בית אפרים קסב

סגי לן אף שהוא איסורי הנאה ונמצא הגט שלה ממילא כדכתיבנא אלא שזה צ"ע דכיון שהם אה"נ גם על הבעל נהי דתימא דשפיר מיקרי נתינת גט מכל מקום דרך הקנאה אין לבעל בו כיון שהוא אסור עליו וא"כ במה זכתה האשה דהא א"א לומר דהאשה קונה ממילא מחמת דעת אחרת דבעל מקנה שהרי אין בו דרך הקנאה לבעל כלל וגם מצד הבעל גופיה קשה הדבר לאומרו דהא אע"ג דאמרינן ונתן נתינת הגט הוא ואין צריך שיהא לו שיווי כלל מכל מקום עכ"פ נתינה משלו בעינן ולכן צריך שיקנה הסופר הקלף לבעל דעכ"פ צריך שיהיה שלו ולפי מ"ש התוס' דאה"נ אין לו בעלים ולא חשיב שלו כלל וכן אמרינן שני דברים אינם ברשותו כו' וא"כ באה"נ אין הנתינה שלו כלל ולקמן נדבר עוד בזה: ואמנם בלא"ה נלענ"ד דאין קושיא על הרמב"ם דאפילו תימא דאיסורי הנאה ל"ש בהו מכירה היינו אותן איסורי הנאה שהם אסורים לעד לעולם ואין להם תקנה כלל אבל אותן איסורי הנאה שאינם אסורים רק לשעתן בלבד שפיר שייך בהו מכירה וזה מבואר מהא דאמרינן בבכורות הגונב פטר חמור משלם כפל אע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' גניבה הגונב פטר חמור כו' שאע"פ שאינו עכשיו שלו ראוי להיות שלו אחר שיפדה הרי דמחמת איסור הנאה קרי ליה אינו שלו ואעפ"כ הוא חייב כפל משום שע"י פדיון יהיה שלו ולכן מהני בי' מכירה אלא שהדמים אסורים וכמ"ש בש"ס שם רישא בהנאת דמים כו' וכ"כ הרמב"ם פי"ב מהל' בכורים פטר חמור אסור בהנאה קודם שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים ע"ש אלמא דשפיר מהני ביה מכירה וא"כ ה"ה לחמץ בפסח אליבא דר"ש כיון שמה"ת אחר הפסח חוזר להתירו מהני המכירה על אחר פסח וא"ל דשאני פטר חמור כיון דאי בעי פריק ליה השתא וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה משא"כ בפסח דהשתא אין לו תקנה ז"א דהא אינו רק מחוסר זמן ומחוסר זמן נמי לאו כמחוסר מעשה דמי וכן נראה דהא מצינו שיכול אדם למכור נטיעות לחבירו אע"פ שהם ערלה עדיין כיון שיש היתר לאיסורם וכמו שדה לפירות אע"פ שעתה אין בו הנאה של כלום מ"מ מועיל המכירה לענין הפירות שתוציא השדה וה"ה לענין חמץ כיון שיהיה לו שעת היתר שפיר מהני המכירה אע"פ שאינו מפרש שתחול אחר פסח וכדמוכח מההיא דפטר חמור דע"כ לא מיירי שמוכר ומפרש שתחול המכירה לאחר פסח דא"כ למה דמיו אסורין אלא ודאי במוכר סתם מיירי ואפ"ה מהני והיינו מטעם שכתבנו אלא דלכאורה קשה דבפסחים דף כ"ט אמרינן דהא מלתא תליא בפלוגתא אי דבר הגל"מ כממון דמי דלמ"ד לאו כממון דמי לא מיקרי ממון בשביל שיהיה שוה אחר הפסח ע"ש ולכן נלענ"ד דודאי אין זה דומה לגל"מ דפליגי ר"ש ורבנן דהתם הוציא הבהמה מרשותו לגמרי רק שקיבל אחריות אי מגניב כו' וס"ל לר"ש כיון דאפשר דמגניב חשבינן ליה גל"מ ואהא פליגי רבנן משא"כ אם לא יצא הדבר מרשותו והוא שוה לאחר זמן כ"ע מודו דרשות בעלים עליו כממון ממש והגוזל אותו צריך להחזירו לבעליו והגונב משלם כפל וכן יכול למוכרו כמו שהוכחתי מההיא דפ"ח אך במזיק אותו ממון שהוא אסור עכשיו ואנו רוצה לחייב זה בתשלומין דהוי משהי ליה עד שעת ההיתר בזה שפיר מדמינן לגל"מ דהמזיק אמר מה אפסדתיך דהא לא שוה מידי דכדי לחייב המזיק אין יכולת לחייב רק מה שהוא שוה בעת ההוא שהזיק ואין לך אלא מקומו ושעתו ואם נרצה לחייבו מה שהי' משהה אותו עד אחר הפסח ומוכרו אז זהו גל"מ דהא השתא אין בידינו להשהותו שהרי נאבד מן העולם רק שנתחייב זה מחמת שאם לא אבדו היה משהה אותו זה גל"מ אבל כל שהחפץ בעין שפיר חשבינן לחפץ שהוא שוה ממון לבעליו ויש תורת מכירה שיהנה בו הלוקח אחר הפסח שהחפץ לעצמו לא נתבטל ממנו תורת הנאה רק הזמן הוא נתבטל מהנאה שזמן ההוא אסור ליהנות מהחמץ ולא יצא בשביל כך מרשות בעליו לגמרי רק על הזמן וכמו באוסר פירותיו על עצמו לזמן ידוע דפשיטא דבזה לא קאמר הרשב"א דבאים אחרים ונוטלים בע"כ רק באוסר עליו לעד לעולם וחמץ בפסח לאוסר על עצמו פירות לזמן דמי ולכך שפיר יש בו תורת מכירה (ולפי מ"ש א"ש מה שהקשה רש"י בחולין דף ד' גבי חמצן של עוברי עבירה כו' וי"א דאף למחליף עצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותנן האוכל תרומת חמץ כו' פטור מתשלומין ומדמי עצים ולפמ"ש י"ל דודאי חליפי חמץ מותרים שאין תופס דמיו ומ"מ זה שהזיק ואכל חמץ אין חיובו לשלם רק מה ששוה הנאתו בעין לבעלים וכיון דלבעלים עצמן לא שוה עכשיו מידי רק שהיו יכולין ליקח תמורתו זה בכלל גל"מ הוא אלא שצ"ע דמשמע בכל דוכתא דמזיק חייב לשלם אף אם אין לבעלים שום תועלת והנאה בחפץ זה רק למוכרו בדמיו) אלא שצ"ע דהא ודאי דבכה"ג שאסר פירותיו על עצמו לזמן ובא אחר במשך הזמן ההוא ואכלם דמחויב לשלם אף למ"ד גל"מ לאו כממון דמי וא"כ אכתי תיקשי בהא דפסחים דף כ"ט דקאמר דתליא בפלוגתא דגל"מ כיון דמצד הסברא נראה דבכה"ג שיהיה מותר לאח"ז לאו בכלל גל"מ הוא אך נלענ"ד דהקדש שאני וזה מוכרח לענ"ד דהא בב"מ אמרינן האי מאן דקץ כופרא מאי משלם ופי' רש"י דמי כופרא אינם כלום לימכר עכשיו כו' א"ל בששים ופירש"י שהקונה קרקע נותן עיניו קצת בשבח שלאחר זמן ע"ש דף נ"ט ורבא שם הוי ס"ד דבנזקי גופו אפילו בסמ"ך לא משערינן אלא רואין כמה הוא יפה כו' וריה"ג ור"י שם ס"ל דנידון במשויר שבו דהיינו כי האיך דסליק לקמיה אפילו בנזקי בהמתו ומכ"ש בנזקי גופו ומבואר דאין זה ענין כלל להך דגורם לממון דאפילו לאו כממון דמי דינא הכי וא"כ תיקשי דלמה בהך דפסחים אמרינן כיון דהשתא לא חזי אע"ג דלקמי' חזי הו"ל גל"מ ומה חילוק בין אם השתא לא שוי מידי ולקמי' שוי ובין אם השתא שוה פורתא ולבתר טובא ומזה נראה דודאי לענין שיווי החפץ משערינן במה שעתיד להיות וכמ"ש רש"י שהקונה נותן עיניו בשבח שלאחר זמן אבל לענין הקדש הא קי"ל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ואין מעלין מרגליות לכרך וממתינין פרה לאטליס כדאיתא בעירוכין (ועיין ברמב"ם הל' עירוכין ואו"ת סימן ק"ט שכתב דגזה"כ הוא בהקדש ועיין בב"ש סימן ל"א גבי הא דחיישינן שמא ש"פ במדי ויש אריכות דברים וקצרתי) ובודאי דהאוכל משל הקדש אין משלם קרן וחומש רק כפי שהוא שוה עכשיו ולא משערינן מה שהיה עתיד ליגדל כלל ולכן בחמץ בפסח דהשתא לא שוה מידי גבי הקדש הוא פטור רק אם נימא דגל"מ כממון דמי אין זה ממון שלאחר זמן אלא הוא ממון של עכשיו גם לגבי הקדש מקומו ושעתו מיקרי אבל לענין הדיוט אף למ"ד גל"מ לאו כממון דמי היינו שאינו נקרא ממון עכשיו אבל מ"מ הרי הוא ממון לאחר זמן ותופס בו מכירה ומחויב לשלם נזקו: וראיתי בקצה"ח סימן ד' שכתב אהא דב"מ דף צ"ט אמר רבא הני שקולאי כו' דלכך משלמין ביוקרא דלקמי' כדאמרינן בפסחים דהוה גל"מ ואף דלא קי"ל כר"ש מ"מ משום דינא דגרמי חייב דאפילו לרבנן חייב קרן כמ"ש הרמב"ן כו' ע"ש ולענ"ד דבריו תמוהים דפשיטא דל"ש גרמי רק כשגורם לבא לידי היזק ממון אבל אם נימא דיוקרא דלקמי' לא חשיב ממון אין מקום חיוב אף למאן דדאין ד"ג והרמב"ן שם שכתב בגזל חמץ ושרפו או הזיק קדשיו שחייב באחריותן דחייב לשלם הקרן רק דפטור מד' וה' היינו כמ"ש שם שגרם להפסיד ממון מכיסו שהוא מחויב לשלם ממון אחר לבעלים הראשונים ע"ש ור"ל דהא ממון ההוא אפסדי' ע"י גרמא דיליה וכאותה שאמרו מזיק שעבודו של חבירו חייב משא"כ בזה דעכשיו לא שוה כולי האי אלא שתאמר דאפסדיה מה שיהיה שוה אח"כ זה לא חשיב ממון למ"ד גל"מ לאו כממון דמי ולא חל ע"ז שם גורם להזיק ממון אך לפמ"ש א"ש בלא"ה דאף דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה היינו לענין דבר שא"י בודאי שיהיה אח"כ יוקרא וזולא אבל דבר הידוע כי התם דביומא דשוקא שוה חמשא הוי כאילו השתא שוי חמשא לענין תשלומי נזק וכההוא דקץ כופרא והך דפסחים לענין הקדש דוקא איתמר וכמש"ל שוב ראיתי בפ"י בפסחים שם שכתב ג"כ דלכאורה ל"ד האי פלוגתא לגל"מ כו' כיון דחמץ של הקדש מותר להשהותו לכתחלה ולאחר המועד מותר לגמרי כו' יש בזה לומר דהלה יאכל וחדי ומעות הקדש להיכן הלך וחזרתי על כל הצדדין ולא נתיישב דעתי אם לא שנאמר דלה"ט אה"נ שמחויב לשלם קרן להקדש כו' ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו