בית אפרים קמו

מיירי דאל"כ קמא קמא דנפיק באחריותיה קאי לפשיעה וצריך לומר דבשלמא אחריות דאונסין א"ש דמדאגביה קניה לאונסין והיינו דמה שעשה בו מעשה הראוי לקנות מתחייב בהשבה וכיון דבעינן השבה גמורה כעין שגזל אף שנאנס בידו לא קיים מצות השבה עד שישלם לו כשעת הגזלה משא"כ היכא שלא עשה מעשה לקנות אף שחייב על הפשיעה מכל מקום אין החיוב בא אלא בשעת הפשיעה כמו מזיק שאין חיובו אלא בשעת היזק כמבואר בתוספות ב"ק דף י"א ע"ש אלא שחיובו בא על ידי המעשה שעשה קודם לכן אבל החיוב אינו מתחיל רק בשעה שפשע וכיון שיש חיוב מיתה בשעת הפשיעה וההיזק כגון דשדינהו בנהרא מיפטר דאמרינן קלב"מ: ולפי"ז אף אם נימא דלשיטת רש"י אין חייב באחריות מכל מקום באחריות פשיעה עכ"פ חייב ולפי דעת הרא"ש ודעימיה וכן מוכרח מהר"ן אליבא דרש"י שאף בפשיעה חייב לבער הסכים לסברא זו הפר"ח כ"כ אלא שאחר כך כתב שיש ראיה להיפך מדקאמר דעובדא דיוחנן חקיקאה כמאן אזלא הא דרבי כרשב"ג כו' ואם איתא דש"ח עובר הא פשיטא דצריך לבער עכ"פ ע"ש אמנם באמת הפוסקים בסימן תמ"ג שכתבו האי דינא סיימו בזה ואם לא מכרו חייב לבערו אפילו אינו חייב באחריותו ור"ל שהתנה בפירוש שלא יתחייב כלום וכ"כ הפר"ח גופיה בסימן תמ"ג והוסיף להוכיח דכל שלא קיבל הנפקד אחריות שניהם אין עוברין דאל"כ פשיטא דאף לת"ק צריך למוכרו שלא יעבור עליו המפקיד ע"ש ואין זה הכרח דלת"ק לא יגע בהם ותלינן דהמפקיד מכרו כבר וכמ"ש המג"א סק"ה בשם הב"ח אבל הא קשיא ליה דמכל מקום מנ"ל לרב יוסף דהך עובדה בלא קבלת אחריות מיירי ולמימר דאתי כרשב"ג ואפשר לומר דרב יוסף הוכיח לעצמו דלא מיירי בקיבל אחריות דאל"כ קשה דנשקליה לנפשיה וא"ל משום חשדא דמאי חשדא שייך באם חייב באחריות שאפילו אם עבר ולא מכרו מחויב לשלם לו דמי חמץ מעליא כמו שהיה שוה בשעת פשיעתו כמבואר במג"א סימן תמ"ג וגם כשיטלנה לעצמו וזה יתבענו לדין יתחייב ליתן לו עפ"י שבועתו כמה היה שוה אז משא"כ בלא קיבל אחריות שאז הוא כמשיב אבדה וא"צ לישבע כלל שפיר שייך חשדא כשיקחנו לעצמו ועוד י"ל דלעולם בסתם ש"ח מיירי ואפ"ה קאמר רב יוסף דרבי כרשב"ג דלרבנן דס"ל לא יגע בהם אף אם מכרו אין מכירתו כלום כיון שאינו שלו ולא נתייאשו הבעלים וגם הוא לא נתכוין לגוזלו וכל היכא דאיתא אכתי ברשותיה איתיה לאחריות ואין לו תקנה רק לבערו מן העולם ואתי שפיר הא דנטר רב יוסף למימר הכי עד דא"ל רב אדא בר מתנה צא ומוכרן לנכרים אמרת לן משום דמעיקרא דבעי למימר דמוכרן לישראל שהם יאכילוהו מיד קודם זמן איסורו אפי' כרבנן מצי אתי דכדי שלא יעבור בב"י שעכ"פ מחויב לבערו קאמר צא ומוכרם לישראל וזהו ביעורו משא"כ אם מוכר לנכרים אליבא דרבנן כיון שמן הדין לא יגע בהם דחששו שמא מכרו כבר וכה"ג אם כן אין לו למכור לנכרים דמאי תיקן וטפי ה"ל לרבי לצוות לו שיבערנו מן העולם (ולפי מ"ש לעיל דהוכיח בלא קיבל מיירי דאל"כ נשקליה לנפשיה צ"ל דרב יוסף קאי למאי דפי' דמוכרם לישראל דאל"כ ל"ק נשקליה לנפשיה ע"ש) אלא ע"כ כרשב"ג ואין להאריך עוד שעכ"פ מבואר שאין לדחות דברי הפוסקים דבפשיעה חייבים לבער מהש"ס הנ"ל ואם כן אין מקום להתיר עפ"י דעת רש"י דסבירא ליה דאין משיכה קונה מכותי שהרי רש"י סבירא ליה דבפשיעה חייב לבער וגם כי דעת רוב הפוסקים דלא כרש"י וס"ל דדוקא משיכה כמ"ש הח"י סי' תמ"ח ע"ש וא"כ אין לגבב קולות הרבה ולצרפם יחד ואף דחמץ שע"ע הפסח דרבנן מ"מ אין מקום להתיר מחמת זה כיון דאיכא ספיקי טובא להחמיר:. ואין לצדד ולומר דיש כאן היתר מחמת דהוי כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דז"א דאע"פ שהמג"א כ' דכ"ע מודים דשרי והח"י כתב שכן נכון ועיין בב"י ור"ל שהב"י כ' על רש"י והטור שלכך פירשו הנה הבית לפניך משום דאל"כ ה"ל חמצו של עכו"ם וברשותו לגמרי ובאמת נראה דהב"י התם לענין לא קיבל אחריות מיירי וכמ"ש באליה זוטא אבל בקיבל אחריות י"ל דלהחולקים על ר"ת אף בכה"ג אסור וכן נראה מהרמב"ם שכיון שפוסק דלא כהמכילתא וסבירא ליה בחמצו של ישראל מופקד אצל עכו"ם עובר בב"י אם כן כיון שכ' דבקיבל אחריות הרי הוא כשלו א"כ אף בבית עכו"ם עובר עליו וכ"כ הפר"ח לדעת הרמב"ם וכן משמע ממ"ש הכ"מ בשם בעל ההשלמה גבי חמירא דבני חילא שציוה להם שיוציאוהו מרשותם ויחזירוהו להם ויהיו פטורים מאחריות אלמא דאי לא היו פטורים מהאחריות אפילו בביתו של עכו"ם עובר וכן משמע לשיטת רש"י שפיר הך דיחד לו בית בלא קיבל אחריות ואהא פריך למימרא דשכירות קניה אלמא שהכל תלויה בקבלת אחריות דבלא קיבל אחריו' דוקא מיירי אף למאי דס"ד דשכירות קניה כדמוכח מהתוספות שכן הוא לשיטת רש"י (ולפי מ"ש הר"ן אליבא דרש"י יש לדחות קצת) וא"כ לדעת רש"י והרמב"ם דסבירא ליה דלא מהני ייחד לו בית אין זה מספיק להתיר אכן דעת הח"י וא"ז לסמוך בדיעבד על דעת ר"ת ולענ"ד צ"ע להקל במקום שהרשב"א כ' שדעת הרי"ף להחמיר וסיים שנכון להחמיר וכן הוא דעת רש"י ורמב"ם וכן נראה דעת הרוקח וכן הלבוש והב"ח מחמירין ולענ"ד ראיה יש מהירושלמי דפסחים הל' ג' וז"ל אלו נאמר לא יראה הייתי אומר הפקיד אצלו יהא מותר ת"ל לא ימצא בבתיכם אי לא ימצא הייתי אומר ייחד לו בית יהא אסור ת"ל לא יראה לך הא כיצד כו' הנה מהירושלמי מבואר דמפרש הברייתא כרב פפא דת"ל לא ימצא ארישא קאי לאיסורא והיתרא דייחד לו בית מסברא מפיק לה כמ"ש התוספות אליבא דרב פפא רק מקרא דכתיב לא יראה לך והך קרא מוקמינן ליה בלא קיבל אחריות אם כן משמע כשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל והרבה יש לישא וליתן בזה בש"ס ופוסקים וקצרתי לפי שלענ"ד אין זה ענין לנ"ד רק לפום ריהטא אבל כד מעיינת בה נראה דליתא שאפילו ר"ת ודעימיה מודים כאן כיון דאמרינן מדאגביה קניה ובההיא שעתא דאגביה חשבינן ליה כאילו בא לרשות ישראל ונאסר מיד בשעת ההגבהה ומה בכך שהניחו אח"כ בביתו של גוי והוי כאילו נתנו לרשות של גוי באמצע הפסח דלא מהני וכן מבואר בש"ס דכתובות דף ל"א הנ"ל דקאמר רב אחא דייק מרישא הוצאה דומיא דהגבהה מה הגבהה דאתי לרשותיה כו' אלמא דהגבהה אתי לרשותיה הוא אף שהיה ברשות בעלים ודוחק לומר דהתם לענין הקנין קאמר וכן מוכח מדברי התוספות בפסחים דף כ"ט שהבאתי דאל"כ לא הוי מקשו מידי דשפיר משכחת לה דלא עבר עליה כגון שאכלו בבית הנכרי ואין נראה לדחוק ולומר דלשיטת רש"י קשיא להו דס"ל ייחד לו בית בלא קיבל אחריות דוקא מיירי אלא ודאי כמ"ש דבשעתא דנקט ליה בידיה אז הוא כחמצו של עכו"ם שקיבל ישראל אחריות והוא ברשות ישראל דבשעת הגבהה אתי לרשותי' ומטעם זה נמי לא הוי כליו של מוכר ברשות מוכר ועבר עליו וזה ברור לענ"ד: אמנם יש מקום לצדד להיתר עפ"י מ"ש החק יעקב שאף ע"פ שעובר בב"י כיון שאין החמץ שלו רק של עכו"ם אין לאוסרו אחר הפסח ומייתי עלה פלוגתא דאמוראי בירושלמי אך לכאורה רוב הפוסקים מוכח מדבריהם לאיסור ומתחלה אבאר שלכאורה דבר זה דמי לגזל חמץ מישראל שג"כ אין הנגזל עובר בב"י כיון שלא היה החמץ ברשותו והוא באחריות דגזלן ואפ"ה כשמחזירו אחר הפסח לנגזל אומר לו הרי שלך לפניך. וראיתי בשו"ת נודע ביהודה שבאמת רוצה להתיר גם בזה מטעם דמה לנו לקנוס לנגזל ודחק לדחות מה שיש להביא ראיה מש"ס דב"ק ואין נלענ"ד כלל וגם דאכתי פש גבן חדא ראיה ברורה שלא הזכיר הגאון ליישב אותה שהרי בב"ק דף ס"ו פריך רב יוסף ממתניתין דגזל חמץ כו' והא הכא כיון דמטא עידן איסורא ודאי מיאש כו' ואין לדחות דקושית הש"ס הוא לרבה ורבה כרב יהודה ס"ל דחמץ אחר הפסח אסור (וכמ"ש בנ"ב דמה"ט קאמר רבה בדף נ"ח גזל חמץ וע"ע הפסח ובא אחר ושרפו כו'. ואע"ג דקאמר התם לר"ש ר"ל למאן דסבר כר"ש ע"ש) ז"א דאכתי מאי פריך ממתניתין דלמא מתניתין כר"ש ואשמעינן מתני' דהגזלן יכול לפטור עצמו בזה אע"פ שהוא עבר עליו והרי הוא נהנה במה שמחזירו כמ"ש בנ"ב שם וגם אין לומר דמכל מקום עכ"פ מיאש מגוף החמץ שסובר שודאי הגזלן ישרפנו כדי להפקיע מעליו איסור ב"י ז"א דזה יאוש בטעות ואינו יאוש כמבואר בפוסקים ומה שבנה יסודו מדהשמיטו הפוסקים דהיינו הרי"ף והרמב"ם האי דינא דרבה דגזל חמץ כו' ובא אחר ושרפו מוכרח דסבירא ליה דרבה אליבא דרב יהודה קאמר משא"כ אנן קיי"ל כר"ש הנה עפ"י דרכו אפשר