בית אפרים קנט

אינו פחות מלחלוחית של הרוק שבפי עכבר שכתב הסמ"ק דאפילו תימא דהוי כמ"פ ה"ל מ"פ עם מים שמחמיץ ואם כן גם כאן דנין אותו כמ"פ עם מים וכיון שלא נאפה מיד חוששין שממהרין להחמיץ על ידי צירוף המים עם המ"פ ואף החולקים שם על הסמ"ק היינו משום טעמא שכתב הטור שם שמעט רוק שבפי העכבר אינו מחמיץ חטה קשה ואף לפי הטעם שכתבו שם דהנשוכין אינו רק אחד מאלף ונתבטל בס' קודם הפסח מ"מ כאן כיון שנמצאו לערך חמשה או ששה קנעבליך בקווארט וכיון שהוא הרבה יותר מהרגילות יש לחוש דלמא באותו שנאפה המצות מהם היה הרבה יותר ולא ידעינן כמה נפיק מינייהו ודילמא ליכא ס' שיתבטל הקמח שנתלחלח במ"פ שהוא ממהר להחמיץ ואוסר את כולו (ועיין במג"א סי' תס"ז במ"ש בשם הכל בו אם נמצא ג' שעורים כו' ע"ש וקצרתי) וגם אפשר לומר דהקנעבליך הנטחנין בתוך הקמח עדיין לחליחותן שבתוכו קיים ועל ידי מיעוך הלישה הלחלוחית שבהם יצא עתה ומתערב במים ומכ"ש שכמדומה ששמעתי שלפעמים קנעבליך אלו אין הרחיים שולטות בהם לטוחנן ונשארין בעין בקמח וע"י הלישה מתמעכין ונתערבו הלחלוחית שבהם במים ועל כל העיסה כולו יצא שימהר להחמיץ וגם יש לחוש כיון שהקמח שנתמצה עליו המ"פ ממהר להחמיץ והוא מתגלגל והולך בתוך העיסה דרך לישתה וגורם חימוץ גם לשאר העיסה וכעין שכתב הרשב"א בתשובה שכתב הב"י ססי' תמ"ו במעט לחם הנמצא בעיסה שאפשר שהוא מחמץ אחרים אע"פ שהוא אפוי והביאו המג"א ג"כ ואף שכתב שם אח"כ אלא שאין דעתי נוטה לכך שיהיה שיעור מיעוט מחמיץ כל העיסה כו' מ"מ כאן שאינו אפוי וגם י"ל שאינו מעט דאפשר שנתלחלח שיעור גדול מהקמח שאפשר שיש בו כדי להחמיץ גם שאר נראה שראוי להחמיר ולכן אף לפי מ"ש דאם נאמר דמ"פ מעט עם מים הרבה ממהר להחמיץ לא הוי רק נוקשה אין להקל בזה דהא יש סוברים דנוקשה דאורייתא ומכ"ש בנוקשה דמ"פ עם מים הראוים לאכילה שיש שכתבו דנוקשה כה"ג כ"ע מודו דאסור מדאורייתא (ובאמת בתוספות. דמנחות לא משמע הכי) והביאם שארי הגאון אבד"ק הנ"ל ולזה הסכים ג"כ שארי הגאון נ"י בספר מק"ח וכתב דנוקשה כי האי במשהו א"כ גם בזה אע"ג דנאפה קוה"פ יש להחמיר כיון דאיכא חשש דאורייתא שמא לא היה כאן ס' ולא נתבטל קודם הפסח כלל ומכ"ש בזה שלא השגיחו לראות שמא מחמת לחלוחית שיצא מהשומים הנ"ל נעשה בקמח פירורין ובכה"ג ודאי אסור ועיין בראש יוסף וחק יעקב סימן תמ"ז ס"ק י"ד מ"ש לתרץ מתריאקה דאסור לאכלו אע"פ שאין בו מן החמץ אלא כ"ש כיון שממשות החמץ בתוכו ואינו מתערב יפה דהוי כיבש ע"ש וה"נ יש לחוש לכה"ג וכיון דבלא"ה יש מחמירין במ"פ לבד כדעת רש"י לומר דהוי נוקשה ויש לחוש שמא אין כאן ס' נגדו שיתבטל קודם פסח ואף להמקילין בזה כבר העליתי שמבואר מדעת הרבה פוסקים דמ"פ מעט עם מים ממהרין להחמיץ ואף בנוקשה כמה פוסקים סוברים דאסור מדאורייתא ומכ"ש בנוקשה כזה שראויה לאכילה וישראל קדושים נוהגין כמה חומרות בחמץ אף שאינם מעיקר הדין וכ"ש בזה דאיכא כל הלין טעמא להחמיר מדינא ודאי דאסורים בתוך הפסח ולא מבעיא לבשלם דאסור אלא אפילו למיכלינהו בעינייהו אסור (ועיין במג"א רסי' תנ"ח מ"ש על הע"ש שם ויש ליישב דברי הע"ש וקצרתי) וכן נלענ"ד דברי זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד ואשר כתב כ"ת בשם רב אחד להביא ראיה מהך דלא לחרוך כו' שנתייבש מ"פ תחלה שפיר דמי כשבאו המים אח"כ דאל"כ כל המוהל היוצא מחטים והוא מ"פ ואיך אפשר אח"כ במים כו' לא חש לקמחי' דמה יעשה לרש"י ודעימיה דמ"פ לבד נוקשה הוא והדבר פשוט דהתם במחריך שבלים ועושה אותם קלי שע"י פעולות האור זב הלחלוחית והמוהל אשר בחטים והמוהל נפלט מהם ע"י האור והחטים מתיבשים ונעשים קלי וע"ש גבי חצבא דאבישנא ובתוס' מנחות ובשו"ת נ"ב סי' כ"א מ"ש שם לכן נראה שאין דרך גרעין להפליט מימיו עד שכבר שלטה בו האור ונקלה כו' ע"ש: שאלה מא שלום וברכה: ברבי' והמשכה. שמורה וערוכה. שואל כענין וכהלכה. ה"ה כבוד אהו' הרבני המופלג החריף ושנון האברך מתמיד ומצא כדי מדתו כש"ת מוהר"ר יצחק מיכל הכהן נרו יאיר: אחד"ש כן בא לידי קונטרסו בעסק שאלה בענין חמץ שעה"פ והנה מה שפלפל בענין ספק דאורייתא וע"י גלגול נעשה ספק דרבנן אומר אני כלל זה יהיה מסור בידך דע"כ לא אמרינן הכי אלא בענין שאם היה ודאי איסור היה האיסור קבוע בו ואין היתר לאיסורו כ"א מחמת מקרה שנתחדש בו כגון תערובות כההוא דספק דרוסה או שינוי שנשתנה טעמו משבח לפגם שעבר עליו מע"לע כההוא דמהריב"ל שהביא פר"ח ומ"ל וכיון שהספק היה סד"א והוא אסור כודאי חלו עליה כל חומרות דרבנן כמו ודאי ולכן כיון שהיינו מחזיקין הדבר ההוא לאיסור מחמת סד"א ואתה בא להוציאו מידי איסורו מחמת שנפגם טעמו אין זה מועיל שהרי חכמים גזרו לאסור איסור אף שנפגם וכן אם נתוסף עליו רוב היתר אין זה מוציאו מידי האיסור שהיה בו כיון שגזרו חכמים שאיסור אינו בטל ברוב וכן כל כיוצא בזה אבל אם האיסור דרבנן אינו להכניס לקיום והאיסור תורה שבו רק הוא ענין מתחדש כגון י"ט שני אפילו של ר"ה דליכא ממ"נ או תוספת שבת ויה"כ למ"ד לאו דאורייתא או ז' ימי אבילות למ"ד יום ראשון דאורייתא פשוט דלית לן למיזל לחומרא רק ביום או בשעה שיש בו ספק איסור דאורייתא ובשעה שאינו רק מדרבנן יש להקל אף שנולד הספק בשעה שהיה מן התורה אין זה גורר השעה שאחריו שהוא מדרבנן דכל חד לחודיה קאי וכיון דבשעה ההוא אנו באין עליו מחמת שחידשו רבנן בו שיהיה אסור הוא נידון בפני עצמו בספק דרבנן להקל וכן לענין נ"ד שקנה מעכו"ם בע"פ אחר חצות בכסף ועעה"פ כיון שמה שהחמץ אסור בפסח מה"ת אינו אלא לשעתו ותוך זמנו ותיכף בכלות הפסח הוא חוזר להיתר מה"ת כאילו לא היה איסור מעולם כלל ומה שאסרוהו רבנן אחר הפסח אין בגזרתם זאת קיום והמשכה לאיסור תורה שהיה עליו בפסח רק עתה חידשו עליו חכמים איסור מחמת קנס שעבר בב"י ופנים חדשות בא לכאן וכיון שאינו ודאי רק ספק הדרינן לכללא דסד"ר להקל ואין לחוש בשביל שהיה בימי פסח ספק דאורייתא דביומי תלי רחמנא והימים מחולקים וכללא הוא כל שאין גזרת חכמים לעשות חיזוק לאיסור תורה שהיה אסור בו רק הוא איסור מחודש מדרבנן ספקו להקל אף שנולד בעת שהיה בו איסור תורה דוק ותשכח שהדברים ברורים: ובזה יש להסביר חילוק הפר"ח גבי ביצת נבלה לפי שגופים נפרדים ולכאורה החילוק אינו מובן כ"כ דמ"מ נימא כיון שהספק שבעוף הוי כודאי ממילא שהביצה ממנה הוי נבלה כמו אבר ממנה ולפי מ"ש א"ש דכיון שהביצה נפרד בפ"ע ולא חל שם איסור מעולם מד"ת רק שרבנן גזרו וחידשו בהו איסור וכל שהוא איסור מחודש אינו חל רק על הודאי ולא על הספק משא"כ אם אותו גוף עצמו נאסר מדאורייתא ואתה בא להפקיע איסורו מחמת איזה סיבה אמרינן כיון שעכ"פ כבר נאסר חל עליו האיסור דרבנן שלא יופקע האיסור: ומה שבא בדבריך שי"ל כיון שהיה מחויב לבערו מספק ולא ביערו קנסינן ליה והבאתי מי שסובר כן גם בזה אני אומר כלל גדול דודאי קנס שקנסו חכמים אין ענינו דכיון שעבר זה האיסור אנו קונסין כמו שתיקנו חז"ל דהקנס לא נמסר לידינו לקונסו רק מעיקרא אתקין שהעושה כן יהיה נאסר והטעם בזה משום קנס והכי אמרינן כי קניס ר"ש בעיניה ע"י תערובות לא קניס וזה פשוט אמור מעתה דאף האומר דאם חייב לבער מספק ולא ביער קנסוהו חכמים זה שייך בספק בגוף המעשה כגון ההיא דהלוה על חמצו וכיוצא משא"כ בספק פלוגתא כגוונא דהכא דלרש"י ודעימיה לא קנה הישראל החמץ ולא עבר על ב"י ואין כאן קנס חכמים כלל שלא היה זקוק לבערו מדינא ולדעת ר"ת קנה החמץ ועבר בב"י כשלא ביערו ואיכא קנסא בזה ודאי דהוה סד"ר ולקולא דאף ע"ג דלכתחלה אם היה שואל בבית דין הוה מורינן ליה שיבער מספיקא