בית אפרים קלז

כו' ופירש"י יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולה להפטר ממצותו עכ"ל ולפיכך לא מייתי אא"ז הך דמ"ש דהתם בפדה לך מיירי ותחבולה כי האי שרי משום דכתיב ברכה משא"כ בההיא דגיטין דבמזכה המעות מיירי והערמה גמורה היא אע"ג דכתיב ברכה לא מהני ולכך הוצרך אא"ז לשנויא דהתם דרבנן ובגוף הדין יש מקום לפלפל הרבה ואין רצוני להטריח מעכ"ת בעת היותו נחוץ עלי דרך רק מה שראיתי עצמי מחויב בדבר לבאר הנלענ"ד בכוונת אא"ז ז"ל שידוע דרכו לשנות בלשון קצרה ואמינא לסבא טעמא ולכבוד אבוה דאבא קא אתינא ואמינא מאי דאמינא דברי מחותנו כו' זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה לד נשאלתי באחד שהיה לו מאלץ מונח בוויין הויז של א"י אחד לעשות ממנו י"ש ובע"פ מכר האיש ההוא את המאלץ הנזכר לעכו"ם אחד בשט' מכירה כדת וכהלכה ואחר הפסח חזר הישראל וקנהו ממנו ויש מפקפקים לאסור הי"ש הנעשה מהמאלץ ההוא מחמת שהעכו"ם בעל הוויין הויז לקח המאלץ ועירבו במים רותחים ועירבו בשמרים וכפי מאמר בן האיש ההוא אמר אביו להא"י בעל הוויין הויז קודם פסח שלא יעכב עשיית היי"ש והשיבו הא"י שקודם פסח לא יעשה אך בפסח יעשה כן וכיון שלא הודיע להא"י הקונה שהא"י בעל הויין הויז יטיל התבואה בפסח לתוך המים אין זה מכירה רק דרך הערמ' והאב מכחיש שלא דיבר עם העכו"ם מזה כלל ונדרשתי לחוות דעי בזה: תשובה לרוב פשיטות הענין אין צריך להאריך דאף אם האמת כדברי הבן מכל מקום אין בזה ביטול מכירה כלל שהרי בשעת מכירה עדיין היה המאלץ מונח בעין והיה ביד הקונה לקחת אותו לביתו לעשות בו כאוות נפשו. וא"ל דהו"ל להודיע. שהא"י הבעל הוויין הויז יעשה מן המאלץ י"ש וכיון שלא הודיעו הוי מקח טעות ולדמות זה למאי דאיתא ביו"ד סימן ט"ז דאם לא הודיע המוכר שמכר האם למי שרוצה לשוחטה היום אם יודע שגם הוא רוצה לשחוט היום הוי מקח טעות הדבר פשוט דל"ד אלא כאוכלא לדנא דהכא כיון שעכ"פ הגיד לו בשעת מכירה שהמאלץ מונח בוויין הויז של עכו"ם פלוני וסתם כל הנותנים מאלץ לשם הוא על דעת שיעשה ממנו יי"ש ואם לא היה רוצה בכך היה יכול לילך להזהירו שלא יעשה ממנו יי"ש או לקחתו משם ואפילו אם היה הקונה עומד וצווח שאלו היה יודע שזה שהמאלץ אצלו יעשה ממנו יי"ש לא היה קונה אותו לאו כל כמיניה לבטל המקח שהמוכר לא היה צריך לאסוקי אדעתי' שהלוקח לא יתרצה בזה כיון שאומר לו איה איפוא הוא מסתמא ילך הקונה לשם ויעשה בו כחפצו ומכ"ש בזה שאפשר שבאמת היה דעת העכו"ם הקונה לכך כיון שסתם מאלץ ליי"ש הוא עומד ובודאי לכך קנאו מתחלה ומה שעשה הוויין הייזר שעירבו במים רותחין והעמידו בשמרים אין זה קלקול אלא תיקונו ואפשר שאם היה המאלץ מונח במקום אחר והישראל צוה קודם פסח להעכו"ם הויין הייזר לקחתו משם לעשות ממנו יי"ש ואח"כ מכרו לעכו"ם זה ולא גילה אזנו שכבר ציוה לקחתו לעשות ממנו יי"ש ומכרו בחזקת מאלץ סתם היה מקום עיון בזה כיון דמסתמא זה הוויין הייזר יעשה שליחותו ויקחנו ויעשה כאשר נצטוה מפיו וא"כ הו"ל לאודועי דשמא העכו"ם הקונה אינו רוצה בזה ואעפ"י שסתם מאלץ עומד לכך מכל מקום שמא אין רצונו שיסמוך ע"ז בעשיית היי"ש אלא יעשה ממנו יי"ש במקום אחר או ימכרנו כמות שהוא וכיוצא בזה ואף בזה יש לומר דשמא מה שלא הודיעו שציוה לעשות אין זה מחשיבו למקח טעות דהא אכתי סמי' בידיה להודיעו אח"כ וההיא שעתא מכירה גמורה היא ובשביל ששכח אח"כ מלהודיע לא מיבטל המקח למפרע וגבי המשכי' בית לחבירו בחזקת בדוק כו' דאמרינן דאי לאו דניחא לאינש כו' הוי מקח טעות שאני התם דאף דמודיעו השתא שאינו בדוק ואכתי איכא שהות לבודקו מכל מקום כיון דהתנה בפירוש שיהיה בדוק וכמ"ש המג"א דמה"ט אף על פי שאינו בגוף המקח היה בטל משום דהתנה בפירוש וצ"ע לפי מ"ש בפר"ח שם משא"כ בנ"ד שכן אורחות כל מניחי מאלץ בבית הוויין הייזר עד שיעשה ממנו יי"ש ובב"ב דף צ"ו אמרינן במוכר יין והחמיץ אם ידוע שיינו מחמיץ ה"ז מקח טעות ואמרינן עלה דמיירי בא"ל למקפה דאל"כ כיון דרובא לאו לשהותו זבני מפסיד הלוקח וה"נ ודאי דרובא להכי זבני ומסתמא לאו אדעתי' לטלטלו ממקום למקום אלא במקום שמונח שם יין ידליקו ואף אם טוען דלא זבני' אדעתא דהכי אין לבטל המקח משום זה אי רובא להכי זבני ואף אם נרצה לחלק ביניהם מכל מקום בנידון זה שעכ"פ גילה אזנו שמונח בוויין הויז פלוני וכל שלא הלך לשם לפקח עליו ולהזהיר להוויין הייזר שלא יעשה ממנו דבר בלתי רשותו וצויו מסתמא הסכים שיהיה שלו על דרך שהניחו המוכר להעשות עמו וכיון שחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן משום קנסא קניס ר"ש ובכה"ג דנידון זה נראה דלא שייך קנסא וגם כי רוב מאלצין אינו רק חמץ נוקשה: ומצאתי דאתי לידי מכתב אחת מהגאון בעל פני יהושיע ז"ל שנשאל בענין מאלץ שהיה מונח בחדר שעל המרתף ובעל המאלץ מכר המרתף לעכו"ם וכתב לו מתהום ארעא כו' והשואל צידד לומר דאף שלא קנה הא"י מחמת זה מה שבתוך החדרים מכל מקום כיון שקנה הא"י החדר מחמת זה כמבואר בח"מ סימן רי"ד והישראל ביטל והפקיר קודם זמן איסורו וזכה העכו"ם מן ההפקר ע"י חצירו ועל זה השיב הגאון ז"ל וז"ל לענין שאילה דשאילתון קדמי בענין החמץ לא מלאני לבי להקל ולסמוך על תשובת שער אפרים שדבריו אינם מבוררים לי כלל אחר העיון וגם מצד שהעכו"ם זכה מן ההפקר ומיקרי חמצו של כותי לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דאפשר תיכף אחר שש חל האיסור ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו נמצא דמיקרי חמצו של ישראל וחייב לשורפו ומאן יימר דזכיית העכו"ם יפקיע האיסור שבו מקנס חכמים הואיל ועבר עליו אמנם מצד הביטול אם יבורר שנטחן המאלץ ברוב תבואה שאינו חשש חימוץ דעתי נוטה להתיר משום שלבי אומר לי דמאלץ מיקרי חמץ נוקשה דאי בעינה לא חזי כלל לאפות וללוש ולא קאי אלא לעשות יין שרף ע"י נתינת מים הרבה ואם כן הדר לא הוי כזית בכדי אכילת פרס דתבואה שאין בו חשש חימוץ והמים ודאי רבים על התבואה חמוצה עד שלא נשאר כבא"פ ביי"ש מהחמץ ואף דטעם כעיקר דאורייתא היינו לענין אכילה אבל לא לענין בל יראה כדמוכח האי שמעתא דאלו עוברין הכ"ד או"נ הצעיר יעקב יושע מקראק' עכ"ל ואף שיש לדון בקצת דבריו ז"ל אפס אין הזמן מוכש' להאריך רק עכ"פ נלמד מדברי הגאון ז"ל שיש להקל במאלץ יותר משום שהוא חמץ נוקשה ואפשר שהכל לפי הענין שיש שעדיין לא נתקלקל הרבה ואינו רע לאכילה כ"כ כמו חמץ נוקשה ועכ"פ בנ"ד נלענ"ד להקל ולרווחא דמלתא יש לבטלו ברוב וכבר כתבתי מזה בתשובות אחרות: דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה לה כלי של נחושת שנשתמש בה חמץ בפסח אם מותר להשתמש בה אחר הפסח בלא הגעלה: תשובה הנה בסימן תמ"ז סעיף א' בהג"ה כתב הרמ"א דמותר לאחר הפסח וא"צ שבירה או הגעלה אבל לענ"ד צ"ע שאין ללמוד זה מדין קדרות דמשהי להו לבתר פסחא כמבואר בסי' תנ"א דהתם מעיקרא איסורא בלע והלכך אע"ג דבשאר איסורין קדירה שאינה ב"י אסרינן לה אבל קדרות בפסח דהיתרא בלע שרי אף שיש סוברים דחמץ שמו עליו והוי כאיסורא בלע מודים בזה כמ"ש לקמן משא"כ אם בלע בפסח מאיסור חמץ מה בכך דמשהי ליה לבתר פסחא וה"ל לפגם מכל מקום הוי כשאר קדירה שבלעה איסור ועתה אינה ב"י דהיא אסורה דכל נטל"פ אסור לכתחלה. והנה בד"מ כתב וז"ל ונראה דאע"ג דהמנהג לאסור כולו בהנאה ולשרוף כל המאכל שנאסר במשהו מכל מקום אין להחמיר בכלי שנשתמש בה להצריך שבירה בכלי חרס או להגעיל בשאר כלים אחר פסח להשתמש בהם אחר פסח וכן משמע בתוספות פרק כ"ש גבי קדרות בפסח כו' דאין חילוק בין שבלעו חמץ בעודם היתר או איסור עכ"ל וכוונתו למה שהקשו התוספות שם אהא דפריך לשהינהו וליעבד בהו שלא במינן דהא אין מבטלין איסור לכתחלה ותירצו בחד תירוצ' הואיל