בית אפרים קסז

ולענין דינא לא עיינתי להכריע למעשה כיון שאין צריך למעשה כעת ואני מוטרד בכמה ענינים הצריכים למעשה רק לקחתי פנאי לכתוב לך לקיים הבטחתי כי על התשובה מראש הבטחתיך ועתה שבאו דבריך בארוכה וראיתי נכסף נכספת לקחת מפי תורה אמרתי לא אמנע הטוב ולקחתי קצת אמרים אשר עלו בידי מידי עברי וכתבתי דעתי ותדקדק בהם ותמצא גופי תורה בעזה"י ובעיקר הדין ראיתי בס' בני יעקב בשו"ת שבסופו סימן ב' שכתבו על נידון כזה הוא ז"ל ועוד חכם אחד ועלה בידם להחמיר מחמת רוב הפוסקים דמעות קונות בעכו"ם אעפ"י שי"ל סד"ר לקולא ולדידי צ"ע דבמידי דרבנן ובפרט בשעת הדחק והפ"מ הלך אחר המיקל אפילו יחיד כנגד רבים כמבואר ביו"ד סי' רמ"ב אך החכם ר' יעקב בן פורנ"א ז"ל דעתו להחמיר ג"כ משום דהעכו"ם יכול לכופו בדינא דמלכותא שיקבל החמץ בדיניהם ואין פנאי כעת לברר דברים אלו ובפרט כי סבבוני כמה שאלות אשר לא אוכל מלט מלהשיב עליהם גלל כן גרעתי שיחה ובפרט כי קרבו ויאתיון ימי משתה ושמחה וה' יושיבך על מי מנוחה. ויהיה פי שנים ברוחך. רוח חכמים נוחה: דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה מב תשובה להרב כו' מוה' משולם הכהן ז"ל האב"ד דק"ק קארץ ומ"מ ומ"ץ דק"ק לבוב יע"א: פתח דבריו יאירו להקשות על הט"ז שכ' שמא חטה חמוצה נפלה ממקום אחר וע"ז תמה דאף בשנה שרבו גשמים אין חוששין לכך ולכן העלה מכ"ת בעיונו הטהור מתוך סוגיא דנדה דטעמא דמתירין שאר המצות משום דאית להו חזקת כשרות שהרי אין בהם ריעותא לפנינו לגבייהו לא מחזקינן שהיתה במים משא"כ לגבי מצה זו דאיתרע חזקתה חיישינן שמא היתה במים והביא ראיה לזה ג"כ מסוגיא דכתובות בהמחליף פרה בחמור שהקשו התוס' מנכנסה לרשות הבעל וכתב לחלק בכך ולכך דחה בקנה דברי הלבוש שתמה על הרמ"א והאריך בזה: מתחלה אען ואומר שבגוף הענין שכ' טעמא דמצה זו איתרע משא"כ שאר המצות מיתאמרה משמיה דגברא רבה כוותיה ה"ה הגאון בעל תורת יקותיאל בס' שהדפיס לא כביר וקרא בשמו ושב הכהן שם נאמר שני תשובות בדבר בסימן ו' ובסי' מ"ב כ' ככל החזיון הזה ממש אשר חזה מכ"ת והביא שם מדברי מהרי"ל שמשם לקוחים דברי הד"מ שמבואר שם כן. ואמנם מ"ש מכ"ת על הלבוש. הנה המעיין בדברי הלבוש יראה שכ' וז"ל שאם נאמר כאן היתה ע"כ ר"ל שלא היתה במים אלא עתה נפלה לכאן אם כן אפילו החטה מותרת דלמה נאמר שחטה חמוצה היא ולפי"ז מ"ש מכ"ת לתרץ דמצה זו איתרע כיון שנמצא בה החטה זה ריעותא היא זו אדרבא מתחלה נדון על גוף החטה דלמה נחזיק אותה שבאו בה המים והחמיצוהו ולמה לא נאמר שמעולם לא צפו מים על ראשה ומה שנתבקע' אינו רק מחמת הלישה והעריכה או דבר אחר גרם לה שנתהוה בה קצת עיפוש והפסד ומחמת זה נתבקעה ומכ"ש לפי מה שהוא לפנינו במקור הדין ברוקח ובמהרי"ל וליכא שם כלל שהיה חטה בקועה רק סתם חטה שנמצאת במצה ואף אם נדחק לומר דגם שם ע"כ דחיק ומוקי אנפשייהו דמיירי בחטה בקועה וחיישינן לחטה שנתחמצה מחמת ששטף מים אליו הגיעו דתולין במצוי שמחמת שהיתה במים נתבקעה ואין תולין בד"א שאינו מצוי ולפי"ז שפתי הט"ז ברור מללו דאותה מצה אסורה דשמא נפלה לכאן חטה ס' חמוצה ממקום אחר ר"ל דאין אנו צריכין להחזיק מים הללו שנילושו מהם מצות אלו שהיתה החטה בתוכם דאוקי אחזקתייהו אף ע"פ שחטה זו ודאי יש בה ס' חימוץ מכל מקום אין לנו לתלות שהיתה באותן המים דווקא רק דבר אחר גרם לה ומ"ש מכ"ת דהא אין חוששין לסתם חטין איני מכיר ראיה זו דשאני הכא שיש בה ריעותא שהיא מבוקעת לפנינו ודאי חיישינן וזה פשוט והלכך אין חוששין רק למצה זו ולא לשאר המצות דמוקמינן אחזקתייהו וכן מבואר מדברי הט"ז בס"ק שאח"ז: גם אני תמה על מ"ש מכ"ת ליישב קושית התוספות דכתובות גבי המחליף פרה בחמור דהכא תולין הקלקול בבעל החמור ואמרינן שהיה כן קודם שהחליף דהא רשות בעל הפרה לא איתרע כלל משא"כ בנכנסה לרשות הבעל. וזה תימה בעיני שחשב מכ"ת שנעלם זה מהתוס' והדברים פשוטים דז"א דהתם רשות בעל הפרה איתרע שכבר משך בעל החמור את הפרה ודמי לנכנסה לרשות הבעל דאיתרע רשות הבעל ואין זה ריעותא דבעל החמור מה שנמצא מת ברשות דלא איכפת לן במקום רק בבעל הממון ואפילו עומדת באגם ומת וכמו שמבואר להדיא בדברי רש"י וכמ"ש התוספות ג"כ בד"ה כלה בבית אביה לקידושין דליכא למימר דאתי אליבא דרבה ומטעם כאן נמצא דז"א דהכא איתרע רשות בעל הפרה. וראיתי שמכ"ת בד"ה ואשיב לראש כשחזר על הראשונות כתב וז"ל והרי בררנו לדברי התוס' אליבא דשמואל דמה"ט על בעל החמור כו' ואף דמסקנא לא קאי הכי כו' וה"נ אחרי שמשך בעל הפרה הוי כאילו איתרע רשות בעל הפרה כו' אבל אי לא"ה הוה מסתבר כשמואל לתלות שכן היה קודם החליפין אף שרשותו לא איתרע כו' הנה כ' בעצמו שרשות בעל החמור לא איתרע כדברי רש"י אלא שנראה מדבריו דבס"ד הוי משמע ליה לפי שנמצא החמור מת בבית בעל החמור תולין שכבר היה מת משא"כ בנכנסה לרשות הבעל ומיירי שכבר היא ברשות הבעל ואין מחזיקין מרשות לרשות ולמסקנא סבירא להו דבנכנסה לחופה אף שעודה אצל האב על הבעל להביא ראיה וכ"ז אינו במשמע לענ"ד דודאי גם בס"ד ידע מזה שאין חילוק בין אם היא ברשותו של בעל החמור או לא וכן בההוא דנכנסה לרשות הבעל דע דמיירי אף בכה"ג שעודה אצל האב ואפ"ה על הבעל להביא ראיה שאין מציאות הריעותא תלוי בבית מי שהיא עתה שם רק מי שיש להסתפק בו ולומר שנסתפחה שדהו וא"כ בעל הפרה ונכנסה לרשות הבעל שוין דבתרווייהו יש להסתפק שלא ברשותו נולד כיון שכבר משך וכאן כיון שנכנסה לחופה ולכך הוצרכו התוס' לחלק בינייהו דגבי מומין טעמא משום דלא מחזקינן שהיה קודם ב' רשויות ולפי דברי מכ"ת דבס"ד היה סובר שתלוי בנמצא בביתו תלינן בו הריעותא אם כן מאי פריך ממחט שנמצא כו' ואמאי בעל הבהמה נייתי ראיה ונוקים ולדברינו לק"מ דהא באמת נמצא הטרפות ברשות הטבח ואין להחזיק ריעותא מרשות לרשות ואמרינן שאצלו נולד הטרפות וכמו נכנסה לרשות הבעל א"ו דליתא להא וגם בס"ד ידע דעיקר תלוי מי שנקרא בעל הממון ואם כן א"ש דבשלמא אי הוי אמרינן דעל בעל הפרה להביא ראיה אלמא דתלינן בו הריעותא שכבר נעשה המשיכה וה"נ צריך הטבח להביא ראיה ע"כ טעמא לפי שהטריפות נמצא בבהמתו שהוא מרא קמא א"כ גם שם הרי נמצא בבהמתו ובעל הבהמה נייתי ראיה וניקום ולמסקנא באמת אמרינן כיון שרשות בעל הפרה איתרע ליה עליו להביא ראיה כההוא דנכנסה לרשות הבעל שרשותו איתרע ולא מחזקינין שהיה קודם ברשות האב דלא מחזקינין מרשות לרשות ור"ל דהאי רשות איתרע משא"כ רשות האב או רשות בעל החמור אבל בדס"ד לא הוי אפשר לחלק בכך ולכך הוצרכו התוס' לכתוב מחמת ב' רשויות. ופשוט: ודרך אגב אכתוב מה דאמינא לתרץ מה שהקשה לי א' מהמשכילים דהש"ס פריך ומאי פסקא ולכאורה הו"ל לאקשויי בפשיטות טפי דאפילו שפיר פסיקא ליה סתמא דמלתא דלא יהיב דמי מכל מקום לא הו"ל למינקט האי לישנא והו"ל לאשמועינן רבותא דאף אם אירע שנתן דמים בעל הבהמה בעי לאתויי ראיה. ואמרתי לפום ריהטא דלכאורה יש לדקדק למה נקט לא הוגלד כו' דאף בהוגלד הוי מצי למיתני וקודם ג' ימים אך י"ל דאף קודם ג' ימים נמי כן הוא לפי מ"ש הרשב"א גבי גבינות דכל שע"כ לומר שכבר יצאה מחזקתה זמן מה א"כ י"ל שזה ימים כביר שיצאה מחזקתה ולפ"ז י"ל דה"פ הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה וא"כ אף קודם ג' צריך בעל הבהמה להביא ראיה רק בלא הוגלד אמרינן המע"ה ובזה מיושב מה שהקשה בחידושי מהרי"ט דהא ע"כ שמואל כר"ג סבירא ליה ואם כן מאי קושיא מברייתא דמחט דילמא אתי כר' יהושע דסבירא ליה חזקת ממון עדיף מחזקת הגוף וכ"ש מחזקת מרא קמא יעו"ש ולפמ"ש י"ל דלא מצי לאוקמי כר"י דא"כ קשה אף בהוגלד וקודם ג' נמי יהא