בית אפרים קנג

כמ"ש בפסחים דף מ"ג ע"ב ד"ה מאן שמעת כו' דאפילו רבנן דלא דרשי הכא כל דרשי בעלמא ודוקא הכא לא דרשו בדבר שאין סברא לרבות כגון ערובו כו' ע"ש ולפי"ז י"ל דגם דהך יתורא דאיכא במנחות ותודה ג"כ אין הכרח לדורשו רק לר"מ דסבירא ליה דגבי חמץ לקי עליה וא"כ חזינן דמחשב חמץ לענין פסח ממילא סבירא ליה דמסתבר לרבות גם לענין מנחות ותודה שיהא חשוב חמץ משא"כ לר"י דסבירא ליה בחמץ דפטור ממילא דגם לענין מנחות אין סברא לרבות כלל ולכך שפיר קאמר אלא שיאור דר"י לר"י דלדידי' י"ל ל"ת חמץ אלא שיאור דלא חשיב חמץ לענין מנחות ולכך שפיר כתבו התוס' דמצינן למימר דמ"פ לבד הוי נוקשה ואפ"ה הוצרך לומר דמגבלה במים דאל"כ משום מ"פ דהוי נוקשה אין לנו לרבות לחימוץ כלל: ולפ"ז יש מקום אתי ליישב קצת דברי התוס' בפסחים בלא הגה"ה דלכאורה יש לדקדק בדברי התוס' שכתבו דשמא איכא שום יתורא במנחות לרבות נוקשה כו' וזה דחוק מאוד דלא לשתמיט בשום מקום להזכיר הך יתורא וטפי ה"ל למימר דמהך דמרבינן נסכים לחמץ יליף לה דסבירא ליה דאם מגבלה במים פסולה וה"ל מ"פ לחודיה ונוקשה הוא דהוה ומרבינן ליה לחימוץ אלמא דנוקשה חשיב חמץ לענין מנחות אלא שזה היה אפשר לדחות דמנ"ל לרבויי נוקשה שיחשוב חמץ ולמימר דמגבלה במים פסולה נימא איפכא דמגבלה במים כשרה ומרבה לו לחמץ גמור ונוקשה אינו פסול למנחות כלל ולכן אמר בש"ס דשיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא וכיון דאשכחן לענין חמץ דמחשב חמץ לענין מלקות א"כ טפי מסתבר לומר דהך דמ"נ אין מגבלה במים רק דמחשב חמץ למנחות כמו אליבא דר"מ לענין מלקות דחמץ בפסח ומה"ת לנו לחדש דין דמגבלה במים כלל אך אליבא דר"י דגם לענין פסח אין איסור בנוקשה א"כ גם במנחות אין לנו לחדש דין נוקשה והא דמנחות באמת אמרינן דמגבלה במים ומשום הכי שפיר קאמר אלא שיאור דר"י לר"י דלדידיה אין לנו ללמוד לפסול נוקשה למנחות כלל ונראה שהתוס' שכתבו בסתם דאיכא שום יתורא שפיר הוצרכו לומר כן לפי שיטתם בשם ר"ת דמ"פ לבד אין מחמיצין כלל ומ"פ עם מים נוקשה הוי וא"כ ממ"נ הש"ס התם דקאמר שיאור דמאן כו' אי קיימינן אליבא דמ"ד דמרבי מ"נ לחימוץ וע"כ מוכח דנוקשה חמץ הוי א"כ האיך קאמר אלא שיאור דר"י לר"י ואי לא קאי למ"ד דמרבי מ"נ אף לר"מ נמי דהא מדלקי עליה לענין פסח אין זה ראיה למנחות כמ"ש התוס' ולכך הוצרכו התוס' לומר דאיכא שום יתירא כו' מצאתי בבה"ז שכ' על דברי תו' אלו וז"ל ועיין לקמן ד' נ"ז דמרבה מאשר תקריבו ובנוקשה איירי כמ"ש התוס' לקמן דף נ"ד וצריך ליישב למה לא הביאו התוס' ראיה זו למנחות עכ"ל. ולפי מ"ש מיושב שפיר דא"כ איך קאמר אלא שיאור דר"י לר"י ואי אליבא דריה"ג קאי אף שיאור דר"י לר"י ע"כ מפסיל למנחות וע"כ דלא קאי הכי אליבא דריה"ג כמ"ש. אך לפי מה שר"ל דמ"פ לבד הוא נוקשה מצינן למימר דהך גופא דמ"נ מינה ילפינן לכל המנחות דנוקשה ג"כ בכלל חמץ אך דזה לר"מ דאשכחן דיש בו משום חמץ משא"כ לר"י טפי י"ל דמגבלה במים מלחדש דין פסול נוקשה במנחות ושפיר קאמר אלא שיאור דר"י לר"י אך י"ל דזה א"ש בס"ד דלא ידע ממצה תהיה משא"כ למסקנת הש"ס דיליף ממצה תהיה דשיאור פסול ואיכא עכ"פ עשה דמצה תהיה לענין מנחות א"כ גם אליבא דר"י מה"ת לחלק מ"נ לומר דמגבלה במים אלא כיון דאשכחן פסול נוקשה לענין מנחות אמרינן דשפיר מיחשב חמץ לענין מנחות מהאי גופא דמ"נ כמו לר"מ והשתא א"ש כוונת התוספות בפסחים שכתבו אמאי איצטריך למימר התם מגבלה במים בלא גיבול מים נמי איצטריך קרא שלא תעשה חמץ ור"ל דמי הכריחו לחדש דבר זה דמגבלה במים משום דקשיא ליה דלא משכחת חמץ גביה ז"א דנימא דאין מגבלה רק מ"פ לבד והתורה באמת מרבה מ"נ אע"ג דלא הוי רק נוקשה משום דנוקשה באמת גם הוא חשוב חמץ למנחות אלא שלא תאמר דר"ל בא לאוקמי מלתא דריה"ג אליבא דר"י דס"ל דבפסח ליכא איסורא בנוקשה או דר"ל גופיה אין מכריע בין ר"מ ור"י וכרת הוא דליכא אבל איסורא איכא לכל מר כדאית ליה וא"כ לר"י אין לנו סברא לאוקמי במ"פ לבד ולחייב על נוקשה משום חמץ לענין מנחות ולכך מוקי דמגבלה במים לזה כתבו התוס' וחמץ נוקשה פסול למנחה כדמשמע התם דשיאור דר"י לר"י פסול למנחות ור"ל דהא עכ"פ פסולא ודאי איכא לכ"ע כדמסיק התם וא"כ בפשיטות י"ל דגם לר"י אליבא דמסקנא הוי שיאור בכלל חמץ לענין מנחות וא"ש הא דמ"נ לחימוץ אף בלא גיבול מים אלא ודאי דמ"פ לבד אפילו נוקשה לא הוי הילכך אפילו כשתמצא לומר דנוקשה הוי חמץ למנחות ג"כ לא א"ש בלא גיבול מים וא"כ י"ל דר"ל דמוקי לה מגבלה במים אף דהוה נוקשה ולא חמץ גמור א"ש אליבא דכ"ע למסקנא דמצה תהיה אפילו לר"י יש מקום לאיסור נוקשה ובמ"ש מדוקדק מאוד לשון התוס' בפסחים שכתבו וחמץ נוקשה פסול למנחה כו' דפסול למנחות ולא הזכירו בדבריהם רק פסול המנחה לבד ובמנחות כתבו ואפילו לא הוי אלא נוקשה חשיב חמץ לענין כו' וכ"כ בסוף דבריהם דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות כו' ולפי מ"ש א"ש דגם התוס' בפסחים לא באו להוכיח משום דחשיב חמץ רק דעכ"פ מוכח שם דפסול וממילא יש לנו לומר דמנחת נסכים מיירי בהכי בלא גיבול מים ומחשיב חמץ ג"כ משא"כ במנחות לא נחתו התוס' להך סברא לומר דכיון דפסול עכ"פ יש לומר ג"כ ששם חמץ עליו (ואפשר דס"ל כמש"ל דאף אם נלמוד פסול לר"י ממצה תהיה מ"מ י"ל דמ"נ אינו בכלל זה כיון שאין שירי' נאכלין כו' וחמץ ליכא גבי' כלל דנוקשה הוא ולר"י נוקשה לא מיחשב חמץ לענין פסח וה"ה לענין מ"נ ולכך מסתבר ליה דמגבלה במים משום דלא מצי לאוקמי אליבא דר"י) וא"כ עיקר הדבר תלוי אם מיחשב חמץ למנחות וכיון דלר"י לא מיחשב חמץ למנחות הוצרך לאוקמי דמגבלה אבל התוס' בפסחים ס"ל דאף לר"י אין הכרח לאוקמי במגבלה די"ל דגם לדידיה מיחשב חימוץ כיון דע"כ גם לדידיה פסול איכא לא רחוקה היא לומר דחשוב חימוץ לענין מנחות וטפי הוה מסתבר מלחדש הא דמגבלה במים וע"כ משום דמי פירות לבד אפי' נוקשה לא הוי: ולפ"ז שוב יש מקום לסתור הוכחת הגאון ז"ל בנ"ב דשפיר י"ל דמ"פ עם מים נוקשה הוי ומ"מ שפיר קיי"ל כחכמים דפליגי אר"מ והוא ר"י דס"ל דבנוקשה ליכא איסור דאורייתא ולענין מנחות כיון דגלי לן קרא דעכ"פ פסול למנחות דבעינן מצה דוקא אלמא דקפיד קרא על נוקשה לענין מנחות שפיר י"ל דחשיב ליה חמץ ג"כ לענין מנחות ולכן רבי קרא למ"נ לחימוץ לענין מנחות או דאיכא איזה יתור למנחות ולבתר דכתיב תהיה דרשינן ליה אף אליבא דר"י ומ"מ לענין פסח אית לן למימר דאחמץ דוקא קפיד קרא ונוקשה שרי אך יש מקום עיון לפי מ"ש דלבתר דכתיב מצה תהיה לעכובה אמרינן דחשיב חמץ אף לר"י מאשר תקריבו או מאיזו יתורא א"כ נהי דבהאי דמנחות שפיר אמרינן אלא שיאור דר"י לר"י כיון דאכתי לית ליה רבוי דמצה תהיה מ"מ בחולין דקאמר אלא שיאור דר"מ לר"י ע"ש או דילמא ברי' הוה ולא נפיק ביה ולפי מ"ש י"ל דבתר דכתיב תהיה גם אליבא דר"י ה"ל חמץ למנחות משום דדרשינן יתורא ודוחק לומר שאין לחשבו חמץ רק להחמיר אבל לא להקל שיצא י"ח נדרו שנדר להביא מן החמץ דז"א דא"כ לר"מ נמי נפלוג בהכי וע"כ כתי' התוס' דיש שום יתור בתודה דהיינו שיהיה על נוקשה שם חמץ לענין חמץ שבתודה וא"כ גם אליבא דר"י נימא הכי כיון דקפיד רחמנא על שיאור לעיכובא יש לנו לדרוש הך יתורא כמו לר"מ וכן מבואר מדברי התוס' שם כיון דאיכא יתורא שפיר הוי חמץ אף להקל שהרי כתבו אההיא דמחמיצין בתפוחים וקשיא אההיא דחולין דלכ"ע חשיב חמץ ושמא אפילו רבנן לא אמרי אלא לכתחלה אין מחמיצין כו' וכ"כ התוס' בחולין מבואר מזה דאי דרשינן יתורא אף להקל הוי חמץ ואף דהתם קיימי' אליבא דר"מ מ"מ לפמ"ש דגם לר"י בתר דכתיב תהיה דרשינן יתורא א"כ שפיר ה"ל לרבויא לענין מנחות דאף נוקשה מיחשב חמץ וא"כ ממילא דמהני ביה נוקשה בין להקל בין להחמיר ואפשר לומר דבשלמא לר"מ כיון דלא אשכחן בשום מקום שנוקשה יצא מכלל חמץ לגמרי דהא בפסח עכ"פ לקי עליו ובמנחות מעכב לפסול א"כ יש לתפוס הדרש בתודה במקום שצריך חמץ שיועיל נוקשה משא"כ לר"י נהי דאשכחן במנחות שהוציאו מכלל מצה וקפיד עליה לפסול ומשום זה שפיר י"ל דהוי בכלל הלאו ל"ת חמץ אלא מצה וה"ל לאו הבא מכלל עשה מ"מ לענין שנחשוב כחמץ גמור לית לן למדרש יתורא דגבי