בית אפרים קעט

לפדותו במעות מכל מקום י"ל מה לי מעות מה לי שאר החפיצים בדרך כלל כל נכסי הלוה הן המעות או המטלטלים או הקרקעות היו עומדים להגבות למלוה זה וידוע הוא בשעת הלואה שסוף הדבר שיתברר שאחד מהחפיצים או מהמעות או מהקרקעות יהיה של מלוה אלא שלא נברר איזה מהם ואח"כ כשנתברר איזה מהם הרי הוא עומד ברשות המלוה מאז כיון דלקיומו של מכר א"צ ברירה ומה בכך שצריך לברירה לענין ההקדש או המכר שבנתים וכמ"ש הרשב"א לענין הלואה שנעשית בנתיים והנה בתוס' רי"ד בקדושין דף נ"א כתב לחלק בין היכא שתלה הדבר ברצונו שמקדש אחת מה' נשים איזה שארצה היום או מחר תלוי בברירה וכן הדין בלחמי תודה משא"כ במקדש סתם ולא סימן איזה מקדש או בלחמי תודה שאמר יקדשו ארבעים מתוך פ' כולם הם בספק קדושה ואין מועיל מה שמברר אח"כ ואין זה תלוי בברירה ע"ש והבאתי דבריו בתשובה ושם כתבתי בדברי התוס' בעירובין ובמנחות ע"ש וכיוצא בזה כתב התוספות בגיטין לחלק אליבא דר"מ בין היכא שמברר דבריו שאני עתיד להפריש ובין אחים שחלקו ולפי"ז דוקא במכר לו א' משדותיו ואמר לו בפירוש איזה שארצה אזי שייך לומר אח"כ הוברר למפרע הקנין על שדה זו משא"כ באומר סתם אחת משדותי מכור לך כל שדה הוא בספק מכירה מעכשיו ואף הבירור שמתברר אח"כ לא מהני למפרע כיון שלא פי' שתולה ברצונו אע"ג דממילא י"ל שתולה ברצונו מכל מקום כיון שבשעת מעשה ספק הוי וכמ"ש התוס' רי"ד. ובזה י"ל מ"ש רש"י בפסחים בהא דבע"ח אביי אמר למפרע גובה ופירש"י. ששיעבד נכסיו וא"ל אם לא אפרע כו' ועיין בפ"י שתמה בזה דלמה הוצרך רש"י לפרש בשיעבד בפירוש ולפמ"ש א"ש דאי לא אמר כן בפירוש שוב א"ל למפרע הוא גובה כלל ואפילו הברירה שאח"כ לא מהני דהכל בספק לע"ע משא"כ כשאומר בפירוש תגבה מנכסי הרי זה כמוכר עכשיו מה שירצה להגבותו אח"כ דזה מהני למפרע לדעת הרשב"א אף למ"ד אין ברירה ובאמת מה דמשמע מהרשב"א דאף במוכר א' משדותיו סתם המכירה מועלת למפרע כשיתברר ובתשובה כתבתי דלא צריך לזה דבלא"ה לא שייך בזה ברירה כמ"ש התוס' בעירובין דף נ"ט ובתוס' רי"ד הנ"ל: שוב ראיתי שגם הרשב"א בתשובה אין דעתו שיחול המכר למפרע רק משעה שנתברר המכר רק שכוונתו שכיון שאין ההלואה מעכבת המכר שהרי אפשר שיהא מכור בשעה שנותן ומברר לו מקחו וא"צ לומר שהוא מכור למפרע ממילא שפיר מהני המכר ואף ע"פ שבאמת המלוה גובה ממנו אלא שאם היינו אומרים יש ברירה והוברר למפרע אין המלוה גובה אך דעכ"פ גם בלא הברירה שפיר מתקיים המכ' מעכשיו ומה לנו בכך שהמלוה גובה אין זה ביטול כח המכר שנצטרך לומר הוברר למפרע ועיקר כוונת הרשב"א לחלק בין היכא שצריך לומר הוברר למפרע או לא ולפי"ז לסברת התוספות רי"ד יש חילוק בדבר בין אם מוכר א' משדותיו סתם דבזה ודאי לא שייך לומר למפרע קונה רק משעה שנתברר ובין היכא שמכר לו א' מהשדות שאני עתיד לברר שזה תלוי בדין הברירה. ולפי"ז לאביי כשאמר לו תגבה מנכסי הו"ל כאמר לו א' מנכסי שאני עתיד להגבותה יהיה קנוי לך או באומר לו אם לא אפרע גבה מחמץ זה הוי כאומר לו או מעות יהיה שלך או החמץ יהיה שלך והרי הוא כאומר איזה מהם שארצה אז יהיה קנוי לך מעתה וא"כ זה תלוי בדין ברירה דאמרינן הוברר הדבר למפרע שהיה עתיד לברר החמץ שיהיה של זה המלוה ולפ"ז היה צ"ל דאביי סבירא ליה כמ"ד יש ברירה אף בתולה בדעת עצמו והכי ס"ל לר"מ בגיטין שם ומש"ה שפיר קאמר הכא דדלמא בהא קמיפלגי דר"מ דקאמר עובר ס"ל למפרע הוא גובה משום דלר"מ שפיר איכא למימר הכי דאיהו סבירא ליה יש ברירה ולפי"ז פריך שפיר ותסברא כו' וכל זה לפי מה דס"ד דלא מיירי בהרהינו אצלו אם כן ע"כ הא דקתני שהלוה על חמצו ע"כ דס"ל שאומר לו אם לא אפרע לך גבה מחמץ זה משא"כ לפי מה דמוקי בהרהינו ובבע"ח קונה משכון פליגי אם כן בלא"ה שפיר אתי לישנא דהלוהו על חמצו לפי שמיירי שנתן לו החמץ למשכון ובאמת משכנו שלא בשעת הלואתו דבהכי מיירי הא דר' יצחק אם כן בשעת הלואה הלוהו סתם ולא אמר כלל אם לא אפרע לך כו' ואם כן בכה"ג ליכא למימר למפרע הוא גובה דהא בשעת הלואה נשתעבדו כל נכסיו סתם ובכה"ג ודאי דאין ברירה למפרע וכמש"ל מהתו' רי"ד אף באומר א' מחמש תתקדש או יקדשו חלות מ"ם מתוך שמונים ואם כן ה"ה במוכר א' משדותיו סתם וכמש"ל ומכ"ש בזה שאין כאן מכירה ממש שפיר קאמר דכיון דנכרי מישראל לא קני משכון אליבא דכ"ע עובר וא"ש קו' התוספות דאביי איך יתרץ הברייתא ולפי מה שכתב' א"ש מה דק' לכאורה לפי שאנו מפרשין דברי אביי כפשטן כשבא לידי גביה אז מהני למפרע והו"ל כאילו אמר לו לכתשגבה יהיה שלך מעכשיו ולפי"ז לכאורה מסתבר דעכ"פ בפסח שעדיין החמץ ביד ישראל הוא נאסר בהנאה ועובר בב"י אלא שאח"כ כשגובה אותו נעשה למפרע של עכו"ם ופקע האיסור דב"י ולפי"ז קשה דמאי קאמר דלאביי למפרע ברשות עכו"ם קאי דנראה דגם לאביי דוקא בשאר מטלטלים כיון דבשעת גביה הם שלו משא"כ בחמץ כיון דבפסח שעדיין לא בא לידי גביה באיסור הנאה קאי ואינן ברשותו של אדם ואם כן י"ל דאף אם העכו"ם לוקח החמץ לא מיקרי גביה כלל דעתה טרם שגבאו לאו דישראל הוא ולא שייך באיסור הנאה גביה בעד חובו ואף שאם היה שייך ביה גביה היה זוכה העכו"ם למפרע וחוזר להיתר מכל מקום עתה טרם הגביה באיסוריה הוא ולא מיקרי גביה כלל שיחזור להיתר על ידו ואפשר לומר כיון דחמץ אחר הפסח אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן משום קנסא והעכו"ם שפיר גוביהו בחובו דלדידיה לא קנסו וממילא שהוא שלו למפרע ולא שייך קנסא כלל ולפי"ז אם נימא דאתי כר' יהודה דאסור בהנאה אחר הפסח מה"ת לא מהני הגביה אף לאביי וצ"ע ומכ"ש לפמ"ש הפ"י בגיטין דאף לאביי חמץ מפקיע מידי שיעבוד והוא קצת כמ"ש אלא שנלענ"ד אף אם נאמר כמ"ש התוספות שהא דהקדש שחרור חמץ מפקיע מידי שעבוד היינו לרבא דמכאן ולהבא הוא גובה מכל מקום לענין חמץ מסתברא שאף לאביי לא שייך למפרע מטעם שכתבתי: ואפשר לפמ"ש הרשב"א בגיטין דף מ"א ד"ה מי שחררו כו' דלאביי ה"ט דלמפרע הוא גובה משום שאנן רואין כשהגיע הזמן שאינו חפץ לסלקו במעות אלא מניחה משוקעת בידו ובכה"ג קאמר אביי למפרע הוא גובה כו' ע"ש ולפי"ז י"ל כשהגיע הזמן איסור חמץ ידוע לנו שבודאי ישוקענ' ביד עכו"ם ולא יפדנה עוד וכיוצא בזה איתא בב"ק דף ס"ז לענין גזל חמץ דכי מטא עידן דאיסוריה ודאי מייאש וא"כ ממילא דאף קודם שגבה החמץ רק שבא לגבותו כאילו כבר גבאו קודם פסח דיינין ליה שהרי קודם הפסח היה ידוע שעתיד לשוקעו ולכאורה י"ל לפמ"ש המג"א גבי מעכשיו שהב"ח נסתפק אם מותר לכתחלה ללוות בכך כו' והיינו משום הואיל וע"ש אבל בלא"ה ס"ל דשרי ומשמע דבכה"ג אין שום איסור אף בפס' עצמו כמ"ש בט"ז ופר"ח וח"י בגומר בדעתו קודם פסח שלא יפדנו שרי ולפענ"ד צ"ע קצת נהי דבמעכשיו למפרע פקע איסורי' מכל מקום בפסח שם איסור עליו וכה"ג אמרינן גבי בת שבע ודוד ועיין מ"ש בגליון מג"א סימן תמ"ה על דברי הרדב"ז ומג"א שם ואיך שיהיה לענין מעכשיו מכל מקום נראה דלאביי למפרע גובה אינו כמעכשיו לענין זה ובפסח איכא ודאי איסוריה אלא דפקע בהגיע הזמן למפרע ואפילו תימא דאם גומר בדעתו או אומר שאינו רוצה שלא לפדות לאביי הוה כמו גבי מעכשיו מכל מקום הכא לאו בהכי מיירי דא"כ למה יעבור בישראל שהלוה לנכרי אע"ג שגובה למפרע מ"מ אטו בעקיפין אנו באין עליו שיגבנו דוקא למפרע הלא בהגיע זמן הגביה יאמר נא ישראל שמוחל זכות דלמפרע שיש לו בהחמץ הזה ואיני רוצה בו רק לגבותו מעכשיו אלא ע"כ דהנך מתני' מיירי בסתם הלוואות וגביות ככל גביות חוב דעלמא שאינו מחדש בה דבר להפקיע מעליו איסור חמץ ואם כן גם בנכרי שהלוה לישראל מיירי בסתם שלא עשה הישראל כלום לא במחשבה ולא בדיבור ואם כן בפסח נאסר בהנאה ותו לא פקעי מחמת הגביה דכבר יצא החמץ מרשות ישראל בע"ח שלו והרי הוא כאלו לקחו מן ההפקר דלא זכה למפרע אך לפמ"ש שהטעם הוא משום ברירה אם כן אפילו קודם שגבאו רק שבא הזמן והישראל אינו פורע ובוחר ליתן לו החמץ הוברר הדבר למפרע שהיה של עכו"ם בשעת הלואה: ועיין בתוס' סוף מעילה גבי הא דכיסין אלוגין רמי ליה שכתבו