בית אפרים קעא

מרבוייא דקרא אלמא דגם עולא מודה בהא לרב כהנא דגם לר"י לא הוי הטעם משום טעם מצה רק משום דסבירא ליה למילף מפסח דאיכא רבוייא ועולא לטעמיה דסבירא ליה גם בשלקות לר"י מברך שהכל דהא בהא תליא כיון דבפסח שם מבושל עליו ילפינן מיניה למצה ושלקות לאפוקי ממלתייהו ולאוקמיה בשם מבושל שהכשר הראשון פקע לגמרי וראיתי בפ"י בברכות דף ל"ח בד"ה ואני אומר כו' וכה"ג בפסחים דף מ"א לענין פסח שצלאו ואח"כ בשלו נמי מסקינן שפיר דלא שייך פלוגתא דר"מ ור"י דאפשר דר"י נמי מודה כיון דלאחר בישול נמי יש בו עדיין טעם צלי עכ"ל והוא תמוה שלא הוזכר בפסחים שר"י יודה לפטורא רק איפכא אמר עולא דאפילו ר"מ מודה בפסח לחיובא ע"ש (ואם היה כדבריו בזה הוי א"ש בפשיטות קושיית מהרש"א וקצרתי) ויש לי בזה עוד ענין נאה בשיטת רש"י דס"ל דלקי משום כ"א צלי אש ובישוב דברי הרמב"ם שם ואין כאן מקומו והמעיין יראה שהדברים שכתבתי ברורים נכונים וישרים למוצאי דעת: ועפ"י הדברים האלה מבואר היטב קושיית הש"ס בברכות דפריך ממרור שאין יוצאין בהם שלוקים כו' ואי ס"ד במלתייהו קיימי שלוקים אמאי לא ולכאורה תמוה דלמאי דלא ידע הך טעמא משום דבעינן טעם מרור אמאי ניחא ליה דהא אפילו תימא לאו במלתייהו קיימי הא מ"מ שם מרור יש כאן ומה"ת לתלות חובת מרור בברכה אך לפי מ"ש א"ש דבפסחים דף ל"ח אמרינן דמרור מין זרעים דומיא דמצה ובמצה בעודו חטה פרי האדמה מיקרי וכך ברכתו כדאמרינן הכוסס את החטה כו' והכשר פריו מתולדות האדמה הוא ודומיא דהכי במרור בעינן שיהיה פרי האדמה ואם נימא דע"י שליקה מתבטל ממנו תורת פה"א ולכך בירקות ששלקן מברך שהכל א"ש הא דא"י בירקות שלוקין חובת מרור כיון שהכשר השליקה עקר תורת פה"א מינייהו ואנן מין זרעים בעינן דומיא דמצה משא"כ אם נימא דשלקות במלתייהו קיימי ולא פרח שם פה"א מינייהו שלקות אמאי לא ומשני דלעולם שם פה"א עליו אלא דבעינן טעם מרור וליכא וכל זה לענין אם נשתנה הברכה מחמת השלקות דאז מצד דילפינן מפסח אתינן עלה דהבישול עוקר הצלי' וה"נ מה ששלקן עוקר תורת הכשר פרי האדמה ממנו לכן גם לענין חובת מרור כן הוא משא"כ אם שינוי הברכה מחמת ששחקן ואשתני לגריעותא אין זה מצד שנתבטל שם פרי מעליו רק מחמת שנתבטל חשיבותו אזל מיניה גם כן חשיבות הברכה וכמו קורא וכיוצא בו דכיון דלא נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי לא חשיב לברך עליו ברכה פרטית אבל מכל מקום שם פרי האדמה לא נתבטל ממנו כלל ולענין חובת מרור שפיר יצא וכמש"ל דלרש"י באצוותא דדקלא או בארקבלין שהוא אצוותא חרזייתא ולרש"י הוא גם כן סיב דקלא ועיין בעירובין ובודאי שברכתו שהכל כמבואר בקורא דדקלא ואפ"ה ס"ל דיוצאין בו אף דבארקבלין פליגי שם היינו משום דסבירא ליה דלאו מרור הוא אבל משום דלאו פרי הוא לא פליגי דאע"פ שברכתו שהכל מ"מ פה"א הוי ומחמת זה היו יוצאין בו: והנה הארכתי בכל זה לרווחא דמלתא אבל העיקר בזה כדכתיבנא מעיקרא דאין כאן שינוי לגריעותא כלל מחמת השחיקה וה"נ אמרינן לעיל דף ל"ו גבי קמחא דחיטי דמייתי עלה משמן זית דאע"ג דאשתני במלתיה קאי ומשני דהתם לית ליה עלויה אחרינא הכא אית ליה עלוייה אחרינא בפת ופירש"י הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא כו' ולפי זה ה"נ נראה דאף על גב דאשתני כמו טחינת חטים שנעשה קמח במלתיה קאי והכא לית ליה עלוייה אחרינא ובא לכלל אכילתו שנוטעין אותו מתחילה לכך לאוכלו שחוק ומלול ע"י תערובות חומץ וכיוצא בו וכמו שמן זית שנאכל על ידי אניגרון וא"כ פשיטא שכשאוכלין אותו בפסח כמות שהוא שחוק בלא חומץ שלא נשתנה ברכתו ולכן אפילו תימא דבלפת כה"ג מחשב שינוי לגריעותא שנפגם טעמו ושינוי לגריעותא שיצא מכלל פרי מ"מ אין כל הירקות שוין ובירק מר שינוי למעליותא הוא שעל ידי השחיקה מפיג המרירות קצת ונוח לאכילה יותר וא"כ לא נתבטל שם פרי ממנו כלל דהא עיקר הטעם דבעי פרי משום דבעינן מין זרעים דומיא דמצה והרי במצה נמי אע"פ שטוחן החטה ונעשה קמח לא נתבטל שם מין זרעים מעליו וכיון שעדיין לא פקע שם פרי מעליו וגם טעם מרור לא נפקע ממנו רק שאין המרירות חזק כבראשונה נראה שאין כאן בית מיחוש כלל: וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן קיו"ד דדוקא בשאר ירקות אין יוצאין בכבוש במים מעל"ע אבל בתמכא שקורין קריין שאנו רואין בחוש שאעפ"י ששרוי כמה ימים עומד בטעמו וחריפותו ולא בטל שם מרור ממנו ומייתי ראיה מדמשני בעינן טעם מרור וליכא משמע אי אית להו טעם מרור במלתייהו קיימי וכן בברייתא דפסחים דאיתא כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין כו' ולא לחנם נקט זה אלא לאורוי דאף דכבוש כולל אף מים מ"מ אם רואים דמ"מ יש לו טעם מר לא בטל שם מרור מיניה וה"ה בקריין שהחוש מעיד שטעמו מר וחריף כמו בתחלה שפיר יוצאין וראיתי קצת נזהרים ולא דקו כלל בזה עכ"ל ומכלל דבריו אתה למד דלדידיה הדבר פשוט דשפיר יוצאין בקריין שחוק דמ"ש בכבוש שיש לו טעם מר כבתחלה נראה דלאו דוקא נקט דודאי מבטל קצת אם יהיה כבוש אך כיון שעכ"פ טעמו מר הרבה בשביל דאמעיט חורפיה קצת אין קפידא ועכ"פ לענין קריין מלול כל שעדיין לא נתבטל המרירות ממנו כאשר עינינו הרואות שגם אחר שמוללין אותו אם אינו עומד מגולה זמן הרבה עדיין הוא חריף הרבה שפיר יוצאין בו וגם יש להביא קצת ראיה מהא דחשבינן כמה מיני מרור ואמרינן עלה וכולן מצטרפין לכזית מבואר דאע"פ שלוקח מכל מין חתיכה קטנה שהוא פרימא זוטא ומצרפן לכזית ג"כ יוצאין בו ואם נאמר דבמלילה נפיק המרירות טפי מ"מ גם בחותך לחתיכות קטנות מתבטל החריפות קצת וא"כ נתת דבריך לשיעורין וצריך לידע איזה נקרא קטנה ואיזה נקרא גדולה ומספק היה צריך לאחוז הקלח ולנשכו בשיניו וכבר נהגו בכל מקום לפרמו לחתיכות ופוק חזי מה עמא דבר שכבר נהגו רבים מאנשי מעשה לאכול מרור מלול שהוא נקל יותר ואינו מזיק כ"כ ויוכל לאכול ממנו כזית שלם ולקיים המצוה כתיקונה ואין לפקפק בדבר וכמדומה לי ששמעתי שמחותני הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר חיים צאנזר זללה"ה היה מקיים מצוה זו בקריין מלול וידוע שהיה אדם גדול בתורה וחסיד בכל מעשיו וגם מקרוב ראיתי בספר שו"ת תשובה מאהבה ח"ב מעיד על רבו הגאון המפורסם מופת דורינו מאור הגולה מוהר"ר יחזקאל סג"ל לנדא ז"ל בעהמ"ח נ"ב שהיה נוהג כן ע"ש ולכן נראה שאין להחמיר בזה כי הוא חומרא דאתי לידי קולא שעי"ז יקשה לקיים המצוה כראוי לאכול כזית וללעסו ולטוחנו בשיניו משא"כ כשהוא שחוק ומלול כאשר החוש יעיד ע"ז. ולענין מרור כבוש שמתיר בשו"ת פמ"א נלענ"ד כיון דבש"ס איתמר בפירוש לא כבושין כו' קשה לסמוך להקל בקריין כיון שאנו פותרין תמכא קריין כמ"ש התיו"ט ועיין באחרונים ובשעת הדחק יש לסמוך להקל כיון שבלא"ה דעת החק יעקב להקל בכבוש במים ואף שהאחרונים חולקים עליו בזה מכל מקום יש לצרף בזה סברת הפמ"א הנ"ל כן נלענ"ד דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: ומלתא אגב אורחא דעסיקנא בסוגיא זו דפסחים ראיתי לבאר ענין נכון אשר נסתבכו בו גדולי האחרונים ז"ל במ"ש התוס' ואם תאמר היאך יליף שאר משקין מק"ו הא אין מזהירין מן הדין כו' וע"ז כתב במשנה למלך פ"ב מהל' מ"א על מ"ש הרמב"ם שם דממה שנאמר בגמל וחזיר את זה לא תאכל למד שהוא בל"ת ואע"פ שיש בהן סימן אחד וכ"ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל וכתב ה"ה שם דאין לתמוה דאין מזהירין מה"ד לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה מן התורה בבאור וכיון שכן אפשר ללאו שבהם לבא מק"ו עכ"ל וכתב על זה המ"ל שם שמדברי התוס' דפסחים מוכח שהם חולקים על כלל זה שהרי הם בעצמם כתבו באותו דבור דבלאו ק"ו איכא עשה דכ"א צלי אש ואפ"ה קשיא להו משום דאין מזהירין מה"ד עכ"ד ונמשכו אחריו בצל"ח וא"ח וכמה מחברים והעלו עי"ז פלפולים רבים ואני תמה מאד על הגאון מ"ל שהיה לבו כלב הארי והגדולים הנמשכים אחריו שהיה לבם רחב כפתחו של אולם שהחליטו שהם נושאים שוים ולענ"ד לא קרב זה אל זה דהתם לענין איסור אכילת בהמה טמאה בלאו שפיר קאמר ה"ה כיון דבלא"ה איכא עשה דהתם אין הלאו בא על דבר מחודש