בית אפרים קנ

עליו הפסח הני בני קנסא נינהו כיון שהוא חמץ בעיניה ולא חזינן לרבנן קשישאי שסמכו על היתר דיי"ש זיעה בעלמא הוא או להתיר לערבו בידים כ"א היכא שיש היתר שהיה בכלל הביטול שקודם הפסח או צירוף היתרים אחרים אבל בזה שאין כאן צירוף היתרים כלל נראה שאין לסמוך ע"ז לבד. אבל אחרי שהתורה חסה על ממון של ישראל שמתי אל לבי למצוא להם תקנה מן התורה. הנה דעת רבינו יונה שהביא הרא"ש דחמץ שעבר עליו הפסח אפילו אם עירבו במזיד מותר והרא"ש חולק עליו וס"ל דדינו כשאר איסורים שביטלו במזיד ובין למר ובין למר עכ"פ לכתחלה אסור לערבו במזיד וכ"כ הש"ך בי"ד סימן צ"ט דאפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אין לבטלו או להוסיף עליו והא דאמרינן עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן היינו משום דמיקלי קלי איסורא שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן. ולפי"ז דבר פשוט הוא דק"ו הדברים היכא שאינו רוצה ליהנות מהם כלל אף לאחר הביטול דודאי אין שייך כאן איסור דאין מבטלין איסור לכתחלה ולפי"ז שפיר הוא יכול לערבו מעט בהרבה ולמוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כמ"ש הש"ך בי"ד סימן קיו"ד דכל איסורי הנאה מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אם הוא בענין שאין לחוש שהעכו"ם יחזור וימכרנו לישראל ע"ש ובכאן פשיטא דאין כאן חשש שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל דאף אם ימכרנו שפיר דמי דכיון שנתערב הרי הוא מותר לאחר פסח אף לישראל דחמץ על ידי תערובות לא קניס ר"ש ובתוך הפסח פשיטא דליכא למיחש למידי דהא כולו מכור לנכרי ודמי איסור שבו נתנן לו במתנה ושום בר ישראל לא יקנה חמץ בתוך הפסח. ולפי שא"א לבהמ"ד בלא חידוש אימא מילתא מה שראיתי דבר מתמיה במג"א סימן תס"ז ס"ק ב' וז"ל ומ"ש רמ"א ומיהו לא הרבה ביחד כו' דהא התם מרגישין טעם היין כו' ונפלאתי שהרי מבואר שם בב"י סימן קל"ד שהחשש הוא שמא יקניהו לצורך פועליו וכשאינו מוכר הרבה ביחד תלינן שלא ימכרנו לישראל אלא לצורך עצמו לוקח כמ"ש הכ"מ ועיינתי ברבינו ירוחם וראיתי שכתב כן לענין אם נתערב חביות של סתם יינם באחרים שיש שכתבו דמותר למכור חוץ מדמי יין נסך שאין חשש שישראל יקנה ממנו לפי שאין דרך שישראל יקנה יין מעכו"ם. והתוספות כתבו דמשום חומרא דע"ז חיישינן שיקנה ישראל לצורך פועליו וזה תמוה יותר שהרי סתם יינם אסור בהנאה ולפיכך צריך למכור חוץ מדמי יי"נ וא"כ מה חשש יש כאן שישראל יקנה יין מכותי לצורך פועליו וע"ז לא תיקן המג"א במ"ש לפרש כוונת רי"ו שלא ימכור ביחד לכותי אין פירושו הרבה ביחד ולאפוקי מעט אלא כוונתו שאינו מוכר כולו חוץ מדמי יי"נ ור"ל בלשון ביחד כלשון האמור בש"ס מוכרו כולו כו' משום דעל ידי הולכת הנאה לים המלח יכול למכור אחר כך כל אחד לבדה אבל אם בא למכור חוץ מדמי יי"נ הוא צריך למכור הכל ביחד ולזה אמר דכאן אינו מוכר הכל ביחד חוץ מדמי יי"נ ואין לו היתר רק על ידי הולכת הנאה ובאמת ז"א שהרי ברי"ו מבואר דודאי הוי שרי למכור חוץ מדמי יי"נ אי לאו דחיישינן שיחזור וימכרנו לישראל לצורך פועליו והרמ"א בסימן קל"ד דמיירי ביין שנתערב במים שפיר יש לומר חשש זה אך בסתם יינם הוא תמוה דכיון שהיין בא ליד כותי איך יקנה הישראל ממנו אף לצורך פועליו רק הרמ"א מיירי בנתערב במים כמ"ש ולפ"ז י"ל דשפיר כתב רמ"א הרבה ביחד אבל מעט אמרינן לצורך עצמו לוקח ואף ע"פ שאין זה מוכרח בדברי רי"ו מכל מקום שפיר יש מקום לומר כן אבל מה שכתב המג"א להכריח שאין זה כוונת רי"ו דאל"כ הא מרגישין כו' צע"ג: ותבנא לדיינא דבנ"ד דליכא חשש שיחזור וימכרנו לישראל שפיר דמי לערב לכתחלה ע"מ למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו איברא דהג"א סימן תמ"ה ס"ק ו' דעתו דאין תקנה למכור חוץ מדמי איסור שבו ודלא כש"ך אך שם מבואר הטעם משום דהמרדכי כ' בדבר שהוא דאורייתא לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו ע"ש ולפי זה כאן דאין שם תערובות חמץ דאורייתא דהא חמץ שעבר עליו הפסח אין איסור הנאה רק מדרבנן בלבד פשיטא דמהני אליבא דכ"ע וגם כי דברי המג"א בזה אינם מוכרחים כ"כ ובפרי מגדים בי"ד בפתיחה להל' בב"ח הקשה ע"ז מהא דאמרינן בע"ז ההיא כריא דחוטי דנפל עליה יי"נ כו' מוכח דאפילו ביי"נ ודאי דהוה איסור תורה מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אלא ע"כ דוק' ביי"נ ובמינו ע"ש: אך לענ"ד אין מוכרח דביי"נ גמור איירי וכמ"ש הט"ז בי"ד סימן קל"ד לענין יי"נ שנפל ע"ג ענבים ועיין ברמב"ם פרק י"ז מהל' מ"א שכ' יין שנפל ע"ג החטים כו' והכ"מ לא גרס רק יין סתם ובאמת לענ"ד פשוט דבההיא דכריא דחיטי אע"פ שנפל בכדי נתינת טעם מכל מקום לא נתרבה דמי החטים מחמת האיסור כלל ולכך קאמר סתמא שריא לזבוני לנכרים ולא קאמר שימכרם חוץ מדמי איסור שבו משום דלא שייך שם כלל וכן מבואר באו"ה כלל כ"א לענין איסור הנאה שנבלע בנ"ט במאכל שהביא הפ"מ שם משא"כ בהא דמג"א וחק יעקב סימן תמ"ה דנתרבה דמיו מחמת האיסור אפשר דלא מהני המכירה חוץ מדמי איסור. שוב ראיתי שבמחכ"ת נעלם ממנו דברי המרדכי פרק כ"ש שהביא המג"א סימן תמ"ה דבמרדכי איתא שר"י מפרי"ש התיר למכור התרנגולת לפי שאינה נמכרת ביוקר בשביל החטה. והביא ראיה מע"ז פרק ו' ההיא כריא דחיטי כו' אלמא אע"ג דיי"נ אסור בהנאה כיון שאין החטים נמכרים ביוקר משום היי"נ כו' ויש לדחות דהתם ביי"נ דרבנן עכ"ל הרי מבואר להדיא כמ"ש ועיין במג"א סימן ת"ן ס"ק י"ב שכ' וגם האו"ה כלל כ"א כתב דבכל מקום דהמים מותרים כו' א"כ נימא ג"כ דתבשיל שנתבשל כו' ולענ"ד יש לחלק דתבשיל שאני דהקדרה בלעה ופלט כנגדה ולא ידעינן כמה נפיק מיניה הוי כנתרבה האיסור אבל האו"ה לא שרי רק כשידוע לנו שלא נתרבה ההיתר מחמת האיסור כגון ההיא דחטי דנפל עליה יי"נ ותרנגולת שנתבשל בה חטה בפסח או למכור הקדרה שנבלע בתוכה איסור הנאה לנכרי משא"כ בתבשיל שמתבשל בתוך הקדרה וכן נראה מדברי או"ה (אך צ"ע מה דמייתי מהא דמותר לשום שכר כו') אך דמ"מ שפיר מקשה המג"א על הרמ"א שאוסר בתרנגולת שנמצאת בה חטה אלמא דס"ל אע"פ שאין מרויח במה שהאיסור בתוכו אפ"ה אסור וכמ"ש המרדכי מההיא דפת ועכבר ביין וא"כ יהא אסור להחם חמין ג"כ ע"ש ואמנם הש"ך סימן קמ"ב ס"ק ח' כתב לחלק בין הא דודאי יי"נ לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור משום דשם נתערב גוף ממשו של איסור משא"כ בפת ובגד ע"ש ובאמת הן הן דברי הר"ן פ"ג דע"ז וצ"ע על המג"א שכתב בהיפך בשם הר"ן ואדרבא מבואר בר"ן שגם הולכת הנאה מהני להתיר אף כשלא נתערב הפת ודלא כמג"א שמחלק בזה ועיין בשפתי דעת סימן צ"ד ס"ק ט' מ"ש דמה שאנו אוסרין התרנגולת בפסח משום חומרא דחמץ שאני ובאמת שז"א אלא לדעת המרדכי כן הדין בכל איסורי הנאה דאורייתא ולמדה מיי"נ ועיין בפר"ח סי' תמ"ז ס"ק א' וסימן תס"ז ס"ק יו"ד שדעתו דמהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו אף באיסור דאורייתא והאריך בזה. וכ"ז לענין איסור דאורייתא אבל בחמץ שעבר עליו הפסח דקיל טובא כמ"ש הר"ן פרק כ"ש וז"ל ובלבד שירבה ההיתר מידי דהוה תרומת ח"ל שמבטלין אותה ברוב דחמץ אחר הפסח אינו אלא משום קנסא בעלמא ודי שינהגו בו כקל שבאיסורין של דבריהם עכ"ל וא"כ פשיטא דסמכינן עלה דמלתא למכור התערובות שנתערב בתוכו חוץ מדמי איסור ואם יחזור העכו"ם אחר פסח וימכרנו לישראל בין שיוסיף לקחת מהישראל מחמת התוספות דמי האיסור שבתוכו ובין שלא יחזור וימכרנו רק באלו הדמים עצמם לית לן בה ואין כאן משתכר באיסורי הנאה כלל שהרי יד הנכרי באמצע ומידו היתה זאת לו והלכך שפיר דמי אף לערבו לכתחלה ע"מ למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור. אך נלענ"ד שראוי ונכון לערבו בששים דאע"ג דהמג"א כתב שכל הפוסקים הסכימו דלא כהטור וסיים שהמקיל לא הפסיד וכ"כ הפר"ח וכן הח"י מתיר בהפ"מ מכל מקום כיון שאנו באים לעשות כן לכתחלה לערבו על דעת לקנותו אחר הפסח ממנו יש לנו לחוש לדעת הטור וגם בספר אבן העוזר החזיק במעוז דבדי הטור בזה ואם אי אפשר בכך שאין לו כ"כ יי"ש למכור שיתבטל זה בתוכו שפיר דמי לערבו ברוב ואחר הפסח כשיחזור ויקננו מן העכו"ם יוסיף עליו עד ששים ואין בזה משום מוסיף כדי לבטל כיון דגוף האיסור קנסא בעלמא ולדעת כל הפוסקים בהך תערובות לחוד שרי וחומרא הוא דרמינן עליה שיש לחוש לדעת הטור ופשיטא דכה"ג יש לסמוך על הפוסקים