בית אפרים קסא

השחיטה בההיא שעתא ממש אלא אח"כ וצ"ע לחלק ביניהם אך נראה דאפילו תימא דכיון שבא כאחת לא מהני מכל מקום נראה דא"ש עפ"י מה דקי"ל בש"ע ח"מ סימן צ"ו שכל קנינים תוך כ"ד כדבור דמי ויכול לחזור בו והנה התוספות שם קיימו בהך שיטה דע"ז של כותי כיון שמועיל ביטול אעפ"י שלא נתבטל לא אמרינן כתותי דדוקא בדבר שאין לו תקנה רק לשריפה עומד אמרינן כתותי מה שא"כ כשיש לו תקנה ל"ש לשריפה עומד ולפי"ז ל"ק קו' התוספות ושפיר י"ל דמיירי שנתכוין לזכות ואע"ג דמדאגביה קניה ונעשית של ישראל מכל מקום כל שלא שהה עד אחר כ"ד עדיין יש לו תקנה שאם ירצה הישראל לחזור מועיל ביטול העכו"ם ואין לנו לומר כתותי עד אחר כ"ד וכבר יצא בו י"ח מדאגביה דלענין שיהא קנויה לו ודאי שנקנה לו מיד בשעת הגבהה והרי באמת לא חזר בו ונגמר קנינו למפרע משעת הגבהה ומכל מקום כתותי לא אמרינן עד אחר כ"ד שהרי קודם לזה היה יכול לחזור ולכן שפיר יוצא י"ח בהגבהה זו שנתכוין לזכות בה והוא ברור ונכון לענ"ד ולפי שאינם מענינינו קצרתי: וחזרנו למ"ש דאע"ג דבאיסורי הנאה של ישראל י"ל דליתיה במכירה כמ"ש התוספות בשור הנסקל מכל מקום באיסור הנאה שביד עכו"ם שפיר שייך מכירה אבל עדיין צ"ע דנהי דליכא עכובא מצד המוכר מכל מקום כיון דקי"ל דחמץ של נכרי אסור בהנאה לישראל בפסח כמ"ש הריב"ש סימן ח' ומנין לנו לומר שיוכל לזכות במה שאסור עליו בהנאה וק"ו ממוכר דאף שהחפץ יש לו קנין בו מקודם שנאסר מכל מקום עכשיו שנאסר אמרינן זה שיש לו אינו שלו ואינו שליט עליו למוכרו מכ"ש שאין הלוקח שלא היה ברשותו מעולם יכול להכניסו לרשותו לזכות בו השתא מה דהוה לא הוה מה דלא הוה לא כ"ש ובזה נדחה מה שיש לכאורה להביא ראיה מהתוספות דמהני זכיה בחמץ ממ"ש התוספות בפסחים דף ך"ט בהא דאמרינן יליף שאור דאכילה וקשה דאם הנכרי נתן לו במתנה הרי הוא שלו כו' מבואר דשפיר יכול לזכות בחמץ שיהיה שלו אך לפמ"ש אין ראיה כיון דהתם קיימינן דיליף שאור דאכילה כו' דאוכל של אחרים וכיון דמצד הנכרי הנותן ליכא עכובא ומצד המקבל גם כן אין עיכוב דכל כמה דלא מטא לידיה משרי שרי להישראל בהנאה ושפיר זכה בו אע"ג דמיד שנעשית שלו נאסר היינו מקבלה ואילך אבל בשעת קבלה גופיה היתר הנאה הוא גם להמקבל משא"כ לדידן דקי"ל דלא כרב אחא ב"י אליבא דר"י וחמץ של נכרי אסור לישראל להנות ממנו אף שאינו זוכה בו להיות שלו אם כן אף אם ירצה לזכות לא מהני דאיסור הנאה מפקיע מידי זכייתו שגדולה מזו שמפקיע עצמו מידי מוכר ישראל שלא יהא זכות בו אף שכבר זכה בו ונראה דודאי באיסורי הנאה אין ביד המוכר למכור כלל דפקע רשותא וכמ"ש וגדולה מזה מצינו בנדרים דף פ"ה דקאמר כהנים ולוים נהנין לי יטלו בע"כ ומפרש בגמרא דמעתה טוה"נ אינו שלו דשויה עפרא בעלמא וע"ש בהר"ן שהרשב"א למד מכאן דמי שאסר פירותיו על עצמו אחרים באים ונוטלין בע"כ ואף דהיש"ש פ' הגוזל סימן ס"א פליג עליה כתב שם טעמא דיכול ליתן לצדקה או לבה"כ דמצות לאו להנות ניתנו ע"ש ודבריו צ"ע אבל מכל מקום בהא כולהו מודו דכל שהוא אסור על הבעלים בהנאה נפק מרשות בעלים ויכול ליטול מי שירצה וממילא דל"ש תורת מכירה מצד הבעלים אבל אין על הבעלים איסור הנאה והוא יכול לתתו לאחר אעפ"י שעל האחר הוא אסור בהנאה מכל מקום שפיר זוכה וקנין נתפס בו וזה מבואר מהא דאמרינן בנדרים דף ל"ד ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו כו' ומסקנא התם כרבא דאסור וכן פסקו הפוסקים והר"ן כתב בשם הרשב"א דה"ה אם לקחו מודר ממנו דחד טעמא הוא ע"ש הרי מבואר דשפיר זוכה בו הלוקח או המקבל אלא שאסור לו ליהנות ממנו וא"ל דבאמת לא זכה מה"ט דאסור ליהנות אף אם היה זוכה דעליך לאפוקי מאי כו' ואי הוה אמרינן דמותר ליהנות משום דככרי א"ל באמת היה זוכה והא בהא תליא ז"א דודאי משמע שהמכר והמתנה קיימת אלא שאסור וכן מבואר שם דף ל"ה דמבעי' ליה מי למעול למעול נותן הא לא אסור עליה למעול מקבל יכול דאמר היתרא בעיתי כו' ופשט ליה מקבל מעל לכשיוציא כו' ואם איתא דלא זכה כלל פשיטא שאין הנותן מועל אף בלא טעמא דהא לא אסיר' ליה (וע"ש בר"ן שהקשה מזה על הרמב"ם שסובר דהמדיר לוקה) כיון דלא אהני מעשיו ואכתי ברשותיה קיימא עד שיוציא ול"ד לנותן מעות הקדש לחבירו דמעל משום דבנתינה זו יצא לחולין משא"כ כאן שלא יצא מרשותו כלל וגם במקבל א"צ טעמא משום דהיתרא בעיתי כו' דאפילו אם ידע המקבל מ"מ לא זכה בו ולא בא לרשותו ול"ד להקדש שע"י המעילה משתנה מרשות הקדש להדיוט אבל כל שאין משתנה אין מעילה וכן מבואר במפורשים שם דאמר דהיתרא בעיתי כו' וה"ל זכיה בטעות ואינה זכיה משמע דאם אינה בטעות שפיר זכה וכן מבואר ג"כ בדברי הרשב"א והר"ן שם ובדף מ"ו גבי קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח כו' וע"ש בדף מ"ו בדברי הרשב"א באורך לענין מכרן למודר עצמו (וכ"כ הריב"ש סימן שנ"ז והביאו הש"ך סי' רי"ו וצ"ע שלא הזכיר הש"ך מדברי הרשב"א והר"ן) שהוא כמו ככרי עליך ומבואר להדיא דהמקח קיים אף בשדך שאני לוקח שאוסר עליו הנאת השדה שיקח ע"ש. ואמנם בזה היה אפשר לומר כיון שאינו אוסר ההנאה על עצמו אלא לכשיקח עכ"פ בשעת לקיחה היה מותר לו ומהני ביה זכיה משא"כ היכא שבשעת המקח היה אסור בהנאה וכמש"ל לחלק בזה אך מההיא דככרי עליך מוכח שפיר דהתם קודם שנתנו לו במתנ' פשיטא דאסור דהא ככרי קאמר אלא דאנן קי"ל דאסור גם אחר שנתנו לו במתנה דככרי דקאמר היינו מה שיבא לו מכחו וא"כ הא קמן דאסור בהנאה לו אף בשעה שנתנו לו במתנה ואפ"ה זכה בו כמש"ל ולכן נראה דאף בדבר שיש בו איסור הנאה אם ידע שאסור בהנאה ולקחו או קיבלו במתנה דל"ש זכיה בטעות שפיר הוא נכנס לרשותו דדוקא המוכר שהוא צריך להקנות ואין לו כח זה אחר שנאסר בהנאה אבל הלוקח דקנין דידיה ממילא קאתי ע"י דעת אחרת מקנה ואף לכוין לקנות א"צ כשעושה מעשה הקנין אף דעודר בנכסי הגר לא קנה אם סבור שהם שלו מ"מ בדעת אחרת מקנה מהני אף בכה"ג כמ"ש הנ"י בשם הראב"ד והרשב"א בגיטין הובא בקצה"ח סי' ער"ה לא איכפת לן מה שהוא אסור בהנאה ללוקח כיון שאין עיקר הקנין מצידו רק מצד המקנה שמקנה לו והמקנה יש לו כח זה שהוא מותר בהנאתו ואע"ג דאיסורי הנאה הם כהפקר כמש"ל מדברי הרשב"א שבאין אחרים ונוטלין בע"כ מ"מ שפיר שייך ביה קנין ושם בעלים עליו כל כמה דלא אתו אחריני ושקלי מיניה בע"כ וגם י"ל דדוקא בדבר האסור לו ומותר לאחרים אמרינן שבאים אחרים ונוטלים בע"כ שהם זוכין בו זכיה גמורה משא"כ בדבר שאסור בהנאה לכל מה אולמיה דהאי מהאי ושפיר קנה הלוקח על ידי דעת אחרת מקנה לו להיות בעלים עליו ולכן בקונה חמץ מעכו"ם לוקה משום בל יראה לפי שהעכו"ם בר מכירה הוא והוי דעת א"מ דקני אף דהחמץ לאו בר דמים שייך ביה קנין שהוא נעשה בעליו שמחויב לבערו ואם לאו עובר בב"י וכן באליל קנה לענין שהוא בעלים עליו ואין מועיל ביטול ומחויב לבערו ומ"ש ק"ו ממוכר ק"ו פריכא הוא דמוכר שהוא המקנה צריך שיהיה לו כח ורשות בחפץ ההוא לתשמישו ולכל צרכיו ואז יכול להקנותו לאחר משא"כ הקונה דממילא נכנס לרשותו על ידי המקנה (וכה"ג כתב הר"ן בנדרים דף למ"ד בהא דאשה כפדאוה אחרים דמי שהאשה המתקדשת אינה רק מסכמת לקדושי האיש ומבטלת דעתה ורצונה כו') ולכן אף באיסורי הנאה קנה לענין זה שם הבעלים להיות כמו בעלים ישראל שהיה להם היתר ונאסר בידם שאף שנפקע כחם לענין מכירה ושאר הנאות מ"מ מחשב שלו לענין ב"י וכן באליל של ישראל שמחויב לבערו ועובר על לא ידבק כו' ובהכי ארווח לן הא דאמרינן בגיטין דף כ' יכילנה למפסל כו' אי לימא משום דכתיב ונתן דלמא נתינת הגט הוא תדע דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר ולכאורה תמוה דאפילו תימא דשפיר מיקרי נתינת הגט אע"פ שהוא איסורי הנאה מ"מ הרי האשה אינה מתגרשת אם לא שהיא זוכה בגוף הגט וקי"ל באמר ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת דנמצאו אותיות פורחות באויר ולכאורה מה איכפת לן שהם כתובים על נייר שלו וע"כ לומר דקפידא איכא בדבר אם אינה זוכה בגוף שיהיה הנייר שהגט כתוב עליו שלה וא"כ לפי מ"ש באיסורי הנאה אינה יכולה לזכות כלל וכיון שאינה יכולה לזכות בנייר שהגט כתוב עליו הוי אותיות פורחות. אך לפי מ"ש א"ש כיון דמצד הבעל הנותן