בית אפרים קל

להתחייב באחריות ומקרי אתי לרשותיה והוי כמקבל אחריו' החמץ בבית של ישראל. אך לענ"ד דברי הריב"ש מתפרשין בפשיטות דודאי אם היה דין שליחות לעכו"ם אז מצד אחריות על הישראל השליח מחמת תביעות העכו"ם המשלח אין כאן איסור ב"י אם הוא שליח בחנם דאז אינו אלא ש"ח כמבואר בהלכות שלוחין והריב"ש אזיל בשיטת הפוסקים דכל שהוא פטור מאחריות דגניבה ואבידה אף אם אינו חייב באחריו' דפשיעה אינו חייב לבער וקצת משמע מהריב"ש דסבירא ליה דאפילו אחריות אונסין בעינן לענין חיוב ב"י שכתב שם וז"ל שהרי אם נאבד או נאנס בידו של ישראל אין אחריות על גוי הראשון כו' ואפשר דספוקי מספקא להו בהא דאפשר גם באחריות דאבידה סגי ולכך נקט גם כן נאבד אבל עכ"פ באחריות דפשיעה שחל על השליח אין זה מחייבו באיסור דב"י ולכך הוצרך הריב"ש לומר דאין דין שליחות לעכו"ם ואם כן חל על ישראל איסור בל יראה מחמת שנקנה לו החמץ קנין גמור. ומ"ש הריב"ש אח"כ וז"ל ואף אם נאמר שהישראל אין דעתו לזכות כו' והו"ל כחמצו של עכו"ם ברשות ישראל בשקבל עליו אחריות כו' והמשנה למלך מפרש הדברים שם דהחיוב אחריות הוא נגד העכו"ם למוכר ולכך קשיא ליה דכי מטו זוזי לידיה איסתלק ליה. לענ"ד א"א לפרש כן דברי הריב"ש שהרי שפתיו ברור מללו שאין אחריות על גוי הראשון שהרי כבר קיבל מעותיו ור"ל דמה איכפ' ליה באבידת החמץ כיון שחלופיו בידו ומה"ט שקליה הריב"ש לאחריות מעל העכו"ם הראשון ושדיה אישראל ואם כן אחריות זה דמיירי הריב"ש מיניה הוא לגבי תביעת העכו"ם המשלח אבל פשיטא דלא שייך חיוב דאחריות לגבי דהעכו"ם הראשון ואע"פ שהריב"ש כתב שנשאר ברשות הראשון היינו שלא יצא מרשותו להיות קנוי לאחר אבל מכל מקום עכ"פ גם הוא סילק זכותו ממנו מחמת קבלת הדמים שלא יתבע לשום אדם אם יופסד החמץ כיון שיש בידו כנגדו ואיסתלק ליה. אך באמת למדייק בריב"ש יראה שכוונתו דהו"ל כחמצו של עכו"ם ברשות ישראל כשקבל אחריות היינו שאחריות לגבי העכו"ם המשלח כיון שנסתלק האחריות מעל העכו"ם המוכר מחמת שיש בידו דמים ולא יחזיר הדמים אם יאבד או יאנס החמץ ממילא חל חיוב האחריות על הישראל לגבי העכו"ם המשלח שאם לא יתן לו החמץ יצטרך להחזיר לו הדמים שקיבל ממנו לקנות לו החמץ וכיון שאחריות דמי החמץ הוא על ישראל זה עובר עליו ומכאן ראיה קצת לדעת המג"א דחמץ של עכו"ם שקיבל עליו אחריות וחזר והפקידו ביד עכו"ם אחר שקיבל עליו אחריות מותר וכאן משמע טפי אפילו לא נתנו בבית העכו"ם האחר אלא נשאר ברשות ישראל אלא שהעכו"ם אחר קיבל עליו אחריות מותר דהא משמע אם היה אחריותו על העכו"ם המוכר היה מותר אע"ג שעל הישראל יש חיוב אחריות מצד המשלח לא איכפת לן בהכי כיון שיש אחריות על העכו"ם המוכר והכא מיירי שהחמץ בא לרשות ישראל כמש"ל אלא שאינו זוכה בו ואפ"ה הוה שרי בכה"ג אם היה אחריותו על העכו"ם המוכר ומכ"ש בנידון דהמג"א שהוציא הישראל מרשותו לרשות עכו"ם אחר וקיבל אחריות אך לפי מה שכתב לקמן צ"ע בזה וקצרתי): וא"ל דמחמת חיוב אחריות לגבי המשלח אין איסור ב"י כיון שאין עליו אחריות דאבידה ואונס רק פשיעה כדין ש"ח וכמש"ל אך באמת ז"א דע"כ לא אמרינן שאין עליו רק דין ש"ח אלא אם היינו אומרים דיש דין שליחות אם כן הנך זוזי שמסר לו העכו"ם שקנה הישראל בהם החמץ קמו עליו בהלוואה והישראל מחויב מן הדין להחזיר מעותיו אף אם נאנס החמץ וכמבואר בב"מ דף ע"ב לענין רבית דאף בהעמידו אצל הנכרי כיון דאין דין שליחות לעכו"ם המעות בהלוואה ביד הראשון והוא הנקרא המלוה לישראל השני ואיהו ניהו דקא שקיל מיניה ריבתא ע"ש וכך הוא הצעת דברי הריב"ש דמתחלה כתב כיון דאין כאן דין שליחות ממילא שאין העכו"ם קונה רק הישראל וממילא שעובר בב"י מצד הקנין. ופשיטא שאין להקשות על הריב"ש דל"ל למימר מחמת קנין ת"ל מחמת אחריות דודאי אם יתחייב מצד קנין ממש עדיפה ליה ואפשר דמצד אחריות אין כאן מלקות כיון דלא אתי רק מרבויא ועוד כמה נ"מ לדינא בין קנין לאחריות וקצרתי. רק דהמ"ל הוה קשיא ליה על הריב"ש דמי הכריחו לאסור מחמת אין שליחות דת"ל אפילו יש שליחות אסור משום אחריות וע"ז תירצתי שפיר דאם היה דין שליחות אפילו אחריות אין כאן כיון דאינו אלא ש"ח וכמ"ש: ושוב כתב דאפילו תימא דאין לחייבו בבל יראה מצד קנין לפי שאינו מתכווין לזכות מכל מקום מידי עבירת בל יראה לא יצא מצד קבלת אחריות כיון שהמשלח אינו קונה החמץ מחויב להחזיר לו דמיו ואף אם יאבד או יאנס החמץ דהא זוזי בהלוואה נינהו גבי' ואף אם היה החמץ בעין אם היה העכו"ם רוצה לחזור בו שלא לקבל החמץ היה הישראל מחויב לשלם לו מעותיו ואם נאבד או נאנס לא נפטר הישראל בכך. ולזה הערני חתני הרב החריף ובקי מוהר"ר יעקב יהושיע הלוי הורוויץ נ"י ויפה כיוון: וארווח לן בזה מה שהקשה באורים ותומים סימן ע"ב על דברי הריב"ש הללו דהא גבי עכו"ם כה"ג שלא קיבל אחריות בפירוש אינו חייב באחריותו דאין דין שומרים לעכו"ם ולפמ"ש א"ש דאין זה בכלל דין שומרים אלא מדין הלוואה ואע"פ שזה הישראל לא כיוון לזה רק לעשות שליחות הנכרי. מכל מקום ממילא הכי הוא כיון שהשליחות נתבטל ה"ל כלקח מעות הנכרי שלא מדעתו וקנה איזה דבר שמחויב לשלם לנכרי מעותיו ואינו מחויב לקבל אותו דבר שקנה כלל ואין אחריותו עליו אך אחר העיון עדיין מידי ערעור לא יצאנו דנהי דזוזי דהעכו"ם המשלח קמו להו בהלווא' גביה דישראל ומחויב לשלם אותו מכל מקום החמץ אינו של ישראל שהרי לא כיון לזכות בו והוא ברשות המוכר ואע"ג דאיסתלק ליה מכי מטו זוזי לידיה מכל מקום גם של ישראל אינו וה"ל כהפקר אם כן אין זה דומה לדין חמץ שקיבל עליו הישראל אחריות דשם אם נאבד או נאנס חיוב התשלומין שחל על ישראל הוא בסיבת פסידת החמץ ולכן אע"פ שהוא בעין חשוב ממונו לענין ב"י שהרי הוא גורם לממון משא"כ כאן שהחיוב התשלומין להעכו"ם לא אבידת החמץ גרם לו שאפילו החמץ בעין הוא מחויב לשלם המעות לעכו"ם דהא זוזי דהלוואה נינהו אלא שאם הוא רוצה הוא זוכה בחמץ ונותנו לעכו"ם ופוטר עצמו מחוב שיש לעכו"ם עליו ומשתרשי' ליה שנפטר מן החוב פשיטא שאין בזה דין אחריותו עליו הגע עצמך שהיה חייב לעכו"ם והיה ברשותו חמץ שהפקירו קודם פסח או שבא לרשותו חמץ של הפקר בפסח שאינו רוצה לזכות בו אע"פ שהיה יכול לזכות בו ולסלק את החוב המגיע לעכו"ם בשביל זה לא קרינן ביה אחריות על ישראל שיהא עובר על החמץ של הפקר זו לא שמענו שיהא בכלל גורם לממון ולחושבו כדין קיבל עליו אחריות החמץ: ואפשר שזהו דחקו להמ"ל לפרש דקאי ע"י אחריות לגבי המוכר הראשון ולכן יפה תמה על הריב"ש ואם נפרש כהמ"ל היה אפשר לומר דמ"ש הריב"ש דאין אחריות על הראשון שהרי כבר קיבל מעותיו וה"ל כחמצו כו' ר"ל כמ"ש הרא"ש בב"מ דף מ"ב בשם הראב"ד שהיתומים צריכין לשמור השור עד שיחזרוהו לבעליו נמצא שהיתומים ש"ש על השור בשביל מעותיהם שהרי באחריותן כו' ע"ש וכן מבואר בח"מ סימן רל"ב במקח שנמצא בו מום ונגנב או נאבד הרי הוא ברשותו הלוקח עד שיחזיר המכר למוכר ואם כן י"ל גם כאן דאין שליחות לנכרי והישראל לא ניחא ליה דליקני והמקח בטל ומן הדין היה הישראל יכול לחזור בו להחזיר החמץ למוכר ולקבל ממנו המעות אך מכל מקום אינו יכול לחזור להוציא המעות בלא חזרת המקח והוא ש"ש עליו. אך מדברי התוס' דעירובין דף פ"א משמע דמעיקרא הוה ס"ד אף דאין משיכה מועלת לקנות מכל מקום הוה ש"ש ע"ש בדברי אא"ז מהרש"א ולפי תירוצם שם נראה דלא הוה ש"ש רק אם ד"ת מעות קונות אך מתקנת חכמים לא קנה הא לא"ה יכול הלוקח לומר להמוכר נשרפו חיטך בעלי' אם נאמר דמשיכה אינו קנין וא"כ גם כאן אם אין הקנין כלום אין אחריות על הלוקח מדינא: אך לענ"ד דשאני התם דביטול המקח סיבתו מחמת גריעות הקנין משא"כ כאן שהקנין מצד עצמו הוא טוב והמוכר נתכווין לזכות וסילק נפשו משמירת חפץ זה רק מחמת שהקונה לא נתכוין לזכות בשביל זה לא פקע חיוב שמירתו מעל החפץ ונעשה עליו ש"ש או שואל עכ"פ שהרי אם היה רוצה לזכות מי מעכב על ידו ומכ"ש בעכו"ם דמכי מטו זוזי לידיה איסתלק ליה בודאי חל חובת שמירתו על החפץ וזולת זה אין יכול להוציא מעותיו מן העכו"ם המוכר מדינא: