בית אפרים קעד

מאחת על כולן ואפילו תימא דלא הוי כנילושה כולה ביחד מ"מ בזה די בצירוף כלי לבד בלא נגיעה כמו ביש בכ"א כשיעור ורוצה לפטור מאחת על חברתה אבל נגיעה זה בזה לא צריך דטעמא מאי הצריך נגיעה משום דבעינן הקפה בשעת קריאת שם וכיון דבחלת ח"ל לא בעינן ממילא דלא צריך נגיעה: ועתה נבוא לדברי האחרונים בזה הנה הב"ח בא"ח סימן תנ"ז שם על מ"ש הטור דטוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשה דשמא יש בהם אחד שלא היה בהם כשיעור ואם לא הפריש מהעיסה יתנם בסל והסל יצרפם לחלה וע"ז כתב דמשמע דמהני אפילו אינן נוגעים אבל בסמ"ג והתוספות באילו עוברין וכן מדברי הרא"ש בהלכות חלה מבואר דבעי נגיעה וצ"ל דרבינו קיצר בדבר עכ"ל והנה מ"ש מהתוספות דפסחים הוא תימא שהרי י"ל שהתוספות נמי סברי דלא בעי נגיעה להתחייב ע"י צירוף וכתירוץ א' דהר"ש וכמו שרצה בסה"ת לומר מעיקרא וכן דעת המרדכי בשם רא"מ וכן דעת התוס' בנדה דההיא דר"א סגי בצירוף סל היינו להתחייב וכ"כ הב"י בשם המנהיג רק שהתוספות בפסחים מיירי לענין לפטור מא' על חברת' אז סבירא ליה דבעינן מוקף וכדעת הרא"מ ושאר פוסקים דלעיל וזה מבואר מן הראיה שהביאו מפרק כשם וכן מבואר בפסקי התוס' דאילו עוברין דמיירי ביש שיעור חלה בכ"א בעי נגיעה ע"ש וכבר עמד הט"ז על דברי הב"ח בזה אך החק יעקב השיג על הט"ז מדברי התוספות בנדה דף ז' שכתבו ונכון בפסח לנגוע המצות בסל כשמפריש א' על כולן דאין הסל מצרפן הרי להדיא דאף במצות שהחיוב בא ע"י צירוף אפ"ה בעי נגיעה כו' ותמהני דמנ"ל דהתוס' מיירי באין בכ"א כשיעור דמשמע דהתוספות מיירי ביש כשיעור בכ"א רק שרוצה לצרף בסל לפטור מאחת על הכל בזה קאמר דאין הצירוף מועיל לענין זה ונגיעה דוקא בעי דאין הצירוף מועיל רק להחמיר ולא להקל אבל מכל מקום אפשר שיודו התוספות דהיכא שחיוב חלה בא ע"י צירוף אז יכול להפריש מזה ע"ז אף בלא נגיעה וכמ"ש התוספות לענין עיסה שנילושה יחד וכן הוא בשני עיסות שנתחייבו ע"י צירוף דהוי כנילושו יחד ולקמן אכתוב בדברי אא"ז מהרש"א ומהר"מ בזה ומ"ש הח"י שכ"כ בפסקי התוספות לא ראיתי משמעות לומר דמיירי בעיסות שנתחייבו ע"י צירוף ולשון פסקי התוס' הוא כהתוספות ומ"ש שכ"כ האגודה לענ"ד הוא ראיה לסתור שז"ל האגודה בשם ר"י וקורא לה שם פר"י דבעינן הקפה בשעת ק"ש ומהני צירוף סל בב' עיסות שאין בשום א' מהם שיעור חלה להתחייב אבל אם יש בשניהם שיעור לצרפן פירושו שאין בכ"א בפ"ע כשיעור רק ע"י צירוף והחילוק בין רישא לסיפא הוא דברישא מיירי לענין החיוב גופיה שמתחייב ע"י צירוף ובסיפא מיירי לענין ההפרש' דכשבא להפריש מאחד על חבירו צריך שיגעו ובאמת ז"א דמבואר למעיין דכוונת האגודה הוא בסיפה דיש בכ"א כשיעור והיינו מ"ש לצרפן דאם כדברי הח"י לשון לצרפן הוא מגומגם ולפי מ"ש שיעור הלשון כך הוא אבל יש בשניהם שיעור ר"ל שיש בזה כשיעור ובזה כשיעור אם רוצה לצרפן לפטור שניהם בחלה אחת צריך שיגעו וזה ברור כו'. ומ"ש בח"י וז"ל אע"ג דשם מבואר מתחלת דבריהם דלא בעי נגיעה כו' דעל ידי צירוף יש כאן ב' וג' עיסות שיעור חלה והוא רוצה לתרום מן המוקף מאחד על חבירו ע"כ צריך נגיעה כו' ע"ש משמע קצת מדבריו שהוא מחלק בין שני עיסות שנצטרפו להיות בשניהם שיעור אחד חלה סגי בלא נגיעה משא"כ בג' או ד' עיסות כיון שע"י צירוף יהיה כאן ב' או ג' עיסות שיתחייבו כ"א ע"י צירוף שוב בעינן נגיעה לתרום מא' על חבירו ולענ"ד אין זה במשמע מדברי התוס' כלל ומ"ש שכן מבואר למעיין בפסקי התוס' והאגודה הוא תימא ואדרבה מהאגודה מוכח להיפך דהא באגודה לא מיירי רק בב' עיסות לבד ואם כן לפי דבריו דמפרש דסיפא דאגודה מיירי שיש בשניהם שיעור ע"י צירוף אם כן מבואר דאף בב' עיסות צריך שיגעו אבל האמת כמ"ש דאגודה מיירי שיש בכ"א כשיעור ואמנם אפילו תימא דהתוספות שכתבו ונכון לנגוע כו' והאגודה מיירי באין שיעור רק ע"י צירוף מכל מקום לק"מ ממ"ש התוס' מקודם דהיכא דליכא בכ"א כשיעור הסל מצרף בלא נגיעה משום דמעיקרא כתבו התוספות לענין החיוב ר"ל דאסור לאכול מהם בלא הפרשה כיון שנצטרפו בסל ומכל מקום כשבא להפריש מא' על כולן צריך שיגעו וזה ברור ומבואר למעיין בדברי הראשונים ובפרט בספר התרומה וראיתי בדברי אא"ז מהרש"א בנדה שכתב להגי' בתוספות מ"ש דאין הסל מצרפן שט"ס הוא וצ"ל דאז הסל מצרפן וע"ש עוד מ"ש בזה ואני תמה שדברי התוספות פשוטים דמ"ש תחלה דהא דפסקינן כו' י"ל דלענין זה שיתחייב שפיר מצרף אבל לא יועיל להקל להפריש חלה שאינה מוקפת להעיסה וכמ"ש ס' התרו' והב"י בשם המנהיג ומהאי טעמא מצריך בפרק כשם פחות מכביצה באמצע ולא סגי בצירוף סל דהקפה בשעת ק"ש בעינן ולכן כתבו דבמצות להפריש א' על כולן כו' שתהיה המצה שמפריש נוגע לשאר המצות שרוצה לאכול אך היכא שאין בכ"א כשיעור ונתחייבו ע"י צירוף וקצת מאחת מהנה על הכל צ"ע שהרי י"ל כיון שע"י צירוף זה הוא מיקרי מוקף וכיון שהחלה הוא ממצה המחוברת לשאר ע"י צירוף סל שפיר חשיב כמו נגיעה או שמא כוונת התוספות דאין הצירוף מועיל רק לחייב אבל להפרשה צריך נגיעה ואא"ז מהר"מ מלובלין כתב בפירוש התוספות דהא דפסקינן כו' פירוש ונוטל ומפריש ע"י קציצה כו' אבל כשיש שיעור חלה אלא שרוצה להפריש כל העיסה האחרת על זו צריך נגיעה גם לר"א עכ"ל ותמהני שהרי כתבו התוס' דהשתא א"ש דר"א גופיא פרק כשם מצריך נגיעה והתם מיירי שאין רוצה להפריש רק קצת ממנה וכמ"ש התו' תחלה אלא ודאי שאין חילוק התוס' רק בין לענין צירוף ובין לענין מוקף ומיהו אם נאמר במ"ש דכל שלא נתחייבה כ"א ע"י צירוף מועיל להפרשה צ"ל דבפרק כשם מיירי שיש בכל עיסה שיעור בפ"ע דבכה"ג לא מהני אף במפריש קצת כיון שנתחייב בפ"ע ועכ"פ לענין אם אין בכ"א כשיעור חלה ונצטרפו ע"י סל אם יכול להפריש מאחד ע"א בלא נגיעה אין הכרח בדברי התוס' וכמש"ל שי"ל דכיון שאין החיוב רק ע"י צירוף לא בעי נגיעה וכמ"ש הט"ז וגם יש לתמוה על הב"ח שמשוה דעת התוספות עם הרא"ש והסמ"ג וליתא דהסמ"ג והרא"ש סבירא ליה דבעי נגיעה לענין להתחייב ולענין מוקף סבירא ליה להרא"ש דאף צירוף סל לא צריך רק הקפה בעלמא דהיינו סמוכות זו לזו. ומ"ש הח"י וכ"כ בשב"ל בשם סה"ת כו' הנה בשב"ל וכן מבואר בסה"ת גופיה דצריך צירוף סל עכ"פ וצ"ל דכוונתו דבזה סבירא ליה לבעה"ת כוותיה דלא בעי נגיעה ביש בכ"א שיעור אך הרשב"א בפסקי חלה ס"ל דבסמוכות לחוד סגי ועכ"פ אותן הפוסקים דחשיב הח"י שאמרו ד"א היינו לענין אם יש בכ"א כשיעור וכמ"ש אח"כ דהאגודה פרק א"ע כתב בשם סה"ת וראבי"ה דדוקא במקפיד כו' והיינו לענין כשיעור ומ"ש הח"י ונרשם בין חצאי עיגול וז"ל ובאגודה כתב דצירוף סל מהני לדעת הגאונים אף בלא נגיעה זה תימא דהא הך דיעה הוא ספר יראים והתוס' דצירוף סל מהני להחמיר וקאי לענין אם אין בכ"א כשיעור ואם כן אינו ענין לכאן ותימא גם כן מ"ש שכ"כ הכל בו דאויר הכלי מצרפן כו' דהא הכל בו מיירי לענין אם אין בכ"א כשיעור וע"כ לומר דגם הח"י מיירי לענין אם אין בכ"א כשיעור וכמבואר בסוף לשונו שכתב וזה נראה דעת הש"ע והטור שלא הזכירו נגיעה וכן אם היו ב' עיסות כו' ולפי"ז מייתי שפיר מהכל בו אבל לפי"ז מייתי ראיה לסתור משבולי לקט בשם סה"ת וגם אין ראיה מהאגודה וגם ברא"ש וסמ"ג מבואר דבעי נגיעה ומ"ש להקל בב' עיסות כשיעור אף בלא סל (עיין בנקודת הכסף סי' שך"ו שהאריך בזה) רק סמוכות כלשון הרא"ש כו' אבל לכתחלה צריך נגיעה וכ"כ רש"ל אבל דעת הרב בהג"ה אינו כן משמע מדבריו דהחולקים על הרא"ש חולקים על דעת הרב בהג"ה וז"א דאינהו מיירי לענין שני עיסות ובכ"א כשיעור ונילושה כ"א בפ"ע בזה סבירא ליה דצריך צירוף סל עכ"פ משא"כ בעיסה שנילושה כולה יחד דקי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וי"ל דאפילו לכתחלה ואפילו לקרב אותם אחד אל אחד לא צריך אמנם בטור מבואר דבעי הקפה בעלמא עכ"פ וכבר האריך בזה בב"ח ובט"ז ליישב דברי הרא"ש והטור ומ"ש הב"ח לחלק בין ב' עיסות לעיסה א' וכ"כ הט"ז דהרא"ש בא"ע מיירי בב' עיסות יפה הקשה המג"א דהא הרא"ש בעיסה א' מיירי שהרי חולק על רש"י שכתב ועושה חררה קטנה אצל גדולה ושם מיירי ששניהם מעיסה א' ואפ"ה ס"ל דבעינן מוקף והח"י כתב דז"א אף דנקט בלשונו עיסה היינו דבעיסה א' היה שיעור חלה מכל מקום מיירי שאח"כ רוצה לצרף