בית אפרים קסה

בעירובין דף ך"ט דיכול להחרים טוה"נ שיש לו בקדשים והיינו דודאי טוה"נ שוה כסף הוא דהא שמין אותו בהקדש ואיך שייך א"מ בדבר שיש לו שומא כו' ע"ש שהשיג בזה על השאגת אריה שכתב דטוה"נ א"מ לא מצי לבטל אע"ג דלענין חמץ חשבינן ליה ממון ע"ש ואני תמה דלדבריו יהיה מוכח מעירוכין ג"כ דדבר הגורם לממון כממון דמי שהרי מבואר שם שאם מחרים את קדשיו והוא נדר נותן דמי כולו משום דחייב באחריות ע"ש וקי"ל כמתניתין אע"ג דלא קי"ל כר"ש בגורם לממון אך באמת מבואר שם דהקדש שאני דאיכא רבויא דקרא וכן חרמי ב"ה אבל חרמי כהנים אמרינן דס"ל לר"ה דלא עשה כלום ואף לעולא דאמר אין בה אלא עיכוב גזברין מבואר שם דמדרבנן צריך לתת הקדש עילוי ע"ש בדף ך"ח ובתוספות שם שכתבו דאינו רק חיוב מבחוץ ואינו נתפס בגוף הבהמה ועיין ברמב"ם פ"ד דעירוכין ובמ"ל שם באורך: ומ"ש במק"ח לחלק בין הקדש והפקר דמהני בטוה"נ משא"כ בדבר שצריך קנין בגוף החפץ לענ"ד ז"א דאע"ג דנקנה באמירה מכל מקום הוא נתפס בגוף החפץ רק דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכן הפקר דומה להקדש בזה ומצאתי בשו"ת מהרי"ט חי"ד סי' ה' שכתב להיפך דאף דטוה"נ ממון מ"מ היינו לענין נדרים וקידושין דאהנאה קפדינן אבל מכל מקום אינה חשובה ממון להקנותה בק"ס ולא באגב דלית בה מששא ומייתי התם הא דעירוכין מחרים אדם את קדשיו כו' אלמא טוה"נ חל על הקדש ומשני עליה התם מפיק לה מקראי דכתיב כל חרם כו' ואדרבא דוק מיניה דאי לא קרא לא היה הקדש חל עליהם אע"פ שהיה לו בהם טוה"נ וכ"ת ניליף מיניה הקדש שאני ע"ש ושמחתי ואמנם בגוף דברי השאגת ארי' דלענין טוה"נ לא מהני ביטול לכאורה צ"ע דמצד הסברא נראה דמי שיש לו תרומה או חלה שיכול לומר שהוא מרשה לכל מי שירצה ליקח תרומה זו וליתן אותה למי שירצה והיינו שהוא מסלק נפשו בטוה"נ זו ואם כן איך נאמר שאין מועיל ביטול אך נראה דאע"ג דודאי דינא הכי מכל מקום הוי כאומר לחבירו על חפץ שלו משוך וקני דאע"ג דמהני אמירה זו שימשוך ויקנה מכל מקום כל כמה שלא משך ברשותיה קיימא וה"נ אם מרשה על טוה"נ שלו אע"פ שזה רשאי לעשות ע"י הרשאה זו וליתן התרומה למי שירצה מ"מ כל כמה דלא אתעבד מעשה אכתי ברשותיה קיימא כמעיקרא ואין זה דומה לשאר הפקר דנפיק מרשותיה אף דלא אתי ליד הזוכה לרבנן דפליגי אר"י וקי"ל כוותייהו דשם נתפס ההפקר בגוף החפץ משא"כ בטוה"נ דא"מ ועדיין צ"ע דמ"מ כיון שגם אחר מי שירצה יכול ליתנו למי שירצה א"כ אין לו בו זכות מעתה יותר מאיש אחר ולמה נוקמי טפי ברשותיה מברשות האחר ואף דילפינן מלא ימצא דאף בגל"מ וה"ה בטוה"נ היינו היכא שיש לו זכות טוה"נ יותר מאחר משא"כ כשביטל והרשה לכל מי שירצה וצ"ע: והנה בנ"ד שקניית הישראל מעכו"ם היה ע"פ אחר חצות אם באנו בצדוד התירים לפי שאין קנין באה"נ או שאין קנין אג"ק באה"נ עדיין יש לחוש לדעת הפוסקים שפסקו כר"ש דלפני זמנו אינו עובר עליו ואיכא דעות דלא נאסר ג"כ כמבואר בדברי הרא"ש ושאר פוסקים ובמק"ח שם הביא דברי השאגת אריה שכתב דלר"ש דמותר בהנאה לפני זמנו מועיל ביטול וכן לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה וכתב ע"ז שהוא תימה לומר כן שיהא מותר למכור לנכרי חמץ בפסח דודאי תשביתו משמע שישבתו מן העולם לגמרי ואין מותר לר"י רק להנות ממנו בשעת ביעורו להסיקו תחת תבשילו וכ"כ התוספות בפסחים כ"ח ד"ה ר"ש כו' עכ"ל ונפלאתי על גדול כמותו שאחר שחיבר חיבור על ה' פסח בעיניו יפלא על מכירת חמץ בפסח לריה"ג או לר"ש לאחר שש והנה ש"ס ערוך הוא בפסחים דף ל"ב האוכל תרומת חמץ כו' חמץ בפסח בר דמים הוא מני ריה"ג הוא כו' והתם דמי חמץ ממש קאמר ולא דמי הסקה בלבד דהא בסיפא קתני פטור מתשלומין ומדמי עצים וכן מבואר מדברי רש"י ר"פ כ"ש עבר זמנו אסור בהנאתו כו' פירש"י ל"ג פשיטא דהא ריה"ג מתיר אף בפסח ואם איתא דריה"ג אין מתיר רק בהסקה א"כ הא מסיפא שמעינן ליה דקתני ולא יסיק בו תנור וכירים ובתוס' שם ד"ה עבר זמנו כתבו להדיא דלריה"ג א"צ לשרפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי והכי מוכחא שמעתא דף ד"ט באוקימתא דאין פודין כו' וכן בתוספות שם ד"ה רב אשי דאי הוה גרסינן פודין הוה א"ש לריה"ג ע"ש ומ"ש אליבא דר"ש קודם זמנו מבואר ברא"ש דבעה"ע דעתו דהא דרב גידל אליבא דר"ש דאף לר"ש אסור מדרבנן ולא ידענא מנ"ל דלר"ש אסור ור"י כתב דמותר בהנאה לר"ש עד הלילה אפילו מדרבנן כו' ושם דף ך"ט כתב דלר"ש אסור באכילה מתשביתו דמשמע שלא כדרך הנאתו אבל להסיקו תחת תבשילו ולמוכרו לנכרים מותר ולדעת בעה"ע אליבא דר"ש שרי באכילה עד הלילה דבאכילתו הוא משביתו כו' ומ"ש במק"ח מדברי התוס' ך"ד ד"ה ר"ש מבואר למעיין שדברי התוס' ודברי הרא"ש אחד הם במ"ש דלר"ש אסור באכילה והתוס' שסיימו להסיקו תחת תבשילו מותר לר"ש פשיטא שאין רצונם לאפוקי מכירה לנכרי דמכירה לנכרי עדיף טפי שמוכר בפעם א' רק שכתבו דאף להסיקו מותר אלא לפי שצריך להסיקו מעט מעט גזרינן שיאכילנה וגם מ"ש שם וכן לריה"ג דשרי חמץ להסיקו כו' פשוט שר"ל דגם להסיקו שרי ומכל מקום צריך להסיק הכל ביחד אבל ממכירה לעכו"ם לא מיירי דודאי שרי אלא דהכא מיירי להיכא שהוא מעכבו לעצמו להנות בו ולכן כתבו דמסתמא אית ליה אור לי"ד בודקין כו' ור"ל דב"י ליכא כשמשהה ע"מ לבערו כמ"ש התוספות דף כ"ט רק דגזר שמא יאכלנו ולכן אם עבר ולא בדק אור לי"ד ורוצה לבערו בפסח להסיקו תחת תבשילו צריך לבער הכל יחד שמא יאכלנו ומ"ש במק"ח מדברי רש"י בב"ק דף צ"ח שפירש במועד בזמן ביעורו בוא"ו שעות אין ראיה כלל דאף מאן דסבירא ליה כר"ש מכל מקום יש לומר דחיוב השבתה מה"ת ואעפ"כ מותר בהנאה וכמ"ש ה"ה או דס"ל כבעה"ע דאסור בהנאה מדרבנן וגם דהתם לא מיירי בפלוגתא דרבנן ור"ש לענין לפני זמנו רק לענין גל"מ ומ"ש כיון שהכל מצווין לבערו בלי שום שהיה לאו ממון הוא לד"ה וכן מ"ש כיון דא"א להנות כ"א בשעת בעורו הוי שלא כדה"נ ולאו ממון דידיה הוא כו' אין לדבריו שחר ועיין בסוכה דף ל"ה ואין להאריך: ואמנם לכאורה בגוף הענין שכתב השאגת אריה שם דאם איתא דבקיבל אחריות מהני ביטול משום גל"מ א"כ יועיל ביטול לאחר זמן איסורו דהוה גל"מ שמותר בהנאה אחר פסח וכדאמרינן לענין אוכל חמץ הקדש לכאורה יפה תמה ע"ז במק"ח שם דשאני התם שהגזבר מותר להשהותו כו' ע"ש אך אחר העיון גם בזה הדין עם הש"א ז"ל דודאי גם הוא מודה דהיכא שצריך להשהותו באיסור לא הוי גל"מ דאל"כ האיך אמרינן שני דברים כו' הא ל"ד לבור דלא הוי ברשותיה כלל משא"כ חמץ דהוי גל"מ שיהיה מותר אחר פסח ומתרבי מלא ימצא דהוי כמצוי בידו אלא ודאי כיון שמצוה לבערו ואסור בהנאה אינו ברשותו אך עיקר ראיית הש"א משם אינה רק לומר דכל כה"ג דלקמיה חזי אף דהשתא לא חזי כלל גל"מ מיקרי ולפי זה גם בחמץ של הדיוט אף שאסור לשהותו בפסח מ"מ מצד עצמותו של החמץ שפיר חזי אחר הפסח ואין מעכב עליו רק מחמת שאסור לשהותו משום ב"י אם כן באמת הוא מבטלו עכשיו והבטול הזה יועיל לו שלא יעבור על ב"י ויהיה מותר לשהותו והוי גל"מ כממון וע"ז אנו דנין שיועיל הביטול לאחר זמן אסורו דע"י צרוף הביטול יהיה גל"מ אלא שלכאורה י"ל דז"א שאם יבטלו גם כן לא יהיה גל"מ שהרי לא יהיה שוב ממון שלו כיון שבטלו אבל ז"א דודאי לשיטת הסוברים דבטול מטעם הפק' לא הוי גל"מ כשמשהה אותו ע"י בטול כיון שהפקירו מרשותו ואם אחר הפסח רוצה שיהיה ממון שלו צריך לזכות בו מחדש אך בש"א לא קאי השתא בשיטת התוספות דלפי שיטתם א"צ ראיה דלא מהני הפקר בחמץ שקיבל עליו אחריות דפשיטא דלא מהני הפקר בדבר שאינו שלו ועיקר מה שבא להביא ראיה דלא תימא כשיטת רש"י דבהשבתה בלב סגי ולפי זה י"ל דאף בקבל אחריות מועיל השבתה בלב ולזה הביא ראיה דלא מהני וכן מבואר למעיין בש"א שם והשתא מייתי שפיר ראיה מהך דלא מצי לבטל אחר זמן איסורו דהא שפיר הוי גורם לממון אחר הפסח ומהני הביטול שיהיה מותר לשהותו ומכל מקום אף שמבטל שפיר הוי ממון דידיה לאחר פסח שא"צ לחזור ולזכות בו אחר הפסח רק דממילא הוא נשאר ברשותו ונראה דגם לשיטת הר"ן שפיר הוי גורם לממון על ידי הביטול כיון דסבירא ליה דביטול אינו