בית אפרים קסו

הפקר גמור רק דמהני בצירוף סברא דב' דברים אינם ברשותו כו' ואם כן אחר הפסח שפיר הוא חוזר לרשותו אף בלא זכיה מחדש ושפיר מיקרי גורם. ובהכי א"ש מ"ש הש"א שם דהא דלא מוקי הך דהיה יושב בבהמ"ד כר"ש דסבירא ליה כממון דמי משום דאם כן למה קתני מבטל בלבו דלר"ש אין מועיל ביטול בלב דהא ל"ש סברת הר"ן ע"ש ולכאורה בלא"ה לק"מ לפי הטעם משום הפקר לא הוי גל"מ שהרי בלא ביטול אסור לשהותו ומצוה לבערו וע"י ביטול שוב לא הוה גורם דהא לאחר הפסח נמי לאו דידיה הוא שהרי הפקירו ולפי מה שכתב' א"ש דלשיטת הר"ן דביטול אינו הפקר גמור שפיר הוה גל"מ ע"י הביטול הנה יצאתי מענין לענין באותו ענין לפי שמידי עברי ראיתי את דברי שארי הגאון נ"י שרצה להדמים בקול דממה דקה שאגת אריה ולא יכולתי מלט לכתוב הנלענ"ד להצדיק הארי החי ז"ל: והנה במה דכתיבנא בהא דב' דברים אינם ברשותו דמדמי לבור עדיין צ"ע לפי מה דקי"ל בלאחר זמנו כר"ש י"ל דשאני מבור דהוי עכ"פ גל"מ והוא בכלל לא ימצא ואי משום דאסור לשהותו ומצוה לבערו אין זה רק שצוותה התורה ב"י ואם לא היה ציווי זה ממילא דהיה מותר לשהותו והוי גל"מ ומחמת זה גופא אמרה תורה שעובר בב"י דקרינן ביה לא ימצא ואף דלבתר שאמרה תורה שעובר בב"י שוב לא הוי גל"מ וזה תלוי בזה מכל מקום מדקאמר שני כו' ועשאן הכתוב משמע דאי לא עשאן הכתוב לא הוי ברשותו כלל ואפשר דלר"י קאמר דסבירא ליה אחר הפסח אסור בהנאה אבל הר"ן ושאר פוסקים נשתמשו בסברא זו גם לדידן דקי"ל כר"ש דאחר הפסח שרי מדאורייתא וצ"ע: ומה שבא בדבריך בענין קונה חמץ בפסח דנימא אי עביד לא מהני הנה הגאון החסיד ז"ל בספר המקנה בדף נ"ו כתב ליישב קושית התוספות הא דלא חשיב חמץ בפסח לא קנה משום דאי עביד ל"מ והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכיון שלא קנתה החמץ בלא"ה אין כאן קידושין וגם כתב לתרץ קושית התוס' בפסחים דף כ"ט שהקשו דהאיך משכחת שאוכל חמץ של אחרים כו' די"ל דשפיר מיירי שנתן לו במתנה חמץ ומ"מ כיון שאין הקנין כלום ממילא הוי חמץ של אחרים ע"ש באורך ולולי דברי הגאון ז"ל הייתי אומר דל"ש בזה אי עביד ל"מ דדוקא היכא דהאיסור על גוף המעשה כגון מומר ואונס שגירש וכיוצא דרחמנא אמר שלא ימיר או שלא יגרש ולכן אי עבד ל"מ ובחמץ נמי אם היה ענין הלאו שלא יקנה חמץ והוא עבר וקנה ל"מ אבל אחרי שהלאו אינו על קניית החמץ רק לא יראה לך והתחלת האיסור אינו אלא אחר שכבר בא החמץ לרשותו והוא שלו מחויב הוא להשביתו ולבערו ואם היה קונה אותו ושורפו ומאבדו מיד (וכעין שמצינו בסנהדרין דף ע"ג גבי הגונב כיס בשבת דקאמר והלכתא דשדינהו בנהרא וכתב הרמב"ן ברקק שר"ה מהלכת בו שהקנין וההיזק באין כאחד ע"ש) ודאי שאין איסור מצד הקניה עצמה ואם כן ל"ש אי עביד ל"מ ומה שכתב הרמב"ם דקנה חמץ לוקה לא שהמלקות הם מחמת הקניה רק מחמת שעשה מעשה להכניס חמץ לביתו ואין לומר כיון שעל גוף הקנין אין כאן מלקות רק על מה שנשאר החמץ אצלו אם כן שוב הוי לאו שאין בו מעשה ז"א דכיון שבא ע"י מעשה שפיר הוי לאו שיש בו מעשה כמבואר במ"ל פ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה כ"א דאף אם נכנס למקדש בהיתר ונטמא שם ושהה לוקה על השהי' כיון שתחלתו על ידי מעשה וכמו בנזיר שנכנס בשידה לבה"ק ובא חבירו ופרע המעזיבה ע"ש באורך וק"ו כאן שמיד בגמר הקנין הוא עובר בב"י אלא דמ"מ ל"ש מלתא דאמר רחמנא ל"ת כיון שאין אזהרה על הקניה רק על השהיה שאחריה וכיון דמשכחת קניה בלא שהיה ממילא שאין חלות הלאו ע"ז כלל ועיין מ"ש מחותני הגאון ז"ל שם עפ"י דברי התוספות דמשהה חמצו על מנת לבערו אינו עובר ואין פנאי להאריך: והנה מדברי הגאון ז"ל נראה דלא סבירא ליה כסברת הפנים מאירות דס"ל דלא אמרינן אי עביד ל"מ היכא שאין האיסור על שניהם שהרי כתב לתרץ בזה קושית התוספות בפסחים דמיירי שקונה מעכו"ם. ואני עשיתי סמוכות לדברי הגאון בעל פמ"א ז"ל ממ"ש התוספות בסוכה דף ל"א וא"ת ע"ז של כותי נמי נימא מדאגביה כו' ותירצו בנתכוין שלא לקנותו וקשה דאפילו בנתכוין לקנותו נמי נימא דאי עביד ל"מ וכן קשה בההיא דע"ז גופיה דקאמר דלמה מגבה לה כו' אלמא דאי עביד מהני והוי ע"ז של ישראל ואף לפמ"ש לעיל דמה שמחויב לבער אינו מבטל הקנין שאינו חל אלא לאחר שנגמר קנינו זה א"ש לענין חמץ אבל בע"א גוף הקנין אסור משום לא תביא תועבה כו' שפיר אית לן למימר אי עבד ל"מ אע"כ דכיון שהמוכר שאינו מצווה בזה לא אמרינן אי עבד ל"מ וכמו שהכריח הפמ"א גם כן מההיא דגרוטאות ובזה יש מקום לתרץ מה שהקשו התוספות שם וז"ל ובשמעתין הוי מצי לאוקמי ביו"ט ראשון ולא הוה צריך לאוקמי באשרה דמשה אלא דקתני דומיא דעה"נ דמיירי ביו"ט שני ולכאורה דבריה' אינ' מובני' דהא ודאי כוונת קושייתם הוא דנוקמי ביו"ט ראשון היינו לומר דאז ע"כ מיירי בכיון לקנות דאל"כ מאי איריא אשר' הא בלא"ה לא הוה לכם אע"כ בשכיוון לקנותו דהוי של ישראל ומכתת שיעורא ואם כן מה הועילו בתירוצם דמשמע דמתניתין מיירי ביו"ט שני דמה בכך דאטו ביו"ט שני לא מצי מיירי בהכי הא אף ביו"ט שני מצינן לאוקמ' שכיוון לקנותו וא"ל דכיון שכיוון לקנותו הוה בכלל אשרה דמשה דלפי זה מעיקרא מאי קשיא להו דנוקמא ביו"ט ראשון דהא זה בכלל התירוץ דמיירי באשרה דמשה כיון שכיוון לקנותו וצ"ל דהכי קשיא להו בשלמא אי מיירי תנא ביו"ט ראשון שפיר מיירי שכיון לקנותו ולא הוצרך לפרש דמיירי בהכי דביו"ט ראשון ולא כיוון לקנותו בלא אשרה פסול משום לכם וע"כ דמיירי בכיוון לקנותו (והא דלא מפרש דמיירי ביו"ט ראשון כדאמרינן לעיל קא פסיק ותני כו' ע"ש בתוספות דלאו אכולהו בבי) משא"כ אי מיירי ביו"ט שני שפיר הוצרך לאוקמי באשרה דמשה דאל"כ אלא דמיירי באשרה דכותי לא הו"ל לסתום אלא לפרש דמיירי בכיוון לקנותו דוקא כ"צ לפרש כוונת התוספות אעפ"י שהוא דחוק שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה ועדיין קשה דלמא מש"ה לא מוקי ביו"ט ראשון ובאשרה דכותי דבלא"ה פסול דהא אמר ר"ה דמזבני אסא כו' סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו כו' (ולפי מ"ש הסמ"ג הובא בשעה"מ דבא"י לא שייך חשש זה א"ש בפשיטות) אך י"ל דהתם מוקי בהושענ' דאוונכרי גופייהו אבל במה שהם מוכרים לאחר שפיר יצא משום דהוי יאוש וש"ר והכא קתני סתם פסול דגם הקונה מישראל שקנה מהכותי לא יצא ולכך נקט של אשר'. ולפי זה לפי מ"ש לעיל דלכך לא אמרינן אי עבד ל"מ משום דאין איסור על המוכר ולפי זה באשר' דעכו"ם ביום ראשון פסול משום לכם ממ"נ דישראל הקונה מכותי פסול משום דגזלי ארעתא ואינו לכם וישראל הקונה מהישראל גם כן יש בו פסול לכם דהא גם המוכר עושה איסור ואמרינן אי עבד לא מהני ולהכי לא מצי לאוקמה בהכי כיון דאיכא מ"ד לעיל דהך דלולב הגזול מיירי ביו"ט ראשון דוקא ומשום לכם ומסתמא השתא דקתני של אשרה ושל עה"נ פסול לאו דינא דלכם אתי לאשמועי' דמרישא שמעינן ליה וע"כ דאתי לאשמועינן דין חדש לפסול אף היכא דהוי לכ' משו' כתותי כו' וא"כ שפיר הוצרך לאוקמה באשרה דמשה וממילא דשפיר מיירי בכל גווני אף ביו"ט שני ודו"ק: ובמה דכתיבנא לעיל דבקניית חמץ ל"ש אי עבד ל"מ כיון שאין אזהרה על הקניה נראה דא"ש טפי לפי מ"ש בישוב קושית התוס' בסוכה עפ"י מה דקי"ל דבכל קנינים מהני חזרה תוך כ"ד א"כ פשיטא דאין שם ישראל חל על החמץ לעבור עליו משום ב"י ולחייבו מלקות על לאו זה עד לאחר כ"ד שאז נכנס ברשות ישראל כיון שלא שרפו מיד עובר עליו אבל מכל מקום בשעת הקניה גופיה עדיין לא חל עליו איסור תורה ול"ש אי עביד לא מהני ועפי"ז יש לישב בפשיטות קושית התוספות בפסחים דהאיך משכחת חמץ של אחרים דאם נתן לו במתנה הרי הוא שלו ולפי מ"ש א"ש דמיירי שנתן לו במתנה ומכל מקום אין הקנין נגמר שיהיה שלו ממש עד לאחר כ"ד והוא אכלו מיד תכ"ד דאכתי לאו דידיה הוא שהרי היו יכולין לחזור בהם ויש לפקפק בזה דאע"ג דיכול לחזור תכ"ד מכל מקום כיון שנגמר הקנין ולא חזר ביה דידיה מיקרי ואסור באכילה ול"ד למש"ל לענין לולב דהתם כיון שיכול לחזור בו לא אמרינן כתותי כמו קודם ביטול דלא אמרינן כתותי בשביל שיכול לבטל וכיון שהוא לפלפולא בעלמא קצרתי: