בית אפרים קלט

דהתם סברוה כס"ד הכא לרב אחא מעיקרא והקשה על זה חכם א' לפי מה שכתב בספר צל"ח דלרב אחא אפילו של ישראל אחר שלא קיבל עליו אחריות מותר באכילה כמו שאינו עובר בב"י ע"ש אם כן אף אם אין מחליפין אחר הפסח נמי מותר. והדבר צ"ע על הצל"ח שלא הזכיר דברי התוס' בזה שהם סותרים לסברתו בזה: תשובה ראיתי להשיב לשואל כענין. על גדול הדור בחכמה ובמנין והנה עיינתי בצל"ח וראיתי דהדר תברי' לגזיזיה וכתב דחמץ של ישראל זה אסור לישראל אחר מק"ו דערלה ע"ש. אך לכבודו של רבינו הגדול שהאריך בסברא זו קשה בעיני לומר שיהא נסתר מחמת דברי התוס' בסוגיא זו עצמה ואמרתי לבאר שגם ראש דבריו אמת ואין כאן מקום סתירה ליחיד בדורו הגאון ז"ל ומתחלה אבאר דהנה בהא דדרשינן שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים יש כאן שני סוגים האחד דבעינן שיהיה שלו בשעת אכילה והשני שיהיה שלו בשעת איסורו דהיינו בפסח ואז גם לאחר הפסח אסור לר"י והנה באיקומתא דמוקי ראב"י מתניתין כר"י וסבירא ליה דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה למדרש אבל אתה אוכל של אחרים עיקר הלמוד לא בא אלא לומר דבעינן שיהא שלו בשעת אכילה כמו לענין לעבור בב"י דבעינן שיהא שלו בההוא שעתא ומשנתינו דשל עכו"ם מותר בהנאה היינו שגם עכשיו הוא של עכו"ם דהיינו בשעת הנאה בזה לא אסרתו תורה אבל מסוג השני דהיינו שנצטרך שיהא שלו בשעת איסור' דהיינו בפסח בזה אין הכרח מדברי רב אחא וי"ל דאזיל ומודה לסברת המקשה שם וכן סבירא ליה לרבא דלא איכפת לן מה שהיה של נכרי בפסח וע"כ לא פליג ראב"י אלא בהא דלא מצריך רבא שיהא שלו בשעת אכילה אבל אם הוא שלו עכשיו רק דבפסח לא היה שלו מודה: אלא שמדברי התוס' שם בד"ה בדין הוא שכתבו דאבל אתה אוכל לאו דוקא א"נ לאחר זמנו וכ"כ הרז"ה שם דלאחר זמנו לא קרינן ביה שלך הואיל ולא עבר עליו הפסח ברשותו ע"ש מבואר דאף שהוא שלו בשעת אכילה שרי כיון שלא היה שלו בשעת אסורא וכן מבואר בתוס' דלעיל שכתבו דהך סברוה סבירא ליה כראב"י וכ"כ הרשב"א והריטב"א והר"ן בחולין והתם הרי הוא קונה החמץ של עכו"ם אחר הפסח והוא שלו בשעת אכילה ואפ"ה שרי הואיל ובפסח עצמו היה ברשות העכו"ם ואמנם דברי התוס' והמפורשי' יש להם על מה שיסמוכו שכן מוכח מדברי הש"ס דמוכיח דהדר בי' ראב"י מדחזינן דמוקי מ"ד מעל כר"י מבואר מזה דאף אם היה פודהו אחר הפסח והרי הוא שלו מ"מ שרי לדידי' כיון דבפסח גופי' לא היה שלו אלא שעל הש"ס גופיה יש לתמוה דמנ"ל דהדר ביה ראב"י דילמא ע"כ לא קאמר ראב"י אלא דבעינן שיהא שלו בשעת אכילה אבל אם בשעת אכילה שלו הוא מודה לרבא דמה שהיה בפסח ברשות העכו"ם אינו מציל מלאסרו בהנאה דלר"י חד קרא דלא תאכל קאי על אחר זמנו ואין חילוק אם היה בתוך זמנו ברשות ישראל או לא אלא כיון שעבר עליו הפסח נאסר וא"ל דמסתברא דאיסורא דלאחר זמנו אינו אלא אם היה ברשות ישראל בתוך זמנו דא"כ גם לרבא דלית ליה ילפותא משאור דראיה נימא נמי אף שא"צ שיהא שלו בשעת אכילה מכל מקום אין איסור אח"ז אא"כ היה בת"ז ברשות ישראל א"ו שז"א דמסתמא בכל גווני אסר רחמנא אף שהיה ביד העכו"ם בפסח אלא דרבא סבירא ליה דאסור אפילו אם בשעת אכילה עדיין אינו שלו אלא של העכו"ם וראב"י פליג וסבירא ליה דילפינן משאור דראיה דהוי כאלו כ' לך גבי אכילה ודרשינן שיהיה שלו בשעת אכילה אבל לענין שיהיה אסור אף שהוא ברשות העכו"ם בפסח אם הוא שלו בשעת אכילה לא אשכחן דפליג ואפשר דראב"י מודה לרבא בהא דאסור וא"ל ג"כ דראב"י דיליף משאור דראיה אינו אסור באכילה אא"כ עבר עליה בב"י דפשיטא דז"א דאין איסור אכילה תלוי באיסור ב"י כלל אף לראב"י ואם הקנה לו העכו"ם חמצו כשיבא אל תוך בית הבליעה או שתחב לו בבית הבליעה והקנה לו אז או שלא נתחמץ עד שבא לתוך בית הבליעה ובלעו מיד וכל כיוצא בזה אף דאיסור ב"י ליכא מכל מקום איסור אכילה איכא ואנן לא ילפינן משאור דראיה כ"א למימרא שאין איסור באכילה כ"א היכא דבכה"ג לענין ב"י ג"כ היה עובר עליו אבל מ"מ אין איסור האכילה תלוי באיסור ראיה כלל וא"כ ה"ה לענין אם היה ביד העכו"ם בפסח שלא עבר עליה בב"י מ"מ אם עתה הוא שלו בגוונא שאם היה בפסח היה עובר עליה משום ב"י גם באכילה אסור אף לאח"ז (ונפלאתי על מ"ש הראב"ד בספר תמים דעים וכ"כ הפ"י דליכא למימר כמ"ש התוס' דקאי אלאח"ז דלאח"ז לא שייך ב"י ואני תמה דודאי ב"י ל"ש לאח"ז רק דאנן ילפינן דאין איסור באכילה כי אם בגוונא שאם היה בפסח היה עובר בב"י ולאפוקי של אחרים ושל גבוה דאין עובר בב"י בפסח בכה"ג לענין אכילה נמי שרי בין ת"ז ובין לאח"ז) וגם א"ל דכיון דראב"י יליף משאור דראיה ילפינן כמו גבי ראיה בעינן שיהא ברשותו בימי הפסח כן הדין לענין אכילה דפשיטא דז"א דהא קמן דאיסור אכילה חמיר טפי לר"י דבפירוש ריבתה תורה לאסור באכילה לאח"ז מה שאין כן איסור ב"י אינו נוהג כי אם בפסח עצמו וא"כ מה"ת למילף אכילה מראיה לענין זה שאסרה תורה באכילה לאח"ז שאינו נוהג בב"י כלל ולמימר דבעינן עכ"פ בפסח יהיה ברשותו דע"כ לא קאמר ראב"י אלא דהוי כאלו כ' לך לענין אכילה וא"כ לענין הקדש כשפודהו ונעשה שלו סגי בהכי להיות אסור באכילה אף לאחר זמנו וא"כ מנ"ל דהדר ביה ראב"י וכן קשה על התוספות והמפורשים שכתבו בפשיטות דלאח"ז שרי לראב"י אף שעכשיו נעשה שלו כיון שלא היה שלו בפסח וזהו מנין לנו וצ"ע גדול לכאורה: וכדי ליישב זה נלענ"ד דאע"ג דלא אשכחן דפליג ראב"י עם רבא בהא אם צריך שיהא ברשותו בפסח מכל מקום ס"ל להש"ס דהך מלתא נמי תליה בפלוגתייהו אי בעינן שלו בשעת אכילה דודאי מסתבר שאין לאסור החמץ לאח"ז באכילה אם מעולם לא חל עליו איסור שם חמץ בפסח כלל והלכך לרבא דסבירא ליה דלא בעינן שיהא שלו בשעת אכילה א"כ אף שהחמץ בפסח ברשותו דעכו"ם קאי מ"מ חל עליו שם איסור חמץ שאסור לכל בר ישראל לאכלו או ליהנות ממנו ולכן נמשך עליו שם איסור חמץ גם להיות אסור לאח"ז בין לבעל החמץ ולכל אדם כיון דלא יליף משאור דראיה מה שא"כ לראב"י דס"ל דאין איסור אלא בשלו ושל אחרים שרי לאכול לשיטת רש"י דמשכחת אכילה שלא יהיה שלו כמ"ש בת"ד והפ"י ולהתוס' בהנאה) א"כ בחמץ של עכו"ם או של הקדש דאין לו בעלים שיהא אסור עליו ולאחרים שרי לראב"י א"כ לא חל שם איסור על חמץ זה כלל בפסח ושוב לאחר הפסח כשפודה מיד הקדש או קונה מיד עכו"ם מידי דהיתר' קני ושרי שאע"פ שעתה יש לו בעלים מ"מ בעידן איסורא לא הוי עליה שום איסור חמץ והרי זה כעיסה שנילושה בפסח ולא נתחמצה עד אחר הפסח דשרי ואליבא דראב"י והא דלר"י רבי קרא חמץ לאח"ז לאיסורא היינו דוקא כשהיה תוך הפסח ברשות ישראל דאז חל עליו שם איסור חמץ בתוך הפסח ותו לא פקע אף אחר הפסח ואם הוא שלו עובר עליו דלענין זה ילפינן משאור דראיה שיהא שלו בשעת אכילה ושפיר מוכיח הש"ס דהדר ביה ראב"י לכן יפה כתבו התוספות והמפורשים דבכה"ג שהיה בפסח ביד הקדש או עכו"ם א"כ לא חל עליו שם איסור חמץ כלל הלכך אף שאחר הפסח הוא פודה אותו או קונה אותו מ"מ לא נאסר: ואחרי הודיע כל זאת דעת לנבון נקל להצדיק הצדיק דמעיקרא בעי למימר דאף אם הוא של ישראל אז ישראל אחר שלא קיבל עליו אחריות מותר בו באכילה או בהנאה והחכם שהקשה עליו מההיא דמפני שהם מחליפין נתחלף לו בין לך דשעת אכילה ובין לך דשעת איסורו דעיקר מילתא דראב"י לענין לך דשעת אכילה איתמר וע"ז סובבין דברי הגאון ז"ל דאם בשעת אכילה אינו שלו אז אף אם הוא של ישראל אחר שרי דכל שכיוצא בו א"ע בב"י גם באכילה שרי אבל הא דמצריכינן אליבא דראב"י שיהא שלו גם בשעת איסורו אין זה מדרש' דלך שלך אי אתה אוכל כו' רק מכללא ש"מ דלדידיה אין כאן שם חלות חמץ בפסח כיון שבעליו עכו"ם וממילא דשרי לקנותו ממנו אחר הפסח וזה דווקא ביד עכו"ם אבל אם היה ביד ישראל אף שאינו אכלו בעצמו אלא שקונה ממנו ישראל אחר נמי אסור כיון שחל עליו שם חמץ בפסח ואתי שפיר דקאמר טעמא מפני שהם מחליפין דאי לאו דמחליפין בשל אינו ישראל הי' אסור כיון דבפסח חל עליו איסור חמץ שאסור לבעליו לאכלו וליהנות ממנו ונמשך איסור זה גם אחר הפסח שיהיה אסור לבעליו או