בית אפרים קנד

תודה להקל כיון דאשכחן לענין פסח דלא חשיב חמץ כלל אף לאיסורא והלכך אי בריה הוי לא נפיק וצ"ע: והנה ראיתי לשארי הגאון בעל חוות דעת נ"י בספרו מקור חיים להל' פסח סי' תס"ב שהביא דברי הנ"ב וכתב לדחות דבריו ולענ"ד דבריו תמוהים ואכתוב בקצרה כי מ"ש לחלק דדוקא נוקשה דשיאור דמטעם ברי' הוא מדמינן מנחות לפסח משא"כ לענין שאר נוקשה לא תליא כלל מנחות בחמץ בפסח דאע"ג דהוי חמץ לענין מנחות משום דדריש רבוי אבל בחמץ לא דרשינן רבוי דמוקמינן ליה אתערובות ושוב כתב וא"ל מאי קא מבעי' ליה בחולין שיאור דר"י לר"י דילמא סבירא ליה כר"א דלא מרבי נוקשה וס"ל דשיאור נוקשה הוא ז"א דע"כ דשיאור ישרף מדאורייתא לר"י ואפ"ה האוכלו פטור בעי הש"ס שפיר דע"כ צ"ל דספיקא הוא או ברי' הוא כו' עכ"ד בקצרה ודבריו הם תמוהים ומעורבבים מאוד שנראה דקשיא ליה למה ישרוף מדאורייתא והאוכלו פטור דאי מדאורייתא היינו בלאו כר"מ א"כ למה האוכלו פטור. והנה פתח דבריו דדוקא לענין שיאור תליא מנחות בפסח והיינו משום דבאמת ס"ל לר"י דחמץ נוקשה הוי חמץ בין לענין פסח בין לענין מנחות רק שיאור ס"ל לר"י דלא הוי חמץ נוקשה כלל רק דהוי ספיקא אי בריה ובסוף דבריו כתב דשיאור דר"י לר"י ישרוף מדאורייתא ואפ"ה האוכלו פטור וע"כ צ"ל או ספיקא הוא או בריה כו' והנה אם כוונתו דבנוקשה סבירא ליה דלוקה והוי חמץ בין לענין פסח בין לענין מנחות רק שיאור גרע מנוקשה דהאוכלו פטור מטעם ברי' ומ"מ ישרוף מדאוריית' זהו תמוה מאוד דהא להדיא אמרינן דמאן תנא דנוקשה בלאו דהיינו נוקשה דתנן באלו עוברין ואמרינן ר"מ היא ומייתי עלה פלוגתא דר"מ ור"י לענין שיאור ומ"ש דשיאור גרע מנוקשה רק דהוי ספיקא אי בריה לא ידעתי מה דמות יערוך לברי' זו דהדבר פשוט דהא דאמרינן ברי' הוי היינו שיצא מכלל מצה לפי שהתחיל להחמיץ ולכלל חמץ לא בא וכמו תחילת הציהוב שיצא מכלל קטנים ולכלל גדולים לא בא ואהא מייתי לה בחולין שם וזה עצמו ענין נוקשה שהתחיל להתחמץ ולא בא לכלל חימוץ גמור ואדרבא שיאור גרע שהיה עומד לבוא לידי חימוץ גמור וכמש"ל אם לא שנאמר דשיאור בריה הוא שלא בא אפילו לכלל נוקשה ושלשה חילוקים בדבר חמץ גמור ונוקשה וברי' שלא הגיע לכלל נוקשה וז"א דא"כ יחלקו ר"מ ור"י במציאות מן ההפך אל ההפך דלר"מ הכסיפו פניו הוא נוקשה וחייב עליו ולר"י אפילו כקרני חגבים דחייב כרת לר"מ וחכמים הוא חולק וסובר דאפילו לכלל נוקשה לא הגיע ופטור לגמרי והדבר ברור דבין שיאור דר"מ לר"מ ובין ר"י לר"י עכ"פ נוקשה הוא ובדינא פליגי דר"מ ס"ל דהכסיפו פניו הוי נוקשה וכקרני חגבים הוי חמץ גמור ור"י סבירא ליה או דכקרני חגבים ספיקא הוי או בריה הוי דהיינו נוקשה ולית ליה הך סברא דאין לך כל ספק כו' ועל נוקשה פטור דלית ליה רבוי ומ"מ ישרוף מדרבנן דגזרינן אטו חמץ גמור משא"כ הכסיפו פניו לדידיה אפילו נוקשה לא הוי ונותנו לפני כלבו והכי אזלא פשטא דסוגי' דמנחות ודחולין ועיין ברש"י שם בחולין וגם נראה דודאי דמתני' דשיאור ישרוף והאוכלו פטור לאו אליבא דר"י לחוד מתניא דבין ר"י ובין חכמים הכי סבירא להו רק דפליגי איזו שיאור שאמרו בו ישרוף והאוכלו פטור דר"י סבר כקרני חגבים ורבנן ס"ל הכסיפו פניו הוא השיאור שאמרו בו ישרוף והאוכלו פטור ופשיטא דהכסיפו פניו לא מצינן למימר דספיקא הוי או בריה דא"כ הו"ל לש"ס דחולין למימר דמבעיא ליה בשיאור דר"מ אליבא דרבנן וע"כ דס"ל דודאי שפיר דהוי נוקשה אלא דלית ליה רבויי' לנוקשה וכ"כ הטור סימן דהכסיפו פניו הוא נוקשה וזה מוכרח דהא כל חיליה דהטור לפסוק דנוקשה אינו אלא מדרבנן אף ע"ג דבמתניתין תנן הרי אלו באזהרה משום סתמא דבתר הכי דקתני שיאור ישרף והאוכלו פטור וכמבואר בדברי הרא"ש והרמב"ן במלחמות דהא דקתני וחכ"א איזו שיאור כל שהכסיפו פניו היינו הך שיאור דתני ביה ישרוף והאוכלו פטור ע"ש וכ"כ הר"ן שם דמש"ה יליף הרי"ף לקבוע הלכה דנוקשה דרבנן: הארכתי בזה לפי שראיתי בספר מק"ח סימן תמ"ב כתב ליישב קושיות מג"א על הטור מהא דשיאור ישרוף די"ל ר"י ס"ל דנוקשה דאורייתא ושיאור דר"י לר"י ישרוף מדאורייתא והאוכלו פטור משום דספיקא הוי או בריה הוא ובסימן תס"ב כתב מזה יותר באריכות וכתב דהטור סובר דדוקא לר"י דאית ליה רבוייא לנוקשה לאיסורא ושיאור דר"י לר"י ישרוף מדאורייתא מש"ה אף שיאור דר"מ לר"י ישרוף מדרבנן כו' (והנה נראה שר"ל דנוקשה ושיאור חדא מלתא הוא דאסור מדאורייתא משום רבוי ומ"מ פטור משום בריה דאם נימא דברי' גרע מנוקשה אם כן מה"ת ישרוף מדאורייתא וזה סותר לראש דבריו שכתב דשיאור לא הוי נוקשה רק בריה אם כן כיון דליכא רבויא על בריה א"כ אינו רק מדרבנן ולהטור בדרבנן לא ישרוף ומותר לשהותו) וזה דבר שאינו דודאי לר"י אם לא נאמר דשיאור ספיקא הוי רק בריה ודאי דאינו אלא מדרבנן כמו שיאור דר"מ לדידן דאמרינן שהוא מדרבנן מדקתני שיאור ישרוף והאוכלו פטור כמו כן הוא בשיאור דר"י לר"י ומ"ש במק"ח שם סי' תמ"ב וסימן תס"ב דמתני' דחולין מוכח דשיאור דר"י לר"י ישרוף מדאורייתא ממ"ש התוספות בד"ה או שיאור כו' מוכח מדבריהם דדווקא שיאור דר"מ לר"י ישרוף מדרבנן אבל שיאור דר"י לר"י ישרוף מדאורייתא דאלת"ה כו' ובמחילת כ"ת שגג שגגה גדולה ואגב חורפי' ושיטפיה רהיט ליה וסבר שהתוספות כתבו דרבי מאיר לר"י ישרוף מדרבנן וליתא דהאי דשיאור ישרוף לא מיירי בדרבי מאיר לר"י אלא בדר"י לר"י רק סיפא דנותנו לפני כלבו דמוקי הש"ס בדר"מ לר"י ע"ז כתבו התוספות שאין מותר רק בהנאה ובאכילה אסור מדרבנן והש"ס מדייק מצה מעליא הוא מדשרי ליתן לפני כלבו וכמבואר בפסחים להדיא דמוקי שיאור ישרוף דר"מ לר"י ודר"י לר"י ונותנו לפני כלבו דר"מ לר"י ובהך רישא דקאמר ישרוף דר"מ לר"י מספקא ליה אי ישרוף דקאמר משום ספיקא דאורייתא או משום דבריה הוי וא"כ ישרוף מדרבנן ומכל מקום אינו לא חמץ ולא מצה שיצא בזה ידי חובת נדרו והתוספות במנחות שכתבו ואפשר דאפילו איסורא דאורייתא ליכא דתנן שיאור ישרוף והאוכלו פטור וכו' לכאורה צ"ע דמה זו ראיה דילמא פטור ממלקות קאמר ואיסורא דאורייתא איכא ונראה דודאי לא הוי מספקא להו כלל על איסור דאורייתא וכמ"ש התוספות בפסחים דף מ"ג דמשמע דאי לאו דאיתרבי למלקות גם איסור לא היה בו אך התוספות כתבו כן כלפי מ"ש דשיאור דר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות ובזה היה מקום לומר דאף שאינו נכלל בלאו דל"ת חמץ מכל מקום אסור מדאורייתא מרבוי אחרינא כמ"ש התוספות לעיל לר"מ וכמש"ל דלמסקנא י"ל כן גם לר"י ולכן כתבו בלשון אפשר דאפילו איסור דאורייתא ליכא דתנן שיאור כו' ר"ל דאפשר דמנחות לא דמי לפסח בהא דליכא אפילו איסורא דאורייתא ויותר נראה שכוונתם בזה דמתחילה כתבו דר"ל איצטרך לשנויי הכי משום ר"י כו' ור"ל אע"ג דלישנא דר"ל משמע דכרת הוא דליכא הא לאו איכא מכל מקום נקט לאוקמא במגבלה במים לשנויי הך דר"י הגלילי אליבא דר"י ושוב כתבו ואפשר דאפילו איסור דאורייתא ר"ל לאו איכא ור"ל דאפשר גם ר"ש לא יחלוק בזה ולהכי נקט ריש לקיש גבי עיסה כו' לר"מ כדאית ליה כו' אבל לא בא לדייק דכרת ליכא הא איסורא דאורייתא דהיינו לאו איכא ומובן היטב מה שכתבתי התוספות דלהכי נקט רשב"ל כו' והנלענ"ד בפירוש דברי התוספות ודוחק לומר שכוונתם מה שכתבו ואפשר משום דאם נימא ספיקא הוא א"כ איסור דאורייתא דא"כ מה זה שכתבו כדתנן כו': ומ"ש במק"ח שם דהש"ס דמנחות לא קאי למ"ד ספיקא עיין בפ"י בפסחים בזה ומ"ש ובזה א"ש הא דאמר התם מנין כו' דקשה מאי מקשה דילמא באמת שיאור דר"י לא חשיב חמץ למנחות אבל לפמ"ש דברי' כו' הדברים מבוארים בדברי התוספות שכתבתי לעיל בשם ר"ת דודאי קושיות הש"ס הוא דמנ"ל דבאות מצה דאפילו אם ישרוף מדרבנן עכ"פ מצה לא הוי: והנה מה שהקשה על הנ"ב מדברי הרא"ש והטור שפסקו דמ"פ עם מים הוי נוקשה ופסקו דנוקשה דרבנן בנ"ב מ"ת כתב ליישב זה אך הוא דחוק ובאמת לפמ"ש בדברי הרא"ש דלא מיירי בהא דשיאור דר"מ לר"מ רק מהא דתפוח שריסקו וכתבתי בכוונתו דקשיא ליה דה"ל לאוקמי כרחב"ג דמכשיר במנחות במקום שצריך חמץ וכ"ש דחשיב חמץ לענין מ"נ ומזה מוכרח דמ"פ לבד אינו מחמיץ ואם כן גם למאי דמשני דמגבלה במים י"ל דאתי' כרחב"ג ושפיר