בית אפרים קמח

הישראל ז"א דמה בכך כיון דבלא אמר לו מעכשיו מיירי א"כ אחר הפסח שפיר יכול הישראל לומר הרי שלך לפניך ולגבות מהא"י משאר נכסים דהא לאו אפותיקי שויה למגבה מיניה דוקא והעכו"ם מחויב לסלקו בדמים ומה שנחלט לו אח"כ כיון דקי"ל מכאן ולהבא הוא גובה הוי כאילו קנה החמץ עכשיו מהעכו"ם ומהפוסקים נראה דאף אם פדאו כותי או שלא היה בידו מתחלה רק בפקדון אסור כמ"ש הרא"ש שאפילו לא היה המשכון שלו עובר וכ"כ הטור דאפילו פקדון דעלמא חייב לבערו וכ"כ רי"ו דאפילו לא היה משכון אסור בהנאה (ונראה שגם כוונת הרא"ש כן וה"א דתיבת המשכון ט"ס) וכן מבואר מתחלת דברי הרא"ש שהבאתי לעיל שכ"כ לענין נכרי שהלוה לישראל ואמר לו מעכשיו אלא שלא הרהינו אסור בהנאה משום אחריות שחל על הישראל אלמא אע"ג דלמפרע קמה ליה ברשותיה וכי הרהינו שרי אפ"ה כי לא הרהינו אסור אע"ג שהיה חמצו של גוי בפסח מ"מ האחריות על הישראל הוא ואסור לאחר פסח בהנאה וכ"כ בש"ג בשם ריא"ז באם אמר מעכשיו והקנהו לו בקנין אע"פ שלא מסרו אלא אחר הפסח שרי שהרי הקנהו לו מתחלה ואינו רק כפקדון ביד הישראל ומותר באכילה אחר הפסח והוא שלא היה כל ימי הפסח באחריות הישראל עכ"ל מזה מבואר כמ"ש: שוב מצאתי בפ"י דף ל' ע"ב שכתב כסברת הח"י והביא ג"כ הירושלמי והשיג על אא"ז מהרש"א ז"ל וכתב דהתוס' נמי לא קאמרי אלא הכא שהמשכון קנוי מיהא לישראל לשיעבוד ולאפותקי ושייך למקנסיה משא"כ בפקדון גמור ע"ש ולענ"ד מהפוסקים הנ"ל מבואר כמ"ש וכן מבואר מדברי ה"ה שכתב שלכך השמיט הרמב"ם דין זה שנלמד מדין הפקדון שכתב לעיל שחייב לבערו א"כ מוכרח דבפקדון נמי אסור בהנאה דאל"כ אכתי היה צריך לבאר דין המשכון לענין איסור הנאה וכן מבואר מלשון הרמב"ם עצמו שכתב עכו"ם שהפקיד כו' חייב לבערו הואיל וקיבל אחריות נעשה כשלו ואם לא קבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות כותי הוא עכ"ל הרי מבואר דברישא שקיבל עליו אחריות אסור לאכול ממנו אחר הפסח מפני שנעשה כשלו וכלשון הזה כתב ג"כ רבינו ירוחם נתיב ה' ח"ה ע"ש ומכ"ש לפי מ"ש שאין לחלק בין משכון לפקדון וגבי משכון מבואר בכל הפוסקים דאסור וכ"כ התוס' פרק האומנין ופרק שבועות הדיינים ועיין בפסקי התוס' שם וא"כ גם בפקדון הדין כן: וגם מדברי הר"נ מוכח דסבירא ליה דאע"ג דהחמץ עצמו אינו של ישראל אפ"ה כיון שהישראל עובר עליו אסור שהרי הקשה דאמאי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו שרי בהרהינו ומעכשיו ולא פרעו בסוף מ"מ הואיל ובידו לפדותו אמאי לא חשיב חמץ ישראל כמו גבי חלה ותירץ דהואיל דמחסר ממונא לא אמרינן ואם איתא ה"ל לתרוצי בפשיטות דאע"ג דעובר מטעם הואיל מכל מקום כיון שגוף החמץ אינו שלו אסור לאחר הפסח כיון שהוא חלוט לעכו"ם ומה לנו לקנוס להעכו"ם ומצאתי בב"ח שכתב באמת לתרץ כן אבל הפר"ח השיג עליו בזה ע"ש ומ"ש בח"י דכיון דקאמר בירושלמי אחר פלוגתא דר' יונה ור' יוסי אי אסור או שרי קאמר אמר ר' יונה חמצו של עכו"ם הוא ישראל הוא שעבר עליו אלמא דמסיק כר' יונה לאיסור ועוד דספיקא דפלוגתא להקל וכ"כ הפ"י הנה לפי מה דאיתא בירושלמי שלפנינו מאמר זה בשם ר' יוסי דסבירא ליה לאיסור מוכרח ע"כ לפרש דה"ק אע"ג שהוא חמצו דא"י מ"מ ישראל הוא שעבר עליו ואסור וכן פירש בקרבן העדה לאיסור וא"כ מ"ש הח"י דמסיק להתיר נהפוך הוא וגם מ"ש שיש להקל בספק הנה דעת הראב"ד בספר תמים דעים הביאו הח"י סימן תמ"ט שדעתו דבספק אזלינן לחומרא ולכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם ברייתא דחנות ומלאי כיון שיש גירסות מחולפות ולחומרא והח"י השיג עליו גם בזה ע"ש ולענ"ד שהדין עם הראב"ד בזה ודעתו כמ"ש הש"ג פרק החולץ דהיכא דמספקא לן מאי אמור ביה קמאי אזלינן להחמיר והוא עצמו בספר מנחת יעקב מביא כלל זה בקונטרס הספיקות שלו ע"ש ולכאורה אפשר לומר דהא איתחזק איסור במידי דרבנן דלא אזלינן להקל דהא חמצו של נכרי ג"כ אסור בהנאה בפסח ואפשר דזה לא מיקרי אתחזק איסור שהרי עומד הוא בפסח להיות חוזר להתירו לאחר פסח: ועוד דהא גופא אי אסור בהנאה בפסח או לא הוא פלוגתא בירושלמי וכמ"ש הריב"ש סי' ת' (וע"ש דמייתי ראיה דשל כותי אסור בהנאה מדאמרינן דכ"ע אין פודין והכא בדבר הגורם לממון קמפלגי כו' אלמא בתוך הפסח לא חזי כלל לישראל חמץ של הקדש ואפילו בהנאה דאי הוה שרי בהנאה לכ"ע ה"ל למימר מעל ואע"פ שאסור באכילה דהא ממון הוא כו' ע"ש ונפלאתי דהתם בעינן שיהיה בו היתר הנאה לישראל אחר שיצא מרשות הקדש דהיינו שיפדנו ישראל דאל"כ בלא"ה אין בו היתר הנאה משום הקדש וכיון דאין פודין א"כ אין לישראל היתר הנאה כלל וגם דהשתא דס"ל כר"ש בתוך זמנו אסור בהנאה כשיפדנו משא"כ באוקימתא כריה"ג) ועיין בפ"ח יו"ד סי' ק"י חולק על כלל זה דאתחזק אסורא ואין להאריך וצ"ע אם נסמוך להקל נגד הנך פוסקים. ומצאתי בכל בו שכתב בשם בעל ההשלמה ג"כ דעה זו גבי חמץ שהוא במשכון שהחמץ מותר שאין לקנוס לכותי ובאלי' רבא סי' תמ"א מביאו ג"כ ומ"ש בא"ח סי' ת"מ דמהראב"ן שכתב במתנית' דאסור באכילה ומותר בהנאה נראה דמוקי בקבל אחריות וס"ל דשרי בהנאה ולא באכילה ולענ"ד ליתא אלא כוונת הראב"ן דאסור באכילה משום פת ש"נ כמבואר בירושלמי על משנה זו הביאו הראב"ן בראש הספר ע"ש וגם הרא"ש מביאו ע"ש: ונחזור לראשונות דכיון שהאחריות על הישראל לכאורה יש מקום להחמיר ואין לצדד ולומר דל"ש זכות בחמץ כלל כיון שהוא אסור בהנאה ז"א שהרי הרמב"ם כתב דאם קנה חמץ בפסח לוקה וראיתי בנ"ב שכתב שלולי דברי הרמב"ם היה אומר שאין כאן מקום זכיה ולענ"ד ז"א חדא שהרי פלוגתא היא ושמא חמץ כותי מותר בהנאה בפסח וכמש"ל וא"כ שייך זכיה ועוד דמ"מ שפיר לוקה להרמב"ם כיון שבאחריותו הוא עכ"פ שהרי להכותי משרי שרי וא"כ אם נימא דאין זכיה באיסורי הנאה וחמץ עכו"ם בפסח אסור רק טעם הרמב"ם משום אחריות אם כן בנ"ד אין חשש רק מחמת האחריות בלחוד וכבר כתבתי צדדים להקל מחמת זה אבל לענ"ד ליתא דודאי שייך זכיה וכמ"ש הפר"ח ג"כ והביא ראיה מע"ז ע"ש סימן תמ"ו אמנם יש כאן צד להקל לפי שיין שרף אינו באיסור חמץ גמור דאורייתא וכמ"ש בשו"ת פ"י סימן י"ג והאחרונים האריכו לפלפל בזה ואין הפנאי מסכים לעיין כעת כראוי בזה לכן נלענ"ד דבצירוף הצדדים האמורים למעלה יש להתירו בהנאה ולרווח' דמלתא יכול לערבו חד בתרי דהיתרא דכל כה"ג ודאי אין לחוש משום מבטל איסור לכתחלה וכה"ג כתב בשו"ת פ"י שם דכדאי הרמב"ם ור"י לסמוך עליהם בשעת הדחק ובנ"ד אעפ"י שאין ההפסד מרובה כ"כ מ"מ בצירוף צדדים הנ"ל יש להקל לענ"ד להתיר בהנאה כמבואר בא"ר וח"י שמקילין הרבה לענין איסור חמץ שעבר עליו הפסח הנלענ"ד כתבתי: דברי זעירא הק' אפרים שאלה לח עכו"ם שגנב חמץ מישראל ובתוך הפסח השליכו לפני ביתו בלילה וצעק פלוני צא וטול את שלך ולא רצה לקחתו לתוך ביתו ולקחו החמץ למבצר ואחר הפסח רוצה ליתן להישראל החמץ מה דינו: תשובה מתחלה נדון בדין נכרי שגנב או גזל חמץ מישראל ועבר עליו הפסח ולאחר הפסח החזירו לישראל אי שרי או לא ואח"כ נתקע עצמינו בדבר הלכה בנ"ד ולכאורה היה מקום לדין בזה להתיר לפי מה דאמרינן ב"נ נהרג על פמש"פ ולא ניתן להשבון ופירש"י ביבמות דף מ"ז דאינו בחזרה אלא נהרג דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזילה אבל אב"נ אמרינן בסנהדרין אזהרתן כו' וכן כתב רש"י בעירובין דף ס"ב דבנכרי לא כתיב השבון וכן כתב רש"י בסנהדרין דף נ"ז צערא בשעתא אית ליה כו' אבל בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פמש"פ מכלל פרוטה כו' ומדבריו נלמד לנ"ד דבכה"ג החמץ שרי דהא לא ניתן להשבון וברשותיה דעכו"ם קאי כל ימי הפסח והשתא דאהדרי' מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ושרי: איברא דרש"י גופיה במסכת ע"א דף ע"ב מפרש הך דלא ניתן ניתן