בית אפרים קע

שסביב הדקל מברך שהכל דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי ע"ש ולכאור' יש להביא ראיה דגם במרור לא יצא י"ח כשנשתנה ברכתו ע"י שליקה דהא אמרינן שם בברכות דף ל"ח מתיב ר"י ב"ש ירקות שאדם יוצא כו' לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ואי ס"ד במלתייהו קיימו שלוקים אמאי לא ומשני שאני התם דבעינן טעם מרור וליכא ופרש"י אבל לענין ברכה שם פרי עליו ע"ש (ועיין בפ"י בפסחים דף ל"ט שכתב והא דלא מקשינן מהכא למ"ד בפרק כיצד מברכין דבשלקות במלתייהו קיימו דמ"מ אין יוצאים בהם דלכ"ע טעם מרור בעינן וליכא ובמחכ"ת הרמה אגב שיטפא העלים עיניו הטהורים כי באמת הש"ס בברכות פריך מהך מתניתין ומשני דבעינן טעם מרור וליכא) מבואר מזה דבס"ד דש"ס היה סובר דלא איכפת לן בטעם מרור רק הטעם שאין יוצאין בשלוקין משום דלאו במלתייהו קיימי וכמו שמועיל השינוי לענין הברכה כן מועיל השינוי לענין חובת מרור: אך אחר העיון ז"א דבלא"ה צריך להבין דברי הש"ס דברכות שם דקאמר דרש ר"נ שלקות כו' ואני אומר במחלוקת היא שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי כו' אבל לא במבושל ופרש"י דתו לאו לחם איקרי ומעודי הייתי משתומם דמה ס"ד לדמות זה לזה דהתם לחם בעינן והבישול מבטל מתורת לחם משא"כ בזה דפרי האדמה הוא כדמעיקרא אלא ששלקו והכשירו לאכילה ומה מבטל שייך בזה לומר שנשתנה ברכתו ואפילו אם נימא דסבירא ליה דכיון שנשתנה טעמו נשתנה ברכתו מ"מ עכ"פ אפס מקום לדמות הך דשלקות להך דמצה וללמדו משם כיון דשם שייך ביטול הענין שחובת מצה תלוי בו ובפרי ששלקו לא נתבטל הענין שחובת הברכה תלוי בו ועתה התבוננתי ועמדתי ת"ל על אמתת הדבר עפ"י סוגיית הש"ס דפסחים דף מ"ב דאמרינן התם בפסח שצלאו ואח"כ בשלו דחייב ופריך אמאי הא צלי אש הוא אמר ר"כ הא מני ר' יוסי הוא דאמר שאין יוצאין במצה מבושלת והתוס' שם הקשו דא"כ ל"ל קרא דבשל מבושל לרבויי דהא מסברא ידעינן דבישול מבטל אפייה כדאמר ר"י גבי מצה ותירצו דר"כ סבר דר"י יליף מבשל מבושל דבישול מבטל אפייה ושם בד"ה אבל לא במבושל כתבו דטעמא דר"י דהבישול משוי ליה מצה עשירה ומייתי דכי היכא דר"י סבר דבישול מפיק מתורת אפיה לשויה מצה אפייה כאלו לא נאפה ה"נ גבי פסח עוקר בישול שם צלי' ועוד כתבו שם בד"ה עולא אמר כו' דהא דמדמי הכא פסח לבישול מצה היינו דלא כמסקנא דברכות דקאמר התם דלר"י דאית ליה במצה דבישול מבטל אפייה ה"נ בישול מבטל שם ירק ודחי ע"כ לא קאמר ר"י אלא דבעינן טעם מצה כו' ע"ש והנה אא"ז מהרש"א ז"ל תמה על דברי התו' אלו דאף למאי דדחי הש"ס דר"י קאמר הכי משום טעם מצה היינו שאינו דומה לשלקות משא"כ לגבי פסח שפיר דמי למצה אף למסקנא משום דבעינן טעם פסח וליכא ומ"ש מהרש"א לתרץ דשאני מצה שאינו בעין שנימוח הוא תמוה דהא להדיא אמר ר"י שאין יוצאין במבושל אע"פ שלא נימוח וצריך לדחוק וליישב דבריו ז"ל. אך נלענ"ד לתקן שיהיו דברי התוס' קיימים ברווחא ע"פ דברי התוספות דלעיל שהבאתי והמורם מהם דגם ר"י לאו מצד הסברא קאמר דאין יוצאין במבושל רק מחמת הלימוד דבשל מבושל דכתיב גבי פסח והיינו דלא כמסקנת הש"ס דברכות דר"י משום דבעינן טעם מצה קאמר דהוא מצד הסברא אלא השתא סבר דודאי הוה מצינן למימר כיון דמעיקרא קודם הבישול הוה בי' טעם מצה לא פקע מיני' אך כיון דחזינן דקרא מרבה בפסח צלאו ואח"כ בישלו לחייבו משום בישול הפסח וע"כ לומר דסברת הכתוב הוא שהכשר הבישול הבא באחרונה הוא עוקר ההכשר שלפניו דהיינו הצליה וה"ל כאילו לא נצלה כלל וה"נ במצה הבישול עוקר האפיה שלפניו וה"ל כלא נעשה בו הכשר האפיה כלל וה"ל מצה עשירה דבתר בתרא אזלינן והכי אזלא נמי סוגיא דברכות למאי דקאמר ר"נ במחלוקת היא שנוי' כו' דכיון דחזינן דר"י סבירא ליה דהכשר האחרון הוא מבטל הראשון ועוקרו לגמרי וכדאשכחן בפסח שהכשר הבישול הוא עוקר הכשר הצלי א"כ כמו כן גבי שלקות דמבטל ממנו הברכה דפרי האדמה שהיינו מברכין על הפרי הלזו לפי שתחלת הכשירו לאכילה היא על ידי תולדות האדמה שהולידה והצמיחה והכשירתו לאכילה ועתה שנתבשל פקע מיני' ההכשר הזה ונקטינן טפי מה שהוכשר עתה לאכילה על ידי הבישול במים שעל ידי זה הוא מוכשר עתה לאכילה ונעקר ההכשר הראשון ולכן כיון שע"י שליקתו במים הוכשר עתה לאכילה מברך שהכל ובמסקנא דברכות דר"י ס"ל דטעם מצה בעינן סבירא ליה דבאמת ר"י לא ס"ל גבי פסח רבוייא דבשל מבושל למילף מיניה בעלמא דשם מבושל עליו אלא משום דבעינן טעם מצה דהיינו שיהא לו טעם מצה ומסברא אמר ר"י דכיון שע"י הבישול נתבטל טעם האפיה שהכשירתו מה בכך דה"ל טעם מצה קודם הבישול ולכן אע"ג דלא אמרינן שעוקר האפיה ועושהו כמבושל מעיקרא מכל מקום אין כאן לחם עוני כיון שנתבטל טעמו וכיון דלא אמרינן שעוקר ההכשר הראשון ממילא דבשלקות אמרינן שפיר דבמלתייהו קיימי דאע"ג שהבישול בא אחריו והכשירו מ"מ לא פקע ההכשר הראשון שהוא ע"י תולדות האדמה ולשנותו להכשר בישול המים אלא אכתי שם פרי האדמה עליו ולא נשתנה ברכתו עליו: והנה נ"מ בין למאי דס"ד דטעמא דר"י משום דהבישול עוקר האפייה ובין המסקנא דטעמא דר"י משום דהבישול מבטל מצה ממנו בתרתי חדא לענין שלקות כמבואר בש"ס ואידך לענין פסח שצלאו ואח"כ בשלו דאם נימא דר"י לא סבירא ליה מטעמא דנתבטל טעם מצה רק משום שמבטל הכשר אפייה שלפניו ומבטל לגמרי כאלו לא היה כאן הכשר הזה כלל זה דבר שאינו מצד הסברא החיצונה רק מצד דס"ל דרבוייא דבשל מבושל דכתיב גבי פסח אתי לצלאו ואח"כ בשלו חזינן דסברת הכתוב דהבישול עוקר הכשר הצלי שלפניו ונותן עליו שם בישול לחייבו משום פסח מבושל ומיניה ילפינן למצה ולוקה עליו מחמת לאו דאל תאכלו מבושל משא"כ אם נאמר כמסקנא דטעמא דר"י משום בישול מצה שהוא מצד סברא א"כ לאו מצד דדרשינן ובשל מבושל אתינן עלה ולפי"ז אף דנימא נמי הך סברא לענין פסח גם כן דאתי בישול ומבטל טעם הצלי ואנן בעינן שיהיה הפסח טעם של צלי אש מכל מקום כיון שאינו רק מבטל טעם הצלי אבל אינו עוקר הכשר הצלי ואין לתת עליו שם מבושל דהכשר הצלי שקדמו לא פקע מיניה (והיינו דקשי' ליה להמקשן אלא צלאו ואח"כ בשלו הא צלי אש הוא ובודאי גם המקשן ידע שי"ל דנתבטל טעם הצלי על ידי הבישול רק דמ"מ קשיא ליה דאיך באת לחייב עליו משום מבושל כיון שכבר הוכשר על ידי צלי תו לא פקע השם הזה ממנו אף שנתבטל טעם הצלי ממנו לענין לתת עליו מלקות דבישול בתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא וע"ז משני ר"כ דר"י הוא דאיהו באמת סבירא ליה שהבישול עוקר האפי' לגמרי כאילו לא נאפה ולכן גם כאן הבישול עוקר הצלי לגמרי כאילו מעיקרא הוכשר בבישול לבד ושפיר לקי משום מבושל) וא"כ לא לקי עליה משום לאו דמבושל כלל. וממילא דלק"מ מה שהקשה אא"ז מהרש"א דלמה כתבו התוס' והיינו דלא כמסקנא כו' דהא למסקנא נמי א"ש משום ביטול טעם פסח והדבר ברור כמ"ש דהשתא קיימינן דחייב מלקות משום בישול שהתורה חידשה הלכה שהבישול עוקר הצלי ומינה הוא דילפינן למצה והיינו בס"ד אבל למסקנא דאינו עוקר רק מבטל אין כאן מלקות דמבושל כלל והך ברייתא דקתני מלקות קאמר וא"א לפרשו חייב משום צלי אש דהא תני ליה בחד בבא עם בשלו ואח"כ צלאו ולכך שפיר כתבו התוס' דסוגיא דהכא לא אתיא לפי המסקנא דקאמר בטעמא דר"י משום דטעם מצה בעינן וליכא. ואתה תחזה מה עמקו מחשבת רבותינו בעלי התוס' ז"ל שכתבו הך מלתא דסוגיא דפסחים דמדמי פסח לבישול מצה דלא כהמסקנא על מלתא דעולא ובאמת ה"ל לכתוב זה על דברי ר"כ ולפי מ"ש א"ש דבדר"נ מלתא דפשיטא הוא דהוי דלא כמסקנא דהא מוקי הך ברייתא דצלאו ואח"כ בישלו דחייב מלקות כר"י דסבירא ליה הכי גבי מצה והיינו משום דיליף מצה מפסח דבישול עוקר הכשר הצלי לגמרי מחמת ריבוייא דבשל מבושל אבל במלתא דעולא היה אפשר לומר כיון דקאמר אפילו תימא ר"מ ושאני הכא דרבי' קרא וע"כ דסבירא ליה דמצד סברא אין לומר כלל שעוקר הכשר הראשון רק היכא דאיכא רבויא וא"כ גם לר"י כן הוא רק דר"י מטעמא אחרינא הוא דסבירא ליה דבעינן טעם מצה ולפי"ז אין לדמות פסח למצה אף לר"י ולכן כתבו הכא מדמי כו' ר"ל דאף עולא נמי מדמי להדדי וכמ"ש לבסוף מדלא דחי דברי ר"כ והו"ל דאף ר"י לא קאמר אלא משום טעם מצה ובפסח בין לר"מ ובין לר"י עוקר הכשר הצלי