בית אפרים קנא

המתירים באיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא עיין בפר"ח בי"ד סימן צ"ט ואף להמפורשים דס"ל דדוקא בתרומת ח"ל הקילו מכל מקום הרי כבר כתבתי בשם הר"ן דהך דינא דחמץ שעבר עליו הפסח הוא דומה לתרומת ח"ל לענין דברובא סגי וא"כ ה"ה לענין ביטול לכתחלה ונראה דזה שיטת רבינו יונה ז"ל ואף להרא"ש מכל מקום לענין להוסיף עליו דעת הרשב"א אף בדבר שיש לו עיקר מדאורייתא יכול להוסיף על התערובות ומכ"ש בדבר שאין לו עיקר בדאורייתא כמ"ש שם בטור ועיין בפר"ח שם בזה ובפרט שהוא מין במינו דאיבטל ליה ברובא מדאורייתא לית דין צריך בשש שלאחר הפסח כשיקננה מן הנכרי מוסיף עליו והולך עד ששים לכתחלה ואף שמדברי הגאון בשו"ת פ"י משמע דמותר בתערובות חד בתרי ואע"פ שעושין כן לכתחלה מכל מקום התם איכא צדדי היתרים אחרים משא"כ כאן שהיי"ש בפ"ע ודאי אסור יש לעשות כמ"ש וזאת העצה היעוצה מאתי אם יש הפ"מ בדבר ובכל כי האי שפיר מצרפינן דעת הפוסקים דיי"ש זיעה בעלמא היא וגם אני כתבתי בזה במקום אחר והתשובה שיסד בזה הגאון בעל מג"ש היא ת"י בכתיבת יד ולענין אם צריך שיאמר בפירוש חוץ מדמי איסור עיין בש"ך סימן קל"ד ס"ק ט' ובפר"ח ס"ס תס"ז לא כ"כ ע"ש כך נלענ"ד ואתם תבחרו ולא אני דברי אהובכם עבד לעבדי ד' זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד אחר זמן רב מצאתי בהגה"ת מיימוני דשייכי להלכות זרעים שכתב בשם מהר"מ וז"ל כיצד יעשה ילוש עיסה כו' ונמצא בטל ברוב כו' ואין להקשות הא אין מבטלין איסור לכתחלה דה"מ כדי ליהנות ולאכול מן האיסור אבל הכא לא קאכיל לה עכ"ל הרי מבואר להדיא כדברי ושמחתי וראיתי בפרי תואר סימן צ"ט ס"ק ח' שמסתפק אם מותר לבטל איסור להאכילו לעכו"ם כו' כיון דעכו"ם שרי למיכל נבילה ואין בו משום לפני עור ומסתברא לי דגם לשדורי לעכו"ם אסור דהא ס"ס שרי איסור והא מלתא עצמה אסר לה רחמנא כיון דכל מלתא דשריא קיימא לאכילה משעתא דקא מבטל לה לזה אין להתיר בכל גוונא עכ"ל ולטעמיה אזיל דסבירא ליה דאין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא ע"ש אבל רוב הפוסקים נראה שהסכימו דהוי מדרבנן וגם במ"ש דהא מלתא עצמה אסר רחמנא דקיימא לאכילה משעתא דמבטל לה הנה מדברי הגמי"י בשם מהר"מ שהבאתי מבואר דלא סבירא ליה הכי ובנ"ד דחמץ שעבר עליו הפסח גופיה אינו רק מדרבנן משום קנסא נראה דגם הפ"ת מודה דשרי וכדכתיבנא: שאלה מ שאלה חטים שקנו אותם לצורך פסח ולא נבדקו וטחנום ואפו מהם מצות ואח"כ בדקו החיטים הנותרים ונמצאו בהם זרעונים שקורין קנעבליך לערך חמשה או ששה בקווארט. ועמד השואל ושאל אם יש היתר להמצות שאפו בלא ראות לפי שהקנעבליך הללו יש בהם מיץ ולחלוחית ואפשר שיבוא לידי חימוץ מחמת זה ומכ"ש שע"י הלישה הוא כמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ונדרשתי לחוות דעי בזה: תשובה בתחלה נבאר בגוף הדין דמי פירות עם מים אי הוי נוקשה. והנה ראש המדברים בזה מגדולי האחרונים הוא מופת דורינו הגאון בשו"ת נודע ביהודה א"ח סימן כ"ב כתב דאם מ"פ עם מים לא הוי רק נוקשה מוכח דנוקשה מדאורייתא דהא במנחות דף נ"ז דאמרינן אמר ר"ל אומר היה ריה"ג מנחת נסכי' מגבלה במים וכשרה וא"כ ע"כ דנוקשה דאורייתא שהרי התוספות שם דף נ"ד כתבו דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ למנחות ועוד האריך הגאון ז"ל בזה ואמנם התוספות בפסחים כתבו דשיאור דר"י לר"י פסול למנחות ע"ש דף ל"ה ולכאורה הם דברים סותרים וגם שדברי התוספות בפסחים הם תמוהים מצד עצמם חדא דמי הכניסם לדבר זה דשיאור דר"י לר"י יהיה פסול למנחות דהא אפילו הוא כשר היינו משום דשיאור דר"י לדר"י לא לקי עליו אבל התוספות שם דמדייקי דר"ל דקאמר פטור מכרת אבל מלקות איכא אם כן פשיטא כה"ג דפסול למנחות כדאמרינן גבי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליו חמץ הוא וכ"כ התוספות במנחות מתחלה שם כשבאו להוכיח דר"ל דאמר עיסה שנילושה כו' עם מים קאמר דאל"כ למה צריך לדחוק מגבלה במים דנהי דהוי נוקשה הא מדלקי עליו חמץ הוא. ושוב כתבו שם די"ל דר"ל בעי למימר הכי משום דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות ואפשר דאפילו איסור דאורייתא ליכא כו' וא"כ לחנם כתבו התוספות דשיאור דר"י לר"י פסול למנחות ואדרבא הוא ראיה לסתור דבאמת דר"י לר"י לא חשוב חמץ למנחות כמ"ש התוס' דמנחות לבסוף וממקומו הוא מוכרע דשם ר"פ כל המנחות אמרינן מתקיף לה ר"ח ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ופריך שיאור דמאי כו' ומסיק שיאור דר"י לר"י והיינו כיון דשיאור דר"י לר"י לא לקי עליו ליכא למיעוטא למנחות דלאו חמץ הוא ואע"ג דמסקינן התם מצה תהיה לעכובא אלמא דשיאור דר"י לר"י ג"כ פסול למנחות התם היינו טעמא משום דאע"ג דלאו חמץ הוא מ"מ מצה נמי לא הוי ואמצה קפיד רחמנא וא"כ אין זה רק עשה דמצה תהיה ואם כן התם דמרבה מנחת נסכי' לחמץ היינו שיהיה לוקה משום לא תעשה חמץ וזה אינו אלא בחמץ גמור אבל שיאור דר"י דאינו בכלל חמץ אין לנו לרבות מכל המנחה ולכך פריך שפיר מנחת נסכים מ"פ הוא דנהי דהוי נוקשה ופסול למנחות משום מצה תהיה מכל מקום כיון דאין מחמיצין חמץ גמור לא לקי עליו משום לא תעשה חמץ: וראיתי בנודע ביהודה מהדורא תניינא שבעל המחבר מראה כהן הקשה לו מהרא"ש שפוסק נוקשה דרבנן ואפ"ה פסק דמי פירות עם מים הוא נוקשה וכתב לדחות דברי התוספות במנחות דבאמת שיאור דר"י לר"י ג"כ פסול למנחות למסקנא משום דכתיב מצה תהיה לעכובא והגאון ז"ל השיב לו שהגיס דעתו לדחות דברי רבותינו בעלי התוספות דבאמת לא רצו לומר שיהיה כשר למנחות רק לומר דלא מיקרי חמץ שיהיה עובר עליו בלאו דל"ת כו' ואף דמסיק דמצה תהיה לעכובה היינו שפסול מטעם שאינו מצה אבל אכתי אינו נקרא חמץ ואינו עובר בלאו דל"ת חמץ ודברי התוספות בפסחים תמוהים ולדעתם הוא טעות המעתיק וצ"ל דר"מ לר"מ הוא פסול למנחות כו' ודבריהם שבפסחים מכוונים עמ"ש במנחות עכ"ד ז"ל ולענ"ד מוכחה מלתא טפי שהרי הדברי תוספות בזה הם דברי ר"ת ז"ל והתוספות במנחות שם ד"ה מנין כתבו תימא מתניתין הוא כל המנחות כו' שנאמר כל המנחה כו' לא תעשה חמץ כו' ור"ת מפרש דרבי פרידא מבעיא ליה מנ"ל דבאות מצה ולא שיאור וחלוט דאי מלא תעשה דמתניתין ה"א שיאור וחלוט שרי א"ל דכתיבה כתיבה אלמא מצות בעינן ושיאור וחלוט לאו מצה היא כו' דכתיב לא תאפה חמץ דכתיב מצה באותה הפרשה ור"ת פריך דילמא לא תאפה חמץ אלא שיאור ואע"ג דכבר כתיב לא תעשה איצטריך כדרשינן לקמן עכ"ל ודברי ר"ת אלו הלא הם כתובים על ספר הישר שלו שנדפס מחדש ע"ש סימן תי"ז שכתב מנין כו' ופריך ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דלא חמץ הוא ולא מצה מיקרי כו' ותו פריך ואימא למיקם עליה בלאו הבא מכלל עשה אבל אפסולי לא מיפסלי אם נעשית זולת מצה אלא שאינה חמץ כדפרישית עכ"ל נראה דמפרש הך קושיא דפריך רבינא ואימא למיקם כו' אקושיא דלעיל קאי ובא לומר דאפ"ת דהך לא תאפה חמץ לדיוקא אלא מצה אתי משום דכתיב מצה באותה פרשה מכל מקום אינו שיהיה בלאו הבא מכלל עשה ומכל מקום לא נפסלה מבואר נגלה דשיטת ר"ת ז"ל היא דודאי על חמץ מעיקרא לא הוי מספקינן כלל משום דכתי' ל"ת חמץ רק שהספק על שיאור שאינו בכלל חמץ וזה לא נכלל בלאו דל"ת חמץ כלל דמפרשי' ליה בפשיטות דדוקא חמץ גמור אבל שיאור שרי דלא חמץ הוא אלא דאם נימא דל"ת חמץ ממעט שיאור כיון דכתיב מצה באותו פרשה אזי הוי שיאור לאו הבא מכלל עשה ושוב דרשינן ממצה תהיה לעכובא לומר דאפסולה נמי מיפסלה אבל מכל מקום מלאו דל"ת חמץ ליכא לאוכוחי מידי כ"א על חמץ גמור ולא על שיאור ואם כן הא דאמרינן דמכל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ מרבינן מנחות נסכים ללקות עליו אם חימצה פשיטא שאין זה אלא בחמץ גמור ולא בשיאור כלל ואם כן מאי קא קשיא להו אדר"ל דאיצטריך לאדחוקי במגבלה במים משום דבמי פירות לבד אף אם נימא דנוקש' הוי מכל מקום חמץ גמור לא הוי כיון דלר"י לא לקי עליה ונהי דאיפסולי מיפסל משום עכובא דמצה תהיה מכל מקום אין זה ענין