בית אפרים קלג

נימא דחכמים דסיפא דמתניתין מספקא להו בשיאור א"כ יש כאן ג' מחלוקת דרישא דמתני' היינו ר"מ סבירא ליה דהוי בלאו וחכמים דסיפא סבירא להו דהוי ספיקא וחכמים דר"א סבירא להו דהוי דרבנן בלחוד ויש לנו למעוטי בפלוגתא ולמימר דחכמים דסיפא וחכמים דר"א חד טעמא הוא דלא דרשי כל מחמצת והיינו טעמא דקתני האוכלו פטור ומה דקתני ישרף היינו מדרבנן ומה שכתב באה"ע שהוא טעם זר שישרף מדרבנן. הנה בע"כ נ"ל טעם זה אליבא דחכמים דר"א דלדידהו תערובות ונוקשה בולא כלום ואפ"ה לא פליגי בהא דשיאור ישרף ודוחק לומר דסבירא ליה כר"י וגם בפשיטות י"ל דהש"ס דנקט בטעמא דר"י משום ספק אי חמץ או מצה היינו אליבא דר"נ וכמש"ל אבל לדידן א"צ לזה די"ל דטעמיה ג"כ דסבירא ליה דנוקשה הוא ומכל מקום פטור והוי טעמא דהאוכלו פטור שוה לר"י ולחכמים ואפ"ה שפיר מבעי' ליה לר"ז אי טעמא משום דחמץ נוקשה היא או שמא ברי' הוא וביתר דברי אה"ע יש לעיין ג"כ ולא עת האסף: ועכ"פ דברי המג"א שרירין וקיימין במה דקשיא ליה על הטור דמסיפא דמתניתין מוכח דאע"ג דסבירא ליה דהוא מדרבנן מכל מקום קתני ישרף אך שצ"ע על המג"א מ"ש מדברי התוספות ריש פסחים ובאמת בתוספות שם לא נזכר דאין איסור דאורייתא באכילתו ואיכא למימר דאינהו סבירא להו כשיטת הרז"ה דנוקשה מדאורייתא ומ"ש התוספות גבי הא דרב גידל המקדש בחיטי קורדנייתא כו' דנוקשה דרבנן י"ל שכוונתם דהוי דרבנן לאסור בנוקשה לפני זמנו כיון דליכא קראי בנוקשה וכמבואר להדיא בדברי הרא"ש ריש פרק כל שעה ע"ש ומה שהביאו ראיה דגם להך טעמא דהביעור משום ב"י צריך לבער נוקשה ותערובות מהא דשיאור ישרף היינו מברייתא דאליבא דר"מ דקתני האוכלו בארבעים וכדמשמע ממ"ש ואיכא למ"ד דכ"ש חמץ ע"י תערובות ועיקר ראייתם אינו רק לומר דאפילו לר"ת דסבירא ליה דאלו עוברין היינו איסור אכילה אבל בב"י אין עובר מ"מ ישרף אף ע"ג דליכא חומרא דב"י אבל מ"מ אפשר דמודו דעכ"פ צריך להיות אסור באכילה מה"ת ולכאורה י"ל דהמג"א דייק ממ"ש התוס' דאפילו לר"י דסבירא ליה לאחר זמנו אסור כו' בנוקשה מודה ולכאורה ל"ל הא כיון דראייתם מברייתא דתנא ביה ר"מ ולר"מ אפילו בחמץ גמור מותר אחר זמנו כמבואר בדף כ"ח אלא ע"כ דמייתי ממתניתין דקתני והאוכלו פטור וההיא כר"י מתניא ולכן הוצרכו לבאר דאפילו ר"י מודה בהא ומזה דייק המג"א כיון דלא דקדקו בפשיטות מדר"מ אלמא דבעי לאתויי ראיה דאף היכא דליכא איסור אכילה מה"ת נמי צריך ביעור מדרבנן אבל באמת ז"א דהתוספות קושטא דמלתא נקטו דאפילו אליבא דר"י אין איסור בנוקשה אחר הפסח ומכ"ש לר"מ אבל מ"מ עיקר ראייתם הוא מהברייתא וזה מבואר ג"כ ממ"ש דאפילו ר"י דסבירא ליה חמץ לאחר זמנו כו' התם דאיכא תלתא קראי כו' ואי התוס' קיימו למ"ד אין בנוקשה איסור תורה פשיטא דלא צריך ראיה דלא מתסר לאחר זמנו מקראי דילפינן מינייהו חמץ גמור ודוחק לומר דאה"נ קאמרי דכיון דנוקשה מדרבנן אין סברא לאסור אחר הפסח אף מדרבנן דז"א כמבואר מלשונם התם דאיכא ג' קראי וכוונתם מבואר כמ"ש הרא"ש בר"פ כ"ש גבי חיטי קורדנייתא לענין לפני זמנו ע"ש ולפי"ז צ"ע מ"ש המ"א בשם התוס' שהוכיחו כן ממתניתין דשיאור ישרף אע"ג דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו כו' דמאין הרגלים לפרש כוונת התוס' דאין איסור דאורייתא באכילתו אך אע"פ שלשונו מגומגם בזה דנקט הכי בשם התוס' מכל מקום עיקר כוונתו שבא להקשות על הטור הוא נכון דהא עכ"פ מוכח ממתניתין דקתני והאוכלו פטור דאף למ"ד דאין אסור רק מדרבנן צריך לבער: ומלתא אגב אורחא אבאר מה דקשה לכאורה לפי דעת הטור דנוקשה מותר לשהותו לכאורה תיקשי בהא דהמקדש בחיטי קורדנייתא אמאי לא חיישינן לקידושין דהא ממון גמור היא דחזי לשהויי עד לאחר הפסח וגם קשה על התוס' ריש פסחים שהוצרכו לאתויי ראיה דאסור להשהות מהא דשיאור ישרף ולא מייתי בפשיטות מדרב גידל ואפשר לומר לפי מה דאמרינן מפסחים דף כ"ט גבי האוכל חמץ של הקדש דמ"ד מעל סבר כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי כו' מבואר דכל דלא חזי השתא אלא לאחר הפסח דבר הגורם לממון מיקרי וכיון דאנן קי"ל לאו כממון דמי לכך שפיר קאמר דבנוקשה אין חוששין לקידושין וכן מבואר לענין הא דחיישינן שמא ש"פ במדי דמדאורייתא לא הוי קידושין דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כו' והא דהתם הוי קידושין דרבנן היינו משום שמא יהיו כאן א' מאנשי מדי כו' ע"ש אך קצת צ"ע אמאי לא נימא דאשה יודעת דהחמץ אינו שוה עכשיו ודעתה שתתקדש בו כשיגיע שעת היתרו לאחר פסח ועיין בקידושין גבי מעשר שני ובבכורות דף ט' ולפי שאינו מענינינו קצרתי: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה לא בפסח נמצא בתבשיל קליפה של שבולת שועל ולא נודע אם הוא קליפה עליונה הנושרים בשעת דישה או הקליפה העבה הנושרת בשעת כתישה מה דינו: תשובה הנה המג"א סימן תנ"ד כתב שראה מורין בקליפה שקורין שפרייאר שאינו מחמיץ אבל בקליפה העבה לא ולכאורה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפסחים אין שורין מורסן פירש קליפת חטין העבה נראה מזה דסבירא ליה דמחמיץ ועיין בחק יעקב וא"ר ושאר אחרונים ולכאורה משמע מש"ס דשבת דף ע"ו דאינו מחמיץ דפריך התם מהא דה' ריבעים עם סובין ומורסן חייב בחלה ומה קושיא התם אפילו סובין ומורסן לבד חייב כיון דמחמיץ וילפינן לחם ממצה אך י"ל דז"א דאף ע"ג דגם בחלה מחמיץ בעינן מכל מקום לא סגי בהא לחודיה אלא בעינן דלהוי חזי לאכילה דאל"כ לא קרינן ביה מלחם הארץ ולכך פריך דהא סובין ומורסן לא מצטרף להיות אוכל ומשני שכן עני אוכל כו' ושפיר קרינן ביה לחם הארץ כמ"ש רש"י שם ואדרבא מזה מוכח דמחמיץ דאל"כ הא ליכא שיעור ה' רבעים שבאים לידי חימוץ וכן משמע מדאמרינן במסכת חלה ניטל סובן ומורסנן וחזר לתוכן פטורה ומבואר שם בר"ש בשם הירושלמי הטעם משום שאין זה דרך עיסה אבל מ"מ נראה דשפיר הוא בא לידי חימוץ וע"ש ברע"ב ובתוי"ט והרמב"ם בפה"מ כתב לפי שאמר הכתוב עריסותיכם דרך עיסה משמע דמ"מ בא לידי חימוץ. אך אפשר דאין זה ראיה דהא אורז ודאי אינו מחמיץ ואפ"ה קי"ל דאם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ובירושלמי איתא על ההיא דמתניתין דניטל מתוכן כו' דאתי כרשב"ג דאמר לענין אורז לעולם אינו מצטרף עד שיהיה בדגן כשיעור מזה משמע דסבירא ליה דמורסן דינו כמו אורז אלא דכל זמן שלא ניטל מתוכו שפיר מצטרף כיון שעיקרו הוא קמח משא"כ כשניטל ממנו מיהו ר"י שם בירושלמי פליג וסובר דמתניתין ד"ה ולפי שאינו דרך עיסה ומשמע דגם אינהו סוברים דהוי כמו אורז אלא דבאורז גופא לא בעינן רק טעם דגן. אך הירושלמי גבי אורז כתב טעמו משום שהחטים גוררים את האורז שבאים לידי חימוץ ואפשר דגבי מורסן נמי כה"ג הוא שהקמח גורר המורסן ומביאו לידי חימוץ רק כשניטל מתוכו אינו דרך עיסה: ואמנם מש"ס דפסחים אין שורין מורסן כו' מבואר דמורסן ודאי מחמיץ וכמ"ש הח"י ותמה על המג"א דמספקא ליה ובא"ר כתב דאף על גב דלהרמב"ם וברטנורא קליפה עבה ודאי מחמיץ דהיינו מורסן מכל מקום המגן אברהם מספקא ליה לרש"י דמפרש דסובין היינו קליפה עבה וכתב ראיה דלפירוש הרמב"ם קשה בהא דשבת דהוי זו ואצ"ל זו ואין דרך התנא לשנות כך ע"ש ומצאתי דרש"י בב"ק דף צ"ט המוליך חטים כו' ועשאן סובין או מורסין פירש"י סובין גסין ממורסן ור"ל דלפי זה הוי בדרך לא זו אף זו אך ברשב"ם בב"ב דף צ"ג כתב מורסן היא הקליפה העליונה שמוציאין מחטין הכתושים במכתש סובין כשטוחנין גסין ולא הדק נשאר בנפה והוא סובין (הלשון מגומגם ואפשר צ"ל ולא לתת) והוא להיפך מפירש"י בשבת אלא כפירוש הרמב"ם במשנה דשבת אלא שהרמב"ם שם כתב סובין הקמח הבינוני ומורסן הוא הקליפה העליונה העבה היוצאת בנפה תחלה ולשון זה צריך ביאור ואפשר דר"ל דמכל מקום הקמח הבינוני הוא גס יותר לפי שלא נטחנו