בית אפרים קנב

ללקות עליו משום ל"ת חמץ ולכך הוצרך לאוקמי במגבלה במים וע"כ שאין ראיית התוספות רק מהא דמשמע דלר"ל כרת הוא דליכא הא מלקות איכא א"כ אי תימא דבמ"פ לבד מיירי וסבירא ליה דהוי נוקשה וסבירא ליה בהא כר"מ דבנוקשה איכא מלקות א"כ לא הוצרך שם לומר דמגבלה במים כו' משום דהא בלא"ה מדלקי עליו חמץ הוא ושפיר מתרבי נוקשה דמ"פ ללקות עליו משום דל"ת חמץ ואמנם במנחות דחו ראיה זו די"ל דר"ל נקט כרת אבל איסורא איכא לר"מ אפילו ללקות ולר"י איסורא לבד או דאורייתא או דרבנן ומכל מקום כיון דלר"י נוקשה לא הוי חמץ גמור הוצרך ר"ל לאוקמי במגבלה במים כי היכי דתיתי שפיר הך דריה"ג אף אליבא דר"י דס"ל דבנוקשה ליכא רק איסורא וא"כ אף דמ"פ לבד נוקשה הוי לא הו"ל לרבויא מנחת נסכים אי לאו משום דס"ל מגבלה במים: ולכאורה היה אפשר לומר לפי מה שכתבו התוספות בחולין דף צ"ט לענין טכ"ע שסובר הר"י דאורליינש דתעבירו באש הוי רק עשה ור"ת השיב לו דאמרינן אהדרי לאיסורא כדאמרינן בבכורות גבי תזבח ולא גיזה כו' ע"ש ולפי זה ר"ל גם בזה כיון דרחמנא כתב מצה תהיה לעכובא א"כ אף שיאור אהדרי לאיסורא דלא תעשה אך באמת אין הנדון דומה כלל דהתם כיון דגלי קרא דאיכא איסורא בטעם ממילא אמרינן שהוא נכלל בכלל הלאו הנאמר על העיקר וגם בזה כתבו התוספות שיש לדחות דלא דמיא להאי דתזבח ולא גיזה משא"כ כאן כיון דלר"י לא לקי על שיאור וסבירא ליה דבריה הוא ואם כן לא שייך אהדרי לאיסורא דל"ת חמץ שהרי אין שם חמץ עליו כלל ואפילו אם תדחוק לומר דכיון דגלי קרא מצה תהיה לעכובה יש לנו לפרש ג"כ ל"ת חמץ אלא מצה מ"מ אין זה רק לאו הבא מכלל עשה וכמש"ל בשם ספר הישר אבל מ"מ אין מקום לרבות מנחת נסכי' לחימוץ שיהיה בכלל הלאו דחמץ ללקות עליו: ועוד נלענ"ד דבלא"ה מה שכתב בנ"ב בשם בעהמ"ח מראה כהן לדחות דברי התוספות משום דלמסקנא ילפינן ממצה תהיה לעכובא אף שיאור דר"י לר"י פסול בלא"ה ליתא שהרי במנחות שם דף נ"ז אמרינן ת"ר אשר תקריבו כו' שאר מנחות מנין ת"ל כל המנחה כו' אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ וכתב רש"י משום דהאי קרא גבי שארי מנחות ששיריהן נאכלין כתיב איצטריך לרבינהו להני והכי תנינן לה בת"כ אין לי בל"ת חמץ אלא במנחות ששיריהן נאכלין כו' והתוספות שם כתבו דיותר היה נראה לומר דלכך צריך ריבוי ללחם הפנים ומנחת נסכים משום דמנחת נסכים אינה באה בגלל עצמה אבל שאר מנחות באין בגלל עצמן כו' ע"ש ועכ"פ מבואר דאף דאיתרבי לחימוץ כל המנחות מכל מקום י"ל דמנחת נסכים לא איתרבי כלל ואם כן י"ל דאף דבתר דרבינהו קראי להנך לענין חימוץ עדיין יש מקום לומר דלא איתרבי אלא לחמץ גמור אבל לשיאור וחלוט דבשאר מנחות ילפינן ליה ממצה תהיה ר"ל דהיינו דוקא בשארי מנחות ששיריהן נאכלין ובאים בשביל עצמן הקפידה התורה שיהיה מצה דוקא משא"כ בזה שאין שיריהן נאכלין ואינן באין בשביל עצמם לא דמו לשארי מנחות ודוקא אחמץ גמור מרבינן להו אבל שיאור וחלוט לא ובזה יש מקום ליישב קושיית התוספות במנחות דף נ"ה בד"ה כל המנחות שהוקשו דמשמע דגם לחם הפנים נילוש בפושרין והא לאו במקום זריזין הוא כו' ומ"ש לתרץ ציבור שאני הוא דחוק דלענין מנחת העומר אמרינן הכי שכל מעשיה ע"פ ב"ד אבל לחם הפנים מסתברא שכל מעשיה היו מתעסקים הכהנים בתיקונם כמו שאר מנחות ואין עיניהם של הב"ד בלחם הפנים כלל וגם לפי פירוש הב' דמייתי רש"י שם צבור שאני לפי שצוברין אותו שם א"א לומר כן אך לפי מה שכתב' י"ל דבאמת לשומרה מחימוץ גמור אין צריך זריזין רק עיקר הזריזות הוא לשומרן שלא יבא לידי שיאור דגם הוא פסול במנחות כיון דאינה מצה וכתיב מצה תהיה וכן נראה בהא דאמר במנחות שם דף נ"ג מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו כו' א"ל בגופה כתיב מצה תהיה החיי' פרש"י כלומר הכשירנה ושמרה והא אפיקתי' לעכב אם כן ליכתוב קר' מצה היא מאי מצה תהיה ש"מ תרתי וכבר כתבתי פירוש ר"ת דהך דרשה דמצה תהיה לעכב היינו לאפוקי שיאור וא"כ אהא גופא דרשינן החיי' דצריך לשומרה מחימוץ דשיאור. וא"כ י"ל דבלחם הפנים שאינו בכלל מנחות כיון שאין ממנה לאישים דמשום האי טעמא בעינן לרבויא לחימוץ י"ל דוקא לחימוץ גמור רבתה תורה דפסולה אבל מכל מקום א"צ שתהיה מצה ושיאור כשר בה וא"כ אף שהוא שלא במקום זריזין שרי דלענין שלא תבוא לידי חמץ גמור משתמרת היא אף שלא במקום זריזין: ועכ"פ א"ש דברי התוס' במנחות שכתבו דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות כו' וא"כ אף בשאר מנחות אכתי איכא פסולא בשיאור מ"מ כיון דלא מטעם שהוא חמץ אתינן עלה רק מטעם שאינה מצה י"ל דבמנחות נסכים לא בעינן מצה לעכובא ושיאור כשר בה לגמרי ולכן הוצרך ר"ל לומר דמגבלה במים אבל לדברי התוס' דפסחים הם תמוהין וצריך להגי' דר"מ לר"מ וכמ"ש הגאון ז"ל: ואמנם הרא"ש בפסחים שם כתב ג"כ הוכחת התוס' מהא דר"ל דמגבלה במים וכתב דמוכח דנוקשה פסול למנחות כדמוכח בהאי דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה ע"ש ולא ידעתי כוונתו בזה דאע"פ שאמרו שם דנוקשה מיהא הוי היינו לאסור חימוץ העיסה משום תפוח של תרומה ולא מיירי שם לענין מנחות כלל ואדרבא ס"ל לרבנן התם דאין מחמיץ בתפוחים באותן שצריכים להיות חמץ דוקא והיינו משום דנוקשה לא הוי חמץ לענין מנחות ואם כוונתו להא דרחב"ג דס"ל מחמיצין בתפוחים גם מזה אין הכרח די"ל דרחב"ג סבירא ליה דחמץ גמור הוא וכמ"ש התוס' שם במנחות דף נ"ג בסוף דבריהם וגם אפילו אי ס"ל דנוקשה הוי אלא דמיקרי חמץ לענין לחמי תודה ושתי לחם מ"מ אין להוכיח מר"ל דלא בעי לאוקמי דריה"ג כרחב"ג ומוקי לה כרבנן דהא בלא דרחב"ג איכא ר"מ דסבירא ליה דלקי עליה ואמרינן מדלקי עליה חמץ הוא ואמרינן להדיא דפסול למנחות וכמ"ש התוס' באמת ראיה מזה וע"כ שחושש למה שדחו התוס' דדילמא ר"ל סתמא קאמר לכל מר כדאית ליה א"כ הך ראיה דמייתי מתפוח פשיטא שיש לדחותה דדילמא ס"ל כרבנן דלא חשיב נוקשה להיות קרוי חמץ גמור לענין להחמיץ לחמי תודה ושתי לחם וה"ה דלא חשיב חמץ לענין מנחות הצריכים מצה וכדי ליישב דברי הרא"ש בזה נלענ"ד דהנה לפי מ"ש התוס' בפסחים להוכיח מהא דשיאור דר"מ לר"מ וכ"כ מתחלה במנחות ע"כ לומר דס"ל דאין זה ראיה דר"ל בעי לאוקמי דריה"ג אליבא דר"י דזו מנין לו שיחדש עי"ז דריה"ג סבירא ליה מגבלה במים וכשרה דדילמא ריה"ג כר"מ ס"ל ואפילו בלא גיבול מים פסל ליה מטעם נוקשה וכן ס"ל להרא"ש ג"כ אלא דלא בעי לאתויי מהא דשיאור דר"מ לר"מ די"ל דדוקא בנוקשה כי האי שיכול לבוא לידי חימוץ גמור רבי רחמנא למלקות אבל בנוקשה דמ"פ שלעולם לא יבא לידי חמץ גם לר"מ לא מיקרי חמץ ולכן מייתי מהא דתפוח שריסקו שאם נפרש דמחמת מי פירות לבד ה"ל נוקשה א"כ לא מסתבר לומר דרחב"ג פליג וסבירא ליה דמ"פ הוי חמץ גמור דמשמע דכ"ע מודו בהא מלתא דמ"פ אין מחמיצין חמץ גמור עכ"פ וע"כ דגם הוא סבירא ליה דנוקשה הוי אלא דסבירא ליה דנוקשה חשיב חמץ לענין מנחות ולכך ס"ל דמחמיצין בתפוחים וממילא דלדידי' ודאי פסול למנחות הצריכים מצה וא"כ מי הכריח לר"ל לאוקמי דריה"ג משום דסבירא ליה דמגבלה במים נימא דסבירא ליה כרחב"ג דסבירא ליה דנוקשה חשיב חמץ לענין מנחות להכשיר במקום שצריך חמץ ומכ"ש דאסור במקום דאסור לעשות חמץ אלא ע"כ דמ"פ לבד אפילו נוקשה לא הוי אליבא דכ"ע והאי דתפוח נמי עם מים מיירי וא"כ שפיר הוצרך ר"ל לומר דמגבלה במים דאל"כ אפילו נוקשה לא הוי כנלענ"ד בדעת הרא"ש ז"ל: והנה התוס' במנחות שם הוקשו אהא דקאמר אי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא הקשו דילמא שאני לענין פסח דאיכא ריבוי' כו' וכתבו דשמא יש שום יתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשיב חמץ גבייהו כו' וכ"כ התוס' בחולין ובפסחים דף מ"ג ולכאורה תימא דא"כ האיך קאמר אלא שיאור דר"י לר"י דמה"ת לא נאמר דר"י לא דריש האי יתורא דמנחות ותודה אע"ג דלענין חמץ לא דריש ליה וגם מדאמר מדלקי עליה חמץ הוא משמע דמה"ט הוא דסבירא ליה ללקות גבי חמץ ולכך י"ל דחשיב חמץ למנחות ולא משום יתורא דקרא גבי מנחות וצ"ל דכוונתם