בית אפרים קלא

ולדינא נלע"ד דודאי אם הישראל קונה החמץ לעכו"ם בפסח והוא רוצה ליתנו לו בפסח אפילו תימא שאין כאן איסור מצד קבלת אחריות דזוזי הלואה נינהו ומחויב בתשלומין בלא סיבת אבידת החמץ וגם מצד אחריות לגבי המוכר אין איסור משום דאיסתליק ליה כמש"ל בשם המ"ל מכל מקום עדיין יש איסור דהא עכ"פ הוא חייב דמים למשלח ואם כן כשנותן לו החמץ בפסח הוא פורע חובו באה"נ משא"כ אם אין נותנו לו אלא לאחר פסח אפשר דשפיר דמי דאין זה חמץ שע"ע הפסח דהא לא עבר עליה בב"י דהא לא זכה בו הישראל והפקרא הוא וא"ל שעכ"פ רוצה בקיומם נלע"ד דמשום הא שהיה רוצה בקיומם בתוך הפסח לא קנסינן ליה לאחר הפסח דקנס' דקניס ר"ש אינו אלא הואיל ועבר עליה בב"י משא"כ הכא דלא עבר בב"י וגם י"ל דאין בזה משום רוצה בקיומו ולא דמי למשכיר חמור דהאי הנאה דמטי ליה עכשיו בפסח מאה"נ הוא משא"כ בזה דהשתא מיהא עדיין לא זכה בו ואינו שלו כמו שאין עליו איסור בשאר חמץ של הפקר אע"פ שאפשר שרוצה בקיומו שיזכה בו אחר הפסח וכן מקבל אחריות חמץ של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי ולא אסרינן ליה משום דרוצה בקיומו כיון דמכל מקום לא מטו ליה הנאה בפסח מאה"נ והנה כ"ת האריך בענין קבלת אחריות ולא עיינתי כעת ועוד חזון למועד אי"ה בל"נ: וראיתי לשארי הגאון האב"ד דק"ק ליסא בספר מקור חיים על הלכות פסח סימן ת"ט שכ' על דברי המג"א שהישראל קונה אותו שבריב"ש לא כ' לשון זה רק שכ' שהישראל לא קנה דלא נתכוין לקנות לעצמו והוי כקיבל אחריות ע"ש והוא תמוה שהרי להדי' כ' הריב"ש הך מלתא שהחמץ הוי של ישראל ועובר עליו ואפילו מלקות נמי איכא שהרי עשה מעשה כשקונה אותו אלא שאח"כ כ' ואף אם נאמר שהישראל אין דעתו לזכות כו' ונראה דלא ברירה ליה הך מילתא וכמבואר בדבריו ג"כ לעיל מיניה שכ' ואם החמץ היא בר"ה הרי הוא כשל הפקר כ"ש שאסור לטלטלו שהרי יזכה בו בהגבהתו וה"ל חמץ שלו כו' ואפילו יהיה לחמץ בעלים ולא יהא של הפקר או שנאמר שאף בשל הפקר אינו זוכה בהגבהתו שכיון שיעבור עליה אין דעתו לזכות דומיא דאמרינן בב"מ ובחולין כל היכא דאיהו לא מצי זכי כו' ע"ש ובאמת שאין מזה ראיה להך סברא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני דדוקא גבי חצירו אמרינן הכי אף על גב דאם היה רוצה שתקנה לו חצירו היה קונה אף באיסורא דגבי חצר לא אמרינן אין שלד"ע כמבואר בב"מ דף י"ב מכל מקום היכא דידעינן דניחא ליה באיסורא אין החצר נעשה שלוחו בע"כ להקנות לו האיסור ויותר נראה שהוא בכלל כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ואע"ג דלענין גניבה מהני חצר שם הוא רוצה לעשות מעשה גניבה ואם היה רוצה היה קונה הוא לחיוב אונסין גם חצירו היה קונה לו לאונסין ועיין בשו"ת נ"ב סימן פ"ב משא"כ כאן דאין סברא לומר דהוה מילתא דאיהו מצי עביד באיסורא כיון שאין גילוי דעת שרצונו באיסור שוב לא שייך תורת שליחות על החצר כיון דהוי מילתא דאיהו לא מצי עביד בהיתרא משא"כ בקניית עצמו שידו קונה לו שלא מדעתו לא מטעם שליחות אלא דממילא זכי א"כ אפשר דאין לחלק בין באיסורא ובהיתרא כלל: דברי ידידו הק' אפרים שאלה ל שוכן שחקים יכתבהו ויחתמהו לאלתר בספר של צדיקים. לה"ה הרב הגאון כו' מוהר"ר אברהם יצחק הכהן בעהמ"ח שו"ת כתר כהונה יחי' נצח ישב בצל צח: אחד"ש אמרתי אשלם אשר פצו שפתי מראש הבטחתיו לתת עין בחיבורו הנחמד. האמנם לא אוכל לירד לקצבי הרים ולשפוט משרים היות כי מאז גלי הזמן אשר המו נצבו כמו נד קמו המה טרדוני. אולם אחרי כי האנשים האפרתים האלה תמול בואם. ודרכם נכון לפניהם לשוב על עקב אחר ש"ק הבע"ל אנכי פניתי ולמחזי אתיתי בספרא דמר במה שיעלה ראשון. וזה יצא ראשונה במ"ש מר בסימן ליישב קושית המ"א סי' תמ"ב על הטור מהא דקתני שיאור ישרף. ומכ"ת אתא ואייתי עלה דברי הש"ס דחולין דקאמר שיאור דר"י לר"י מהו ספוקי מספקא ליה אי חמץ הוי אי מצה הוי או דלמא בריה הוי כו' ונפלאתי מאוד שבא ליישב בזה דברי הטור ואיך העלים עיניו הטהורים מדברי הטור בסי' תנ"ט שכתב שאם אין בה סדק אלא הכסיפו פניה הוי חמץ נוקשה והאוכלו פטור ולפי דברי מכ"ת ה"ל למימר שהוא ספק חמץ גמור או מצה וגם למה השמיט לשון ישרף ששנו במשנתינו ולפי דברי המ"א נכון מאוד דהטור לטעמיה בסי' תמ"ב דנוקשה מותר להשהותו ומתני' מיירי ביו"ט אבל לדברי מכ"ת שבא ליישב טעם המשנה משום ספיקא יהיו דבריו סותרים זא"ז שכתב להדיא נוקשה הוי וגם בלא"ה ממקומו מוכרע שאין לספק כלל בחמץ גמור שהרי כל עצמו של הטור הוא לומר דכיון שפסק הרי"ף הלכה כחכמים ולזה הסכים הרא"ש אם כן מותר להשהותו. והדבר מבואר בדברי הרא"ש והר"ן דיהבי טעמא למאי דפסק הרי"ף כחכמים אע"ג דסתם מתני' קתני הרי אלו באזהרה משום דלא חשיב סתמא דתנן לקמן בפירקין שיאור ישרף והאוכלו פטור כו' ע"ש ומקור דבריהם מדברי הרמב"ן בספר המלחמות שמיישב כן דעת הרי"ף עיין שם באורך: ולפי"ז ממילא מוכרח בשיטת הגאונים הללו דשיאור נוקשה הוי דאי תימא דספיקא הוי מאין הרגלים לפסוק כחכמים נגד סתם מתניתין דהרי אלו באזהרה ומתניתין לא פליגי אהדדי דטעמא דסיפ' גבי שיאור משום ספיקא דלמא מצה הוא. ולפי דעת מכ"ת דברי הטור נסתרים ממקומם דממ"נ אם נימא דמותר להשהותו ע"כ דספיקא הוי אין מקום לפסוק כחכמים כלל וגם כי לפי"ז צריכין אנו לומר שדברי הש"ס דחולין נעלמו מן הרמב"ן והרא"ש והר"ן שכתבו להכריע ממשנה זו דהלכה כחכמים וחלילה להעלות על הדעת דבר זר כזה על הגאונים הללו אשר עיניהם משוטטות בכל הש"ס והתוס' בפסחים הביאו הסוגיא דחולין כאן ובמנחות ופלפלו בזה. אך לענ"ד הדבר ברור דמכ"ת שרצה ללמוד מסוגיא דחולין לדידן אגב חורפיה ושיטפיה כתב כן וקירב המרוחקים בזרוע קדשו דהש"ס דחולין מיירי בשיאור דר"י לר"י דהיינו כקרני חגבים ולדידיה הכסיפו פניו מצה מעלייתא הוא כמבואר בפסחים וחולין ומנחות. ושיאור קרי לדידיה כשהוא כקרני חגבים ובהא פליג עליה דר"מ דר"מ סבירא ליה דאין לך סדק מלמעלה שלא נתערבו הסדקים מלמטה והוי חמץ גמור ור"י מספקא ליה דלמא לא נתערבו הסדקים מלמטה וה"ל כהכסיפו פניה דמצה מעלייתא הוא או שמא נתערבו הסדקים וחמץ גמור הוא משא"כ אנן לדידן דקי"ל כחכמים דפליגי בהא אר"י וסבירא ליה דשיאור היינו הכסיפו פניו אין מקום כלל לספקו בחמץ גמור דודאי חמץ גמור לא הוי עד שיגיע לכלל עירוב סדקים וכיון שאין כאן היכר סדק אפילו למעלה א"א לומר דחמץ גמור הוא רק דחמץ נוקשה הוי כמו דסבירא ליה לר"מ דהאוכלו בארבעים אלא דחכמים פליגי בהא אר"מ וסבירא להו דהאוכלו פטור משום דאין בנוקשה איסור לאו ואם כן מכ"ש חמץ על ידי תערובות ולכן פסק הרי"ף כחכמים דעל עירובו בלא כלום וצדקו דברי המ"א במה שהקשה על הטור מהך דשיאור ישרף דכיון דקאים השתא בהך שיטה דהלכה כחכמים דנוקשה וע"י תערובות מדרבנן וע"כ דמדחה למתני' דקתני הרי אלו באזהרה מקמי סיפא דשיאור ישרף והאוכלו פטור וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש והר"ן א"כ ע"כ דלא מפרש טעם הפטור משום ספיקא אי חמץ או מצה אלא טעמא דסיפא משום דהוה רק מדרבנן א"כ למה קתני ישרף דהא כל שמותר באכילה מה"ת מותר להשהותו וגם דלא מסתבר כלל שיהיה בשיאור שהכסיפו פניו ספק דלמא חמץ גמור הוא או מצה דא"כ יהיה שלש מחלוקת בדבר דלר"י הכסיפו פניו מצה מעלייתא הוא ולר"מ הוי נוקשה ודאי ולרבנן ספיקא דלמא הוא חמץ גמור וכל דאפשר למעוטי בפלוגתא ממעטינן ומסתמא חכמים בהא כר"מ סבירא ליה דנוקשה הוי ואע"ג דפליגי בדיני אי חייבין על נוקשה מלקות או לא אין זה בכלל שלש מחלוקת דהך מלתא אם חייבין על נוקשה מלקות הוא ענין בפ"ע ור"י בהדיא כחד מינייהו סבירא ליה משא"כ אם נאמר בטעמייהו דרבנן מספקי להו כי לא ידעו מה הוא אם חמץ או מצה הוי ג' מחלוקת במציאות השיאור שהכסיפו פניו וזה לא מסתבר כלל: