בית אפרים קנז

ומלתא אגב אורחא ראיתי דבר תמוה בפ"י שכתב על מ"ש אא"ז מהרש"א בפסחים מ"ם דלמה שרי רבא ללתות למצה מ"ש ממנחות כו' דהא בין הכא ובין הכא ליתא במקום זריזין ועל זה כתב הפני יהושע דודאי לענין פושרין שייך לחלק בין מנחות לפסח מטעמא דזריזין כו' משא"כ לענין לתיתה נראה להיפך דעיקר חשש חימוץ לא תליא בזריזין אלא לפי ענין החיטים כו' ומש"ה קאמר שמואל דאין לותתין שאסור לגרום חימוץ למנחות לכתחלה כו' ע"ש ונפלאתי מאוד דאיך יפרש הסוגיא דפריך א"ה מלתת נמי לתית כו' ומשני דליתיה בזריזין ולא במקום זריזין ונראה דאגב חורפיה ושיטפא רהיט ליה גמרא שכן נראה ממה שהעתיק קושיות מהרש"א כיון דבמנחות קאמר שמואל אין לותתין אף ע"ג דמנחות איתא בזריזין ובמקום זריזין וכ"ש כו' ובאמת מהרש"א לא כתב כן אלא כתב דליפרוך בפשיטות כיון דחטין של מנחות אין לותתין משום דליתא בזריזין ולא במקום זריזין כו' ודבריו צחים ומלובנים כדרכו ז"ל: ולכאורה יש להביא ראיה דמ"פ מעט עם מים אין ממהרין להחמיץ מדאמרינן במנחות דף י"ג מנין לכל המנחות שנילושים בפושרין ומשמרן כו' א"ל נלמדנה מפסח דכתיב ושמרתם את המצות ולכאורה צ"ע דהא אדרבא בפסח גופא אמרינן ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ולא מהני ליה שימור ואף על גב דמחלקינן בין מקום זריזין עכ"פ אין מקום ללמוד מפסח היתר ללוש בפושרין וע"י שימור והנראה שהכוונה היא על מה דאמרינן בפסחים דף מ"ם הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לאו דבעי לתיתה שימור דמאי אי שימור דלישה לאו שימור הוא כו' וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור כו' ואפ"ה לא הדר ביה רבא כו' ופירשו דרבא מחמיר על עצמו היה אבל שימור דבעינן היינו משעת לישה ע"ש ולכאורה נראה דמעיקרא הוי ס"ד דהא דמצריך ליה שימור היינו דליעביד ביה מלתא שיהיה צריך לשימור והיינו לתיתה דיש בה ג"כ חשש דממהר להחמיץ כיון ששורין במים וכותשין במכתשת ואין זה ענין לעסק בבצק רק שמועיל בה השימור והתורה מסרה שימור זה לכ"ע אפילו שלא במקום זריזין והיינו דס"ד דרבא דמצוה ללתות וע"י זה הוא צריכה שימור וע"ז קאי ושמרתם אבל פושרין דאית ביה חששא טפי דממהר להחמיץ מלתיתה אין לנו להתיר כיון שהוא גם כן שלא במקום זריזין ודחי' ליה דהתם בעידנא דנחית לשימור ר"ל דעכ"פ מהתחלת הלישה מתחיל חשש דחימוץ ומאז הצריכה התורה לשמור ובמנחות בעי מנין דנילושות בפושרין כו' ר"ל דמנלן ההיתר ללוש בפושרין עד שתאמר שצריכה שימור נימא שלא תהא נילושית בפושרין ובאמת לא תצטרך שימור ועל זה אמר נלמדנה מפסח כו' דאיהו הוי סבירא ליה דמצוה ללתות משום דכתיב ושמרתם את המצות ר"ל שי"ל שהתורה אמרה בכל מקום שאתה צריך מצה היא צריכה שימור ויש ללמוד מנחות משם שיהיה השימור מסור לכהנים ואם כן לא שייך אלתיתה שעודנו בידי זרים ולכן יש לעשותה ע"י פושרין ולעשות לה שימור וא"ל בגופה כתיב ביה דכתיב מצה תהיה הכשירנה ושמרה ומוכח דבעי פושרין שע"י זה צריכה שימור וא"ש לפי"ז הא דקאמר בגופה כתיב כו' דלכאורה קשה כיון דלא דחי מה דאמר נלמדנה מפסח אם כן באמת קרא בגופא דמנחות ל"ל כלל ולפי מ"ש א"ש דאם נלמוד ממצות איכא לדחויי דהתם אעידנא דנחית לשימור קאי וכדדחי התם מלתא דרבא והיינו סתם לישה שהוא בלא פושרין אפ"ה צריכה שימור ולהכי אמר בגופא כתיב כו' ובעי לאורויי דיש לעשות ע"י פושרין דאז היא צריכה שימור טפי ועלה קאמר תהיה החי' הכשירנה ושמרה ולפ"ז לכאורה קשה דאכתי מנ"ל דמה שהצריכה תורה שימור במנחות משום לתא דפושרין הוא שממהרין החימוץ דלמא לפי שהמנחות טעונות שמן וע"י השמן ממהר להחמיץ ולכן הצריכה התורה שימור ואכתי הא דנילושי' בפושרין מנ"ל אלא ע"כ מוכח כההוא תירוצא דמהרש"א דמעט מ"פ עם מים מרובים אין ממהרין להחמיץ ואם כן בשביל השמן מעט לא היתה צריכה שימור כלל וע"כ מוכח דנילושי' בפושרין. ואפשר לומר דהך דנילושים בפושרין לאו מקרא יליף רק מסברא עבדינן הכי דע"כ פושרין נילוש יותר יפה ואין חשש משום דממהר להחמיץ כיון שהוא במקום זריזין אלא אהא דמשמרן שלא יחמיצו קאי מנלן דמשמע דצריכה שימור דהיינו שיעסוק בבצק כל שעה ואי לא עביד הכי אע"ג דשפיר חזי בשעת אפייה שלא החמיצה עדיין לאו שפיר עביד ואפשר דפסולה נמי איכא וכמו במצה של מצוה שצריכה שימור דמנ"ל הא לגבי מנחות וע"ז קאמר דנלמדנה מפסח כו' ואם כן אין ראיה מכאן למ"ש דמ"פ מעט עם מים אין ממהר להחמיץ דשפיר ממהר להחמיץ ומכל מקום קשיא ליה דמנ"ל שימור למנחות אך מלשון רש"י שכתב שם דף י"ג שנילושות כלומר דהואיל ונילושות בפושרין מצוה לשומרן שלא יחמיצו משמע דבלא"ה אין חשש דממהר להחמיץ כלל אף ע"ג שיש בהם שמן מועט עם מים ואפשר דרש"י לשיטתו דמ"פ לבד הוי נוקשה ועם מים י"ל דהוי חמץ גמור ואין ממהר להחמיץ ג"כ ועיין בדברי הרא"ש ר"פ אלו עוברין בשיטת הרי"ף ז"ל וצ"ע: וראיתי בספר מחנה ראובן שכתב דמהא דחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יוצאין בהם תיקשי דהא נילוש בפושרין ואמרינן דלענין מצוה שוין שאין נילושין בפושרין ומזה מוכח כתי' הראשון של המהרש"א דכיון דנילוש במקום זריזין בכדי לצאת ידי חובת תודה סמכינן עלה דמלתא לענין מצה שיוכל לצאת בה ושוב כתב דיש לומר דחלות תודה אינו נילושות בפושרין כיון דמעשיהם בחוץ שלא במקום זריזין ואי משום דתנן כל המנחות נילושות בפושרין הא אמרינן במנחות דף מ"ו לחמי תודה לא איקרי מנחה ע"ש והאריך ועיין בתוספות דמנחות דף נ"ב ע"ב ד"ה כל המנחות שכתבו דלחמי תודה לא אשכחן דאיקרי מנחה ומ"מ ניחא לאשמועינן דינא ר"ל דלענין הדין שפיר כללם בכלל מנחות וכן בכולי פירקא שם משמע דבכלל כל המנחות הוא ומ"מ מ"ש דהאי לחמי תודה בחוץ הוא צ"ע לכאורה דבאמת שכן משמע במנחות דף ע"ח ע"ב דהא דאמר ר"י חוץ לחומת בית פאגות וע"ש דף פ"א וכ"כ הרמב"ם בהלכות מעה"ק דלחמי תודה ורקיקי נזיר מעשיהם מבחוץ ובבה"ז הביא ראיה לזה מדברי הש"ס אלו ומש"ס דנדה בשפחתו של בית רבי כו' אך כתב דמש"ס דמנחות דף פ"ח דקאמר אי תודה לחמי תודה בשחיטת תודה היא דקדשי משמע דלא כהרמב"ם ע"ש ובאמת גם בענין נזיר אמרינן שם הכי דלחם נזיר בשחיטת איל הוא דקדיש ע"ש אך לפי ענ"ד י"ל לפי מ"ש התוספות במנחות דף ט' ודף נ"ה דלא מיפסל ביוצא על ידי קדושת כלי רק על ידי שחיטת הזבח ולכן קשיא ליה דרביעית וחצי לוג למה נתקדש כיון דאין נפסלין ביוצא וא"ל בשביל פסול לינה ז"א כיון שהם תלוים בזבח א"כ כל כמה שלא נשחט הזבח אין לפוסלו משום לינה כלל ולכן מסיק הש"ס בקידוש רביעית וחצי לוג הוא בשביל ד"א וא"כ כיון דאין כאן פסול יוצא שפיר כתב הרמב"ם שמעשיהם בחוץ וא"כ תיקשי דהאיך נילושית בפושרין כיון שלא היה במקום זריזין וגם מוכח מזה במ"פ מעט עם מים אין ממהרים להחמיץ דאל"כ תיקשי לר"ג האיך עשו בלחמי תודה כיון שלא היה במקום זריזין וא"ל דר"ג סבירא ליה דלא הוי רק נוקשה וס"ל דכשר ללחמי תודה כמו שיאור דר"י לר"י ולא גמרינן ממצה תהיה דכתיב בשאר מנחות דלחמי תודה אין באים בשביל עצמם אלא בשביל הזבח ומ"ש התוס' דשמא יש שום יתור בתודה כו' היינו אליבא דר"מ וכמש"ל אך לפי זה תפשוט בעי' דר"ז בחולין לענין שיאור דר"י לר"י אי נפיק לענין לחמי תודה דמה"ת לומר דפליג עליה דר"ג בהא קצרתי וצ"ע והנה ראיתי בספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ בסי' ק"ו כתב פירש"י דמ"פ חמץ נוקשה הוה כו' וראיה לו ממנחות תפוח שריסקו כו' ור"ת ז"ל פירש לי דהיתר גמור הוי מ"פ כו' וממנחות ראיה דהתם מיירי שיש מים עם מי תפוחים כדקתני שנתנן תוך העיסה אלמא מעיקרא נמי עיסה הוא ונילושה במים קודם וכיון דמים עמהם מחמיץ וממהר להחמיץ יותר ממים לבד והאי לא הוי חמץ גמור אלא נוקשה עכ"ל (מ"ש אח"כ כדתנן הוא ט"ס וצ"ל תנן והוא ענין בפ"ע) ושוב כתב ואסור למיכל מצה שנילושה בחמרא כו' עם מים מדרבנן משום דאיכא מים בהדי' מחמיצין טפי דתניא אין לשין כו' וחכ"א כו' מבואר מזה עס"ל דאף דאיכא מעט מ"פ נמי ממהר להחמיץ דהא מדייק מדקתני שנתנו תוך העיסה א"כ מעיקרא נמי עיסה הוא ובודאי שיש מים הרבה כראוי לעיסה רק שבא לתוכו מעט מי תפוחים ואפ"ה קאמר דממהר להחמיץ. ומ"ש המג"א דמהרא"ש משמע דדבר מיעוט אינו אוסר תמה עליו בא"ר דלחכמים