בית אפרים קס

הלכתא כמאן מכל מקום השתא מיהא לדעת רש"י לא היה צריך לבער כלל ואין כאן קנס כללא הוא דבשל סופרים הלך אחר דברי המיקל מאי אמרת אנן קנסינן ליה שלא חשש לספק הפלוגתא ולבער כבר כתבתי דליתא שאין אנחנו הקונסים רק תקנת חכמים שקנסו העובר בב"י לאסור החמץ וכיון שיש ספק אם היה מקום לקונסו או לא נקטינן לקולא ודמי לשנים אומרים חמץ זה עבר עליו הפסח ברשות ישראל ושנים אומרים לא עבר עליו הפסח ברשות ישראל דתרי ותרי ספיקא הוא ואזלינן לקולא: ומה שהבאת מדברי הגאון בשו"ת נ"ב שכתב לתמוה על הרמב"ם בקנה חמץ בפסח לוקה דהא באיסורי הנאה אין הקנין תופס בו והביא מדברי התוספות דסנהדרין דף פ' שכתבו דאם שור הנסקל נאסר מחיים הוי ליתא במכירה ומ"ש דחמץ שאני דהא שני דברים אינם ברשותו כו' הוא דחוק שאין ללמוד הכנסה לרשות שלו מה שלא היה שלו מעולם מהוצאה מרשות מי שהיה בעלים עליו דאף שנאסר בהנאה עשאן הכתוב כאילו לא יצא מרשותו אך לענ"ד יש בזה חילוק מרווח דודאי ישראל שקנה חמץ מישראל בפסח לא מהני כיון שהוא אסור בהנאה על ישראל המוכר אינו בידו למוכרו כמבואר מהא דאמר שני דברים אינם ברשותו של אדם והיינו לפי שהוא אסור בהנאה יצא מרשות בעלים ואינו ברשותו למוכרו ולולי שגילה לנו הכתוב שעשאו הכתוב ברשותו לענין ב"י היינו אומרים דלא מיקרי לך ולכן אע"פ שנחשב שלו לענין שיעבור עליו מכל מקום אינו שלו שיהא יכול למוכרו וה"ט נמי דשור הנסקל שכתבו התוספות דהוי ליתי' במכירה כיון שהוא אסור בהנאה עליו יצא מרשות הבעלים ואינו ברשותו למוכרו אבל אם החמץ הוא של נכרי והרי בעליו שהוא הנכרי מותר בו ול"ש שם איסור על הנכרי בעלים והרי הוא ברשותו למוכרו בהיתר גמור לכל מי שירצה ושפיר הוא נקנה לישראל ואף ע"פ שמיד שנכנס לרשותו הוא נאסר ופקע רשות הישראל אפקעתא דמלכא הוא ואין אנו אחראין לכך שאין האיסור בא אלא לאחר גמר הקנין ואפילו את"ל שקנייתו ואיסורו באים כאחד לית לן בה דמ"מ עכ"פ הקנין תופס בו ונאסר ושפיר כתב הרמב"ם דקונה חמץ בפסח עובר על ב"י והיינו בקונה מעכו"ם שאין על העכו"ם המוכר איסור הנאה בו משא"כ בשור הנסקל שיצא מרשות בעלים מחמת שאסור עליו בהנאה וזהו שכתבו התוספות שם שאין לו מכר ואין לו בעלים כו': ומ"ש בנ"ב שם לחלק בין מוכר ללוקח דלוקח שפיר אפשר דזוכה מן ההפקר רק דהמוכר אין יכול למכור והביא מדברי התוס' שכתבו ואין לו בעלים שאין ללוקח זכות משאר אדם ע"ש ולענ"ד צ"ע דדברי התוספות שם אמורים לשיטת ר"ת דסבירא ליה דלא נאסר מחיים ומותר בגיזה ועבודה בשעה קלה זו קודם שיצא לסקול אלא שהנאה זו של הבעלים אינו מצד שהוא בעליו דשם בעלים נפקע ממנו לגמרי כיון שנגמר דינו לסקילה ואם הוא זוכה בו בשעה קלה זו אינו רק כשאר אדם ולכן שפיר אמרינן דאינו מכיר אף לרדיא שאף אם הלוקח עובד בו בשעה מועטת זו אינו מצד שהבעלים מכרו לו רק שהוא בו כשאר כל אדם ולכן כתבו התוספות שם אח"כ דמ"ש ר"ת אין לו מכר ובעלים לא יתכן ע"ש משום דמההיא דטבח שור הנסקל מוכח דלא פקע מיניה שם בעלים לענין הנאות אילו דקודם סקילה ואיתנייהו במכירה וצריך לבא לתירוץ א' שאין לענות דינו ע"ש ומ"מ עיקר דברי התוספות בזה בענין שיש היתר הנאה רק שאין לו בעלים והוא הפקר לכל אדם אבל בחמץ שאסור בהנאת אדם איך יזכה ואין הפרש בין מוכר ללוקח וכ"כ הוא ז"ל בעצמו אח"כ דלא מסתבר לחלק בין מוכר ללוקח לענין זה: והנה מה שהנ"ב מפקפק בזה בדברי הרמב"ם ומשמע ליה מסברא דאין קנין נתפס באיסורי הנאה רק שכתב שצריך לקבל באימה דברי הרמב"ם ושוב כתב ליתן תבלין לדברי הרמב"ם משום חמץ בפסח שאני שעשאן הכתוב כו' ומלבד שכתבתי שזה דחוק אני תמה על הגאון האמיתי ז"ל לדבריו מה נעשה בהלכה מרווחת בש"ס ופוסקים באליל של עכו"ם שבאה ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול ומה זכיה יש לישראל באליל וראיתי בפר"ח סי' תמ"ו שכתב בשם הריב"ש דיש זכיה בחמץ כשמתכוין לזכות והפר"ח הביא ראיה מהא דע"ז דף מ"ב דאמרינן דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל. ולכאורה היה אפשר לומר דודאי זכיה גמורה להיות שלו אין לו בה רק דמועיל זכייתו לחומרא שלא יועיל ביטול ובאמת אינו רק מדרבנן וכמ"ש הסמ"ג הביאו בשער המלך הלכות לולב ע"ש אלא דבאמת ז"א שהרי התוספות בסוכה דף ל"א וכמה דוכתי כתבו דלולב של עכו"ם אם נטל כשר וכן סנדל של עכו"ם חליצתה כשרה מיירי בשל כותי והקשו על זה דהא מכל מקום מדאגביה קניה ונעשית של ישראל ותירצו שהגביהו ע"מ שלא לקנות דחלצה במנעל שאינו שלו חליצתה כשרה ולולב מיירי ביו"ט שני כו' מבואר מזה דאם נתכוון לזכות שפיר היה זוכה לצאת בו ידי לולב אף ביו"ט ראשון אלא שהיה לו דין ע"ז של ישראל שאין לו ביטול אבל עכ"פ זכיה גמורה אית ליה ביה וטעמא דמהני בטול מדאורייתא לפי שלא נעבדה ביד ישראל ובשער המלך שם מצדד לומר דהתוספות סבירא להו דמה"ת לא מהני בטול בע"ז שזכה בה ישראל ע"ש ולפי"ז היה אפשר לומר דהתם נמי טעמא דמהני ביה זכיה כיון דחזינן דאוקמיה רחמנא ברשותיה שלא יועיל בטול והא דלא חשיב ליה בהדי דברים שאינם ברשו' כו' אין זה ענין לזה דהתם אמרינן דמהני זכייתו להיות שלו שלא יועיל בו בטול והתם מיירי לענין שהיה שלו מכבר ופקע ע"י שנאסר ומועיל שיעבור עליו אך באמת אין נוח לי כלל דאם מצד הסברא אין לו זכיה היכן מצינו בתורה שיועיל בה כדי שלא יוכל לבטל ובשלמא אם מועיל זכיה כמו בעלמא שפיר יש לומר דכיון דזכה הוי כשלו וממילא דלא מפלגינן בין שלו מכבר או אם היתה של עכו"ם ונעשית של ישראל אבל אם נימא דמצד סברא אין לו זכיה מאין הרגלים לומר שיועיל לענין בטול וגם כי בשעה"מ הביא ראיה מהא דאמרינן נכרי שזקף לבינה כו' ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו: ועכ"פ מפשיטות דברי התוספות נראה דמהני זכיה בע"א להיות שלו ממש וכן מבואר מדברי הפוסקים ולפום מה דכתיבנ' א"ש דעל העכו"ם ל"ש איסור הנאה באליל דאף דעכו"ם מוזהר על ע"ז והוא מז' מצות בני נח מכל מקום מצוה זו שלא להנות מאליל לישראל נאמרה ולא לב"נ וכן מבואר ביו"ד סימן קמ"ד עכו"ם שמכר אליל הדמים מותרים דל"ש איסור רק על הישראל וכיון דהנכרי שהוא בעל האליל ליכא איסור הנאה גביה שפיר הוא יכול למכור ואע"ג דישראל הלוקח נאסרה עליו משבאה לידו מ"מ איסור זה מתחיל רק אחר שקנאה ובא לידו או שהאיסור והקני' באים כאחת ומכל מקום הזכיה עצמה זכיה גמורה הוא להיות כשלו ומלתא אגב אורחא אמינא כי יש כאן מקום עיון בדברי התוספות דסוכה שהבאתי שהקשו בלולב דע"ז של עכו"ם נימא מדאגביה קניה ונעשית של ישראל דלכאורה לק"מ שהדבר ברור בלוקח לולב מחבירו לצאת בו ונפסל מיד שהגביהו אף עפ"כ יצא י"ח דאף על גב דבעינן שיהיה שלו ואינו שלו עד אחר ההגבהה והרי נפסל מ"מ אמרי' מדאגביה קני' ומדאגביה נפק ביה וקנייתו ויציאת י"ח באים כאחד ולפי זה א"ש דנפק בלולב של עכו"ם אף ביום ראשון ונתכוין לזכות בו דאע"ג דע"ז שזכה בה ישראל אין לה ביטול וכתותי מכת' שעוריה מ"מ אימת נעשית של ישראל שלא יועיל ביטול משהגביה וא"כ הרי כבר יצא י"ח מדאגביה ומה בכך שמן והלאה אין מועיל ביטול והרי זה כנפסל מיד אחר ההגבהה דלא איכפת לן בזה ואפשר דהתוספות סבירא להו דשאני הכא כיון שברגע ההגבהה שאתה רוצה לומר נעשית של ישראל וכתותי כו' אינו יכול לצאת בו י"ח ול"ד לנפסל מיד דמכל מקום הפסול בא לו אחר שיצא דקנייתו להיות שלו ויציאת י"ח באין כאחד אבל בזה הפסול הוא באותה רגע עצמו שיוצא בו אך לא משמע כן בחולין בסוגיא דרבוצה דמוקי לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה או בחטאת העוף ובחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו וחשבינן ליה שחיטה מעלייתא לחייב עליה משום שחוטי חוץ ולא אמרינן כיון דכולהו בהדדי קאתיין וברגע שחיטת כ"ש חישב לע"ז ומחתך בעפר הוא וע"כ לומר דאין לומר מחתך בעפר על רגע זו ואין איסור מתחיל אלא אחר שנעשה בה מעשה לע"ז וכן אמרינן התם בריש הסוגיא כיון ששחט פורתא אסרה אידך מחתך בעפר הוא וכמו כן כאן יש לנו לומר שמה שנעשית ע"י ההגבהה של ישראל ואין מועיל ביטול היינו אחר שנקנית לו ונעשה שלו וההגבהה גופיה באותה שעה כשרה היתה ויצא י"ח לולב כמו התם דלא פסלינן