בית אפרים קמז

לומר דטעמא דידהו משום דאיתא בחולין דף ד' חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין ופירש"י די"א אף לעצמו מותר וטעות הוא דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומין ולכאורה אין זה הכרח דהתם שאכל בפסח עצמו ודאי לאו בר דמים הוא וא"כ אפילו תימא שהחליפן מותרין לאחר הפסח אף לעצמו דבר הגורם לממון הוא אך י"ל דהתם בס"ד דאתי כר' יהודה דחמץ אחר הפסח אסור בהנאה א"כ כיון דחליפין לאחר הפסח מותרין אף לעצמו ה"ה חליפין שבתוך הפסח א"כ בפסח גופיה הוי בר דמים אלא ודאי כיון דאיסור הנאה הוא אף לאחר הפסח אסור לר"י משא"כ לר"ש דס"ל קנסא הוא מדרבנן י"ל דמותר וכמבואר במשנה למלך פ"ה מהל' אישות דבאיסור דרבנן חלופי חמץ מותרים ומ"מ לא הוה מצי לאוקמי מתניתין דהאוכל תרומת חמץ בפסח דהוי בר דמים משום זה דכיון דבפסח עצמו הכל מצווין לבערו אינו בר דמים וכמ"ש לקמן וא"כ כיון שחליפיו מותרין חייב אך הא ליתא כיון דלכתחילה אסור להחליף כמ"ש התוס' שם א"כ לרבנן דסבירא ליה לאו כממון דמי פשיטא דפטור דאין זה ממון גמור שיתחייב עליו אע"פ שאם עבר והחליפו מותר (ואמנם אני תמה על רש"י וגם על התוס' דל"ל לדחוקי מחמת שאסור לכתחילה דתיפוק ליה דאין ראיה מהאוכל תרומת חמץ כו' דהא התם בתרומה מיירי ופשיטא שאסור למוכרה לנכרי ולישראל לא חזי כלל דאסור בהנאה לדידיה א"כ אף דחליפיו מותרים אינה בר דמים כלל) אמנם עדיין י"ל דלכאורה י"ל בטעם הפוסקים דס"ל חמצו של ישראל ברשות עכו"ם עובר עליו ודלא כהמכילתא משום דאנן קי"ל שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו חמץ בפסח ובור בר"ה מבואר דאע"ג שהבור בר"ה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכעין זה אמרו בב"ק דף ס"ט אי לאו דאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א כו' ה"א מעשר אע"ג דלאו ממון דידיה הוא לענין אחולי אוקמי' רחמנא ברשותיה כו' ע"ש הלכך אף דמשמעותיה דקרא בבתיכם שיהא ברשותו אינו נפטר במה שהוציאו מרשותו. ולכאורה אף בנגזל היה לו לעבור כמו לענין מעשר דאמרינן אוקמיה ברשותיה אף שהוא גזול ביד אחרים אך דז"א דהא לא אוקמיה רחמנא ברשותי' רק כדי לעבור עליו ומ"מ אינו יכול למוכרו ולהפקירו וא"כ אנוס הוא דמאי הו"ל למיעבד ואיך נאמר שיעבור עליו אונס רחמנא פטריה אך רבה בב"ק דף ס"ו קאמר דיאוש קונה ולפי"ז ברייתא דגנב והקדיש מיירי שהקדישוהו ביד גנב וכצנועין שיכול להקדיש אף שאינו ברשותו א"כ שפיר אף הנגזל עובר בב"י ושפיר קאמר דחמץ שע"ע הפסח תלוי בדין גורם לממון ששניהם עברו בב"י ואין כאן ממון גמור משא"כ לדידן דקי"ל כר"י א"כ לא עבר הנגזל בב"י כלל ומותר בהנאה ואינו תלוי בדין גורם לממון ובזה ניחא שהשמיטו ג"כ הדין דאם שרפו במועד פטור שהכל מצווין לבערו דהא ליתא כיון שאין בעל החמץ עובר עליו אע"פ שהגזלן עובר עליו מה לו להציל את הגזלן מן החטא ולהזיק ממון אחרים (משא"כ לפי מ"ש בנ"ב קשה אכתי למה השמיטו דינא דשרפו במועד) אבל צ"ע בזה אי שייך וכי אומרים לאדם חטא כו' משום דהכא גוף החמץ עפרא הוא ואינו שוה כלום רק שהגזלן היה יכול לפטור עצמו בזה ושפיר מצווין לבערו כדי שלא יעבור הגזלן ועוד שהרמב"ם פסק כצנועין וכר"י ועיין בכ"מ פ"ט מהל' מעשר שני אך מ"מ יש לומר דרבה סבירא ליה כצנועין אליבא דר"י ולאו אליבא דרבא: אמנם בלא"ה נראה שדינו של הנ"ב צ"ע דמהפוסקים משמע שהחמץ אסור בהנאה אף שהנגזל לא עבר בב"י וכמ"ש הרמב"ם דאפילו הניחו שוגג או אנוס אסור בהנאה כמבואר פ"א מהלכות חמץ וה"ה כתב שנלמד מדין נכרי שהרהין אצלו הישראל חמצו ולכאורה אין ראיה דהתם יכול הישראל למכרו ולהקנותו לנכרי אגב קרקע וכה"ג בכדי להוציאו מרשות וטפי י"ל שהוא נלמד מהך דינא דחמץ הגזול שאסור הנגזל ליהנות ממנו אע"פ שאין לך אנוס גדול מזה ואפילו תימא דהרמב"ם לא מיירי באנוס כי האי מ"מ י"ל דהך נגזל נמי אע"ג שלא היה יכול למוכרו ולהפקירו מ"מ היה יכול ליתנו במתנה להגזלן עצמו ולמחול לו דמהני כמ"ש במ"א וכן מוכח להדיא ממ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי וז"ל לפיכך אני אומר שהגוזל חמץ וע"ע הפסח ובא אחר ושרפו חייב לשלם להגזלן דהא קי"ל כר"מ והיש"ש פליג עליה והביאו הש"ך סי' שפ"ו עכ"פ נלמד מדבריה' דס"ל דאסור וכן הרא"ש ובתשו' מיימוני סי' ד' כתבו דאם בא אחר ושרפו פטור ומ"ש הנ"ב דריהטא דלישנא דרבה נקט אבל מודה שאין דין זה לדידן כלל וכמו דנקיט קדשים שאינו נוהג בזה"ז ע"ש הוא תימא דאיך שייך למינקט אגב ריהטא היפך הדין ואדרבא קדשים אגב ריהטא נקט וגם דבקדשים איכא נפקא מינה אף בזה הזמן דגם בהקדש עניים אינו מתחייב בכפל וא"כ שפיר איכא נ"מ בתפס ועוד שהרי בפסקי הרא"ש והמרדכי לא נקטו רק חמץ וע"ע הפסח לחודיה וכתבו דפטור גם מה שדחק בהך דף ק"ה דהא דבעי רבא נשבע עליו מאי היינו דנשבע תוך הפסח ע"ש הנה בפסקי הרא"ש ורבינו ירוחם איתא גזל חמץ וע"ע הפסח ונשבע והודה כו' משמע שהשבועה היה לאחר הפסח ודוחק לומר שהחמץ עבר עליו הפסח אבל מ"מ תוך הפסח נשבע שזה היה להם לפרש וגם יתר דבריו שם בתשובת נ"ב ומ"ש לפרש הך דב"ק דף ק"י כהנים בגזל הגר צ"ע ואין להאריך: באופן שנראה מוכרח שבגזל חמץ וע"ע הפסח אף שמחזירו לנגזל ואומר לו הרי שלך לפניך אסור בהנאה אבל מ"מ לפי מ"ש י"ל דהתם באמת גם הנגזל עובר שהיה יכול ליתנו במתנה לגזלן עצמו אבל כל היכא דלא שייך קנס לגביה כלל כגון בחמץ דכוותיה וכה"ג אפשר דשרי כמ"ש הח"י אך דיש להקשות מהא דאיתא בפסחים דף ל"ב תנן האוכל תרומת חמץ בפסח כו' אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא ולכאורה קשה דמאי פריך דלמא מיירי בתרומה דלא מטי ליד כהן וא"כ גוף החמץ אינו של שום אדם רק שעובר עליו מטעם הואיל וכדאיתא בדף מ"ו גבי חלה וא"כ כיון דמותר בהנאה לכהן אחר הפסח שפיר הוי בר דמים למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי כדאיתא שם דף כ"ט גבי האוכל חמץ הקדש בפסח אך יש לדחות דאע"ג דמותר בהנאה אחר הפסח מכל מקום כיון דהכא באכלו בפסח מיירי אפילו אי גורם לממון כממון דמי פטור כדאמר רבה בב"ק בגזל חמץ וע"ע הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין לבערו ולכאורה נראה דה"ה אכלו כיון שהטעם דלאו מידי חסריה שהחיוב היה מוטל עליו לבערו אך לפי"ז קשה על רש"י דחולין דף ד' שהבאתי לעיל דמנ"ל להוכיח מהכא שהחליפין אסורים אפילו תימא דהחליפין מותרים אף תוך הפסח מ"מ כל כמה שלא החליפו הכל מצווין לבערו (ובשוגג דחייב היינו משום דלפי מדה משלם דאם לפי דמים משלם בלא"ה לא מוכח מידי מהתם כיון דע"כ אתי כריה"ג וכרנב"ה) אך י"ל דלק"מ שהרי לפי דמשני ריה"ג היא דאמר מותר בהנאה צ"ל דאע"ג דמודה ריה"ג דשלך אי אתה רואה מ"מ כיון שדעתו לבערו אינו עובר עליו כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט וא"כ שפיר הוי בר דמים אם נימא שהחליפין מותרים ואין הכל מצווים לבערו כדי שלא יעבור בב"י משום שדעתו לבערו בעצמו ולהחליפו משא"כ הכא דנימא דהוי בר דמים משום שאחר הפסח מותר בהנאה ז"א דהכל מצווין לבערו ואע"פ שדעתו לבערו אחר הפסח לא מהני דעיקר טעמא שבדעתו לבערו אינו עובר הוא משום דניתק לעשה דתשביתו ועשה דתשביתו לא שייך רק בפסח עצמו וזה פשוט: ועוד שלענ"ד מדברי התוס' נראה שדעתם להחמיר בהך דינא דהח"י שהרי בפסחים דף ל"א ע"ב ד"ה שקונה כתבו וז"ל וכולה שמעתא איירי שלא קיבל אחריות דאי קיבל הרי הוא שלו ועובר עליו וכ"כ הרא"ש שם בחמץ של ישראל ואמר מעכשיו ולא הרהינו אסור משום שהוא באחריות ישראל וכ"כ בישראל שהלוה לנכרי דאם האחריות על ישראל אפילו לא היה המשכון שלו עובר עליו והך עובר עליו פירושו שהוא אסור בהנאה דהא אחר הפסח קתני וכמבואר למעיין שם וברא"ש ור"ן פ"ק דפסחים וכן מבואר ברבינו ירוחם כהרא"ש שכתב דאפילו לא היה משכון חייב לבערו וכן מבואר בפסקי הרא"ש וכ"כ הרז"ה שם וז"ל נמצא דין חמץ באמר לו מעכשיו בחילוף ממה ששנינו במשנתינו כו' ודוקא בשלא קיבל הישראל אחריות כו' וכ"כ ה"ה לדעת הרמב"ם וכ"כ בטור וש"ע סי' תמ"א דחמצו של נכרי ולא אמר לו מעכשיו דוקא באין אחריות על הישראל מותר ואין לחלק ולומר דהתם נחלט לבסוף החמץ אצל