בית אפרים קלב

אך לע"ד צ"ע על דברי הרמב"ן ודעימיה דמנ"ל למילף מהך דשיאור האוכלו פטור דסבירא ליה דנוקשה פטור ועי"ז סתרה רישא לסיפא דדלמא טעמייהו דכיון דלר"י מצה מעליא הוא ולר"מ נוקשה הוי רבנן מספקא להו בהא אי נוקשה הוי כר"מ או מצה הוי וכר"י ולכך סבירא להו דהאוכלו פטור אבל מכל מקום נוקשה ודאי גם אינהו מודו דהרי אלו באזהרה אך דלפי"ז תיקשי נמי בהא דחולין דהש"ס דחיק לאוקמי האיבעיא בשיאור דר"י לר"י ואמאי לא מוקי לה בשיאור שהכסיפו פניו לרבנן דלדידהו נמי יש מקום לספק זה אי ספיקא הוי או כר"י והוי האיבעיא אליבא דהלכתא ופשיטא שא"ל דחכמים דסבירא ליה שיעור היינו שהכסיפו פניו סבירא ליה נמי דהאוכלו חייב מלקות ובכולה מילתא כר"מ דז"א דהא קתני שיאור ישרף והאוכלו פטור איזהו שיאור כו' וחכמים אומרים כו' ואיזהו שיאור שהכסיפו פניו כו' מבואר נגלה דחכמים ארישא דמלתא דשיאור ישרף והאוכלו פטור קיימו וכן מבואר מדברי הרמב"ן ודעימי' ע"ש וזה פשוט ולפי"ז ה"ל למבעי אליבא דרבנן וגם א"ל דלא מסתבר ליה להש"ס למימר דשיאור שהכסיפו פניו הוי בריה דז"א דמדקאמר אי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא כו' אלמא דאי לאו דלקי עליה שפיר היינו יכולים לספק הכסיפו פניו דלמא בריה הוא וע"כ לומר דלא מסתבר ליה להש"ס לפרושי טעמייהו דרבנן דמספקא להו הלכתא אי כר"מ או כר"י רק שנאמר דהספק במציאות אם שיאור שהכסיפו פניו הגיע לכלל חימוץ וז"א דזה לא שייך כ"א אליבא דר"י דסבירא ליה דשיאור היינו כקרני חגבים ומספקא ליה דשמא כבר נתערבו סדקיו למטה אבל הכסיפו פניו ודאי שלא נתחמץ כל צרכו כיון שאין כאן סדק וכיון דסבירא ליה ישרוף ע"כ דסבירא ליה דהוי נוקשה ודאי כר"מ ואפ"ה סבירא ליה דהאוכלו פטור וע"כ צ"ל דסבירא ליה דנוקשה אינו בלאו כ"א מדרבנן וזהו שיטת הרמב"ן ודעימיה אך דאכתי פש גבן לברורי דלשיטת הרמב"ן ודעימיה פשיטא תיקשי דה"ל למבעי אליבא דהלכתא בשיאור שהכסיפו פניו אי חמץ נוקשה ודאי הוי ואפ"ה יצא ידי נדרו כמ"ש התוספות שם או דלמא ברי' הוי ולא יצא. וגם דהוי מצי למבעי באומר הרי עלי מן החמץ לחוד בהכסיפו פניו לרבנן או בשיאור דר"י לר"י מי אמרינן דחמץ נוקשה הוי אלא דמ"מ האוכלו פטור משום דנוקשה לאו דאורייתא והלכך ידי נדרו יצא דהא גבי תודה איכא רבוי לרבות חמץ נוקשה או בריה הוי ולא יצא. ואפשר לומר דאע"ג דאיכא איזהו יתור גבי תודה לרבות חמץ נוקשה היינו דוקא אם לגבי חמץ בפסח מיקרי חמץ ללקות עליו אז שפיר מרבינן ליה לענין תודה משא"כ אם נימא דלענין חמץ בפסח ליכא איסור מדאורייתא כלל לא מוקמינן הך רבויא דגבי תודה לרבות חמץ נוקשה אלא מוקמינן ליה במילי אוחרי דאין סברא לרבות כלל כיון דחזינן דלא מרבינן ליה לענין חמץ בפסח אף למלקות וכעין זה כתבו התוספות בפסחים דלא מרבינן מכל מחמצת אלא היכא דאיכא סברא לרבות כו' ויותר נראה לומר דודאי השתא לדידן דקי"ל כר"י דתניא כוותיה ולדידיה ע"י תערובות חמור מנוקשה בעיניה וכיון דאשכחן חכמים דפליגי אר"א וסבירא להו דעל עירובו ולא כלום ואם כן מכ"ש דנוקשה בעיני' ולא כלום ממילא דמוקמינן נמי טעמא דרבנן בהכי דכחכמים דפליגי עליה דר"א קי"ל. משא"כ לר"ת דסבירא ליה דנוקשה חמור מע"י תערובות ולדידיה לא אשכחן תנא דפליג אמתניתין דנוקשה באזהרה וגם ר"מ סבירא ליה דנוקשה במלקות ממילא דאית לן למימר דר"י וחכמים דסבירא ליה שיאור האוכלו פטור נמי לא פליגי בהא למפטר נוקשה ממלקות אלא טעמייהו משום דברי' הוא והש"ס בחולין בעי למנקט האיבעי' אליבא דכ"ע אך אליבא דר"נ ולדידיה ליכא למבעי כדכתיבנא כיון דאינהו קאמרי האוכלו פטור וע"כ דלאו נוקשה ודאי הוי ולכך הוצרך למנקט האיבעי' בשיאור דר"י לר"י והוי ספק דלמא מספקא ליה אי חמץ או מצה או ברי' אבל בשיאור דר"מ ליכא למנקט הך ספיקא כמש"ל ולקמן אבאר עוד מה שנראה לענ"ד בזה: והנה מה דמשמע מפשיטות דברי מכ"ת דהא דקאמר מספקא ליה לר"י אי חמץ או מצה היינו חמץ גמור לענ"ד אין זה מוכרח די"ל הא דמספקא ליה אי חמץ הוא אין הכוונה על חמץ גמור רק על חמץ נוקשה וכדאמרינן בשיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ מעליא הוא והיינו חמץ נוקשה כמ"ש התוספות שם ובפסחים ובמנחות וא"כ ה"ה בשיאור דר"י לר"י דכיון דמספקא ליה דלמא מצה גמורה היא אין לנו לומר דספוקי מספקא ליה בחמץ גמור שהוא מן ההיפך אל ההיפך אלא הספק דלמא חמץ נוקשה הוא או דלמא מצה הוא. וגם כי כל עצמו של שם שיאור הונח לפי שלא נתחמץ כל צרכו והוא רע שאינו ראויה לאכילה והיינו נוקשה ופשיטא דלא מסתבר לומר דלר"מ קרי ליה שיאור לפי שהוא רע והוי נוקשה ולר"י קרי ליה שיאור לפי שיש בו ספק שמא מצה הוא דמשמע דענין שיאור הוא שוה לשניהם דלר"י אף כקרני חגבים לא הגיע לכלל חמץ גמור שהוא עירוב סדקים ולר"מ אין לך כל סדק כו' ולר"י עכ"פ אינו יותר מנוקשה אלא דמספקא ליה נמי דלמא מצה היא ולכך קרי ליה שיאור לטעמי' דסבירא ליה דעכ"פ לא הגיע לכלל חמץ גמור אך באמת אפילו תימא דבשיאור דר"י לר"י יש מקום לספק דלמא חמץ גמור הוא כמו דסבירא ליה לר"מ דנתערבו סדקיו למטה מכל מקום בשיאור לדידן דהיינו הכסיפו פניו אין מקום לספק זה והוא דעת הטור דאזיל בשיטת הרמב"ן והרא"ש והר"ן דמהך דשיאור ישרף והאוכלו פטור מוכח דחמץ נוקשה אינו עובר עליו: שוב ראיתי בספר אבן העוזר שהביא דברי הרמב"ן ודעימיה וכתב יש לי תמיה גדולה על הגאונים מש"ס דחולין דקמבעי' ליה בשיאור דר"י לר"י כו' אלא ברור הוא דכמו דשורפין לר"י משום דספיקא הוא או ברי' הוא זהו נמי הטעם בשיאור לדידן כיון דעדיין לא החמיץ כל צרכן ספיקא היא שמא עדיין מצה הוא או בריה הוא מש"ה האוכלו פטור אבל נוקשה דחמץ גמור הוא דהחמיץ כל צרכו אך דאין בר אכילה כמ"ש רש"י בסוגיא ודאי הלכתא כסתם משנתינו דהרי אלו באזהרה כו' עכ"ל והנה כבר כתבתי בישוב דברי הגאונים על נכון מ"ש עוד ותדע דהא שיאור דר"מ לר"י דמצה הוא ונותנו לפני כלבו ואילו בנוקשה גמור אפילו לר"י אסור בהנאה כדאמר רב המקדש בחיטי קרדנייתא כו' נפלאתי מאד דודאי שיאור דר"מ לר"י שאני דמצה מעלייתא הוא ואפילו נוקשה ל"ה כמבואר בש"ס דחולין ובמנחות ומה ענין זה לשיאור דר' מאיר לר' מאיר או אליבא דידן דנוקשה הוי: ואמנם לענ"ד בלא"ה מה שרוצה לחלק בין שיאור לשאר חמץ נוקשה ז"א דא"כ הא דאמרינן מאן תנא כו' אמר רב יהודה ר"מ הוא כו' הו"ל להש"ס למימר ר"מ הוא דסבירא ליה שיאור בארבעים וכ"ש נוקשה וכ"ש חמץ דגן אלא ודאי שז"א דשיאור ונוקשה חדא מלתא הוא דכשם ששיאור אינו מתחמץ כל צרכו ומחמת זה אינו ראוי לאכילה כמו כן זהו ענין חמץ נוקשה שאינו יכול להתחמץ כל צרכו ומחמת זה אינו ראוי לאכילה ומה שכתב האה"ע דנוקשה חמץ גמור הוא דהחמיץ כל צרכו אך דאין בר אכילה כמו שכתב רש"י בהסוגיא לא נמצא כן ברש"י דנוקשה החמיץ כל צרכו ונראה שלמד כן מלשון המג"א שכתב וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור כו' ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכ"כ הסמ"ג וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה כו' באמת המעיין יראה דרש"י ור"ן לא באו רק לפרש מלת נוקשה שפירושו שהוא מקולקל אבל מ"מ קלקולו הוא לפי שלא נתחמץ כל צרכו כמ"ש רש"י להדיא גבי שיאור וכן הוא ג"כ גבי קולן של סופרים כו' שאינו בא לידי חמץ גמור ומחמת זה הוא מקולקל שאינו ראוי לאכילה אבל אם הוא בא לידי חימוץ גמור אף שנתקלקל מחמת התערובות איזה דבר מ"מ אסור עד שיפסל מלאכול לכלב. אך לשון המג"א צ"ע קצת ולפום מה דכתיבנא דשיאור ונוקשה חד ענינא הוא שהתחיל להחמיץ ולא נגמר חימוצו א"כ אם נימא דיש ספק בשיאור אי הוי חמץ או מצה הוי הך ספיקא גופא בנוקשה ואם באנו לומר שיש ספק אם זה שלא נתחמץ כל צרכו חמץ הוי או מצה ע"כ דהיינו ספיקו אי דרשינן כל מחמצת לרבות אף שלא הגיע לכלל חמץ גמור או לא דרשינן לרבות שלא נתחמץ כל צרכו אלא מצה הוי אם כן שפיר כתב הרמב"ן ודעימיה דסיפא סתרה לרישא דמדקתני האוכלו פטור מוכח דנוקשה דרישא דהיינו נמי לא נתחמץ כל צרכו אינו באזהרה אלא מדרבנן ואע"ג די"ל דמ"מ אין טעם הפטור משום דרבנן אלא משום ספיקא ז"א דכיון דקי"ל כר"י דתערובות חמור מנוקשה וחכמים סבירא להו דעל עירובו ולא כלום ומכ"ש נוקשה א"כ אם