בית אפרים קמ

לקונה ממנו והוא שלו מעכשיו דכיון דעכ"פ חל עליו איסור חמץ תו לא פקע אלא שאינו אסור רק למי שהוא שלו וכיון שהוא עכשיו שלו אסור משא"כ כשהחליף אותו בחמץ של א"י שלא חל עליו האיסור כלל וכ"ז לענין אם עתה בשעת אכילה הוא שלו אבל אם בשעת אכילה הוא אינו שלו יפה כתב הגאון ז"ל דאין חילוק בין אם היה ברשות ישראל בפסח או ברשות העכו"ם ואפילו בפסח עצמו שרי לאכול או ליהנות מחמץ של אחר בין ישראל או א"י דזהו עיקר למודו של ראב"י דדרשינן לך שיהא שלו בשעת אכילה והבא ברשות ישראל זה מותר לישראל אחר: איברא חזינן להגאון ז"ל בצל"ח שם ד"ה והא ר"א כו' שכ' שם דאף דמדאגבי' קניה לעבור עליו בב"י מכל מקום כיון שלא נאסר רק לזה וגוף החמץ של הקדש הוא אם כן יכול הגזבר למכרו לאחר הפסח לישראל אחר כו' ע"ש. ומ"מ נראה דהגאון לא קאמר אלא בכה"ג שלא נאמר ע"ז לפי שהיה בעליו בפסח רק משום דנתחייב באחריותו והלכך לא נמשך איסור החמץ על ישראל אחר הקונה אותו אחר הפסח כלל משא"כ אם היה של ישראל ממש בפסח שהיה אסור עליו לפי שהוא בעליו של חמץ ממילא דגם מי שהוא קונה אותו מיד הבעלים הרי הוא נכנס תחת הבעלים ואסור גם לו אחר הפסח כאלו היה ביד בעלים ממש וא"ש דקאמר לפי שהם מחליפין שאם לא היה מחליפין היה אסור לקנותו שהלוקח יש עליו דין המוכר עצמו ואף שהלוקח לא היה בידו בשעת איסור ב"י מ"מ כבר כתבתי דאיסור אכילה לאו בב"י תליא מלתא רק דילפינן מיניה שאין איסור רק על הבעלי' של החמץ וכיון שזה קונה אותו הרי הוא במקום הבעלים משא"כ כשלא נאסר ע"ז רק מצד קבלת אחריות והבעלים של החמץ הוא ההקדש אם כן הקונה אותו מיד הקדש הרי הוא כאלו ביד הקדש דלא חל עליו איסור החמץ ומה איכפת לן בהא שישראל אחר קיבל עליו אחריות ונאסר עליו כיון שמ"מ אינו בעליו של החמץ ושפיר מותר לישראל אחר שקונה אותו מן ההקדש כנלענ"ד לפרש דעת הגאון ז"ל. אך לשונו שם לעיל מיניה צ"ע שכתב אלא דלפי פשטא דסוגיין כו' אלא גם חמץ של ישראל זה מותר לישראל אחר שהרי זה האחר אינו עובר אליו בב"י אלא שבעליו אינו יכול למכרו או ליתנו דלדידיה אסור בהנאה כו' ע"ש מלשון זה משמע דאף אם הוא של ישראל ממש מכל מקום שרי למי שנמכר או שניתן לו רק שהאיסור חל על המוכר או הנותן ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה ל"ל טעמא מפני שהם מחליפין. אך נראה דאפילו תימא דגם בכה"ג שרי החמץ מכל מקום אסור ליקח ממנו כיון שיש איסור על המוכר למכרו הרי הקונה אותו מידו עובר משום לפני עור וא"ל דל"ש בזה לפני עור כיון שיכול לאכלו בעצמו או למכרו לעכו"ם ואף די"ל דמכל מקום מדרבנן אסור אף בכה"ג כמ"ש התוספות והרא"ש בריש שבת לענין פשט בעה"ב כו' ע"ש מכל מקום בש"ס דחולין מבואר שם דלענין דאורייתא מיירי אך ז"א דנלענ"ד דע"כ לא אמרינן דאי קאי בתרי עברי נהרא לא עבר על לפני עור מדאורייתא אלא בגוונא שאין העבירה נגמרת מיד כגון להושיט כוס יין לנזיר כו' אבל להשקותו בידים נראה שאין חילוק אף אם היה יכול לשתות בעצמו מכל מקום כיון שעתה זה נותן לתוך פיו ומעבירו על הדת יש בזה איסור דאורייתא ומכ"ש לפי מאי דאיתא במכילתא פרשה בא לא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל כו' ע"ש אם כן נראה דבזה שהוא לוקח ממנו החמץ שאסור בהנאה הו"ל כמאכיל ומהנה אותו שאסור מדאורייתא ואין בזה מועיל מה שהיה יכול לאכול בעצמו או למוכרו לעכו"ם אלא בכל גוונא עבד איסור דאורייתא ושפיר צריך לטעמא מפני שהם מחליפין דאל"כ אסור לקנות מע"ע לתת לו חליפי חמץ אלא דפשטא דש"ס דחולין משמע דלענין איסור החמץ גופיה מיירי וכן משמע בתוספתא דפסחים ע"ש ומחוורתא כדכתיבנא מעיקרא הנלענ"ד כתבתי: דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: ועל דברי הקושיא השנית שהקשה החכם הנ"ל ה"ה מחותני החריף המופלג הנגיד מוהר"ר משה נ"י מק"ק וואדיסלוב בהא דאמרינן בפסחים דף ל"ז גבי מצות של מ"ש לר"י דאמר ממון גבוה פריך מי כתיב מצתכם ומאי קושיא דלמא סבר לה רב אסי כראב"י אליבא דר"י דיליף שאור דאכילה משאור דראיה ולפי זה בממון גבוה אינו אסור משום איסור חמץ ולענין מצה של טבל אמרינן לעיל דאם אין אסור משום ב"ת חמץ אינו יוצא י"ח מצה אם כן בזה דממון גבוה הוא נמי לא נפיק י"ח מצה כיון דלא חל עליו איסור חמץ עכ"ד החכם נ"י ועניתי ואמרתי ליישב זה עפ"י דברי התוספות שם דף כ"ט שכתבו דגבי הקדש קשה דאם פדאו הרי הוא שלו ולכאורה משכחת לה במ"ש אליבא דר"מ ואף שי"ל דהתם אליבא דר"י קיימינן ולדידיה ליכא לתרוצי בכה"ג דאיהו פליג על ר"מ בזה וסבירא ליה דמ"ש לאו ממון גבוה הוא מכל מקום אכתי מצי לאוקמי בלחמי תודה ועיין בפני יהושע שכתב כן ועוד דאדרבא תיקשי הא דאמרינן לעיל דף י"ב ועוד אמר ר"י שני חלות תודות פסולות היו מונחות ואמרינן עלה אמאי קרי להו פסולות כדתניא אין מביאין תודה כו' ולפי זה קשה לראב"י אליבא דר"י דהא אין בתודה משום איסור חמץ כלל ואף למאי דמוקי התם לפי שלא נשחט עליהם הזבח מכל מקום קשה דמשמע במתניתין דהנך חלות היו של חמץ ולסימן שורפין אותם מפני איסור חמץ והרי לר"י לית בהו משום איסור חמץ כלל ודוחק לומר דסבירא ליה בהא כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים (ועיין בתשובה אחרת מ"ש בזה על דברי התוספות דף ל"ח ודברי הגאון בנ"ב מ"ת הארכתי בזה) ולכן נלענ"ד דא"ש דבסוכה דף ל"ה פליגי דאיכא מ"ד לפי שאין בה דין אכילה דוקא לא מיקרי שלך אבל כשיש דין אכילה מיקרי שלך ורב אסי סובר דדין ממון נמי בעינן הלכך מ"ש בירושלים לר"מ דהוי ממון גבוה לא מיקרי לכם אע"פ שיש בו דין אכילה והנה התוספות בסוכה דף כ"ז כתבו דכיון דלכם ממעט שאולה ממעט נמי שותפין דחד מלתא הוא והקשו על זה דהא לענין ציצית ממעטינן שאולה מכסותך ומרבינן שותפים מבגדיהם והריב"ש בסימן כתב לתרץ דלענין ציצית שפיר אמרינן דאע"ג דהשני הוא שותף בזה מכל מקום במה נפטר חלקו מציצית והוא הכל בכלל כסותך כיון שעכ"פ המקצת שלו משא"כ בסוכה שרוצה לצאת בה אם נימא דבעינן שיהיה שלו ממש במה יצא דהא עכ"פ המקצת אינו שלו והוא כשאול בידו לא נפיק ע"כ דברי פה קדוש הריב"ש ז"ל וש"י ולפי זה י"ל דבחלות תודה או מ"ש לר"מ כיון דיש לו בה היתר אכילה ואין לו בה דין ממון דמי לשותפין בדבר ונהי דלצאת בו אינו יוצא כיון שאין כולה שלו שהרי אין לו בה דין ממון מ"מ לענין שיהיה עובר עליו בב"י שפיר הוא עובר כיון שעכ"פ יש לו בה היתר אכילה והוי כמקצת' שלו ומקצת' אינה שלו ומחמת המקצת שהוא שלו קרינן ביה לך ולא גרע מחיוב אחריות דמצוי בידך קרינן ביה ומכ"ש בזה שרשאי לאוכלו ואם יגנב או יאבד יפסיד זכות היתר אכילה שבו דפשיטא דעובר בב"י וממילא דאף אם נילף שאור דאכילה משאור דראיה נמי לא מצינן להתיר בכה"ג שיש לו היתר אכילה ולכך שפיר הקשו התוספ' בפשיטות דהיכא משכחת שאוכל של גבוה כו' והשתא א"ש הא דאמר ר"י ב' חלות תודה היו מונחים אף אליבא דראב"י דהא אף בל"ז תיקשי דמאי סימנא בחלות תודה לשרוף משום ב"י הא אינהו גופייהו לית בהו משום בל יראה ודוחק לומר דלסימן בעלמא עשו כן ועיקר שריפתן משום פסול שבהם אלא ודאי דבחלות תודה כיון דיש בהם היתר אכילה ודאי אסור משום ב"י ואינו בכלל של גבוה כלל אך בחלות תודה פסולות צ"ע קצת וקצרתי: דברי הק' אפרים: והנה זה מקרוב יצא לאור עולם תשובת נ"ב מהדורא תנינא ושם פלפלו בזה האחים הידידים בני הגאון ז"ל בישוב הקושיא הראשונה ולהיות סניגרון לאביהם הגאון ז"ל ומחותני ידידי הרב הנ"ל מוה"ר יעקבקע הרצה את דברי הנ"ל לפני אחיו נ"י הגאון מוה' שמואל והזכיר שם דברי בקצרה ולא הורצה לפניו להעמיס כן בכוונת הגאון ז"ל וכתב ליישב בענין אחר דטעמא מפני שהם מחליפין מועיל להתיר להאכיל לע"ע עצמם ואין בזה משום לפני עור והנה כבר כתבתי שי"ל דשייך לפני עור מחמת גוף הקנין אבל לומר דהברייתא בא ליתן טעם בשביל שיהא מותר להאכילו הוא מאמר סתום לענ"ד וגם צ"ע דאפשר גם אליבא דר"ש דס"ל אסור מדרבנן שייך לפני עור לעבור עליו מדאורייתא דהא ס"ס ספי ליה איסורא אך בכמה דוכתי לא משמע הכי וצ"ע: