בית אפרים קכט

בשמו ולפי מה שכתב' נסתלקה הוכחה זו דבתוספות מיירי התם לענין היתר מבוי אין חילוק בין צוה"פ ללחי דבתרווייהו לא בעינן רחב טפח אפילו יוצא מהכותל. ומ"ש בלבוש הסברא להיפך דמבוי בעי היכר טפי מחצר כבר תמה עליו בתוספות שבת שהרי מקור דין התוספות בחצר מתניא והדין עמו וכן מבואר לענ"ד מדברי רש"י שם דף יו"ד שכתב ורבי בשני פסין דחצר כר"י סבירא ליה דאין לחי פחות מרוחב ג' וכ"ש פסי דחצר דבעי רוחב כדבעי ר"י בלחי כו' וא"כ ה"ה אי אמרינן דבלחי מכותל בעי רוחב טפח כ"ש פסין דחצר וזה מסייע גם כן למ"ש דיש מקום לומר דפסי חצר מכותל בעי רוחב טפח בלחי דמבוי לא צריך רק במשהו סגי. אך הגהמי"י והב"י ס"ל דיש ללמוד דין לחי מפסי החצר דאל"כ ל"ל למימר דרבי סבירא ליה כרבי יוסי דלמא רבי ס"ל דע"כ לא פליגי רבנן אדר"י אלא במבוי אבל בחצר אף רבנן מודו לר"י דבעי ג' אלא ע"כ דפסי החצר והלחי דמבוי דיניהם שוים ואכתי קשיא לי דמנ"ל להש"ס לאוקמי דרבי כר"י עד דבעי למימר דהלכתא כר"י דרבי קאי כוותיה עיין בדף י"ד ע"ב דדילמא רבי מודה לרבנן בלחיין הנעשים מתחילה לכך ורבי דמיירי בפסי חצר מכותל ס"ל דבזה בעינן ג' כר"י דכמו דאמרינן דגרע יוצא מכותל לענין להצריך טפח כמו כן יש לומר דגרע שיהיה צריך ג' דבזה מודים רבנן לר"י ואיך מקשה בפשיטות בעשר ושני טפחים סגי דמאי פסיקא ליה טפי טפח אחד מג' טפחים דהא מאי טעמא דבכותל בעינן היכר' טפי י"ל דצריך ג"ט וצ"ל דסבירא ליה כיון דאביי קאמר דלחי העומד מאליו הוי לחי דלחי משום מחיצה ומאליו נמי הוי מחיצה אם כן אין לחלק בין עומד מאליו או לא לענין שלא להצריך ג' טפחים רק משום היכר קצת מיסתבר ליה דבטפח סגי להיכרא דהא בקורה סגי ברחבה טפח להיכר משא"כ אי סבירא ליה כר"י א"כ סבירא דבפחות מג' לא מיקרי מחיצה ואפילו אינו עומד מאליו בעי ג' ומכ"ש בעומד מאליו דלא סגי בפחות מג' (ויש להביא קצת ראיה מזה דלא כהרר"י שנתן טעם לדברי ר"י משום שאפילו אם יפליגנו כו' דהא הך דרבי סבירא ליה כר"י משמע דלא מהך טעמא אתינן עלה דהא רבי לענין פרצת החצר מיירי ולא שייך שמא יפליגנו ופשיטא דלא מיסתבר לומר שמא יהיה נפרץ בקרן זויות ובאמצע וישארו גפופין פחות מג' בין שני הפרצות לכך צריך ג' בפרצות החצר ואפשר דלר"י אמרינן דלא פלוג כיון שהוצרכו לתקן שיהיה ג' בעושה מתחילה לכך משום שמא יפליגנו ממילא שצריך ג"כ בפרצות החצר דגרע מיניה שעומד מאליו ואף על גב שלא שייך שמא יפליגנו וצ"ע: ועכ"פ לשיטת הגהמי"י והב"י שפיר מדייק התוספות שבת דגם בצוה"פ היוצא מבליטת לא מהני כמו לענין לחי וכעין מה שמדייק התוספות אך כבר כתבתי בתשובתי הראשונה שאין הכרח מהתוספות כ"כ דלא חשבי כרוכלא תדע דהא הוי מצי לאוקמי בפשיטות דמיירי רש"י בצוה"פ הנעשה מאליו ולא סמכו עליו אתמול דבכה"ג לא מהני משום לחי אף אליבא דאביי כמבואר בדף ט"ו בעובדא דר"ה ועיין ברש"י שם ובצוה"פ העומדת מאליו פשיטא דמהני דהא צוה"פ מחיצה גמורה היא וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ב סימן ח' ונראה דמהני אף שלא סמכו עליו מאתמול דאף ע"ג דבלחי מפלגינן בה דאם לא סמכו עליו מאתמול לא מהני ולא הוי לחי היינו משום דבעינן דעכ"פ יהיה שם לחי עליו עיין בתוספות דף ה' ע"ב וכל שלא סמכו עליו מאתמול אין כאן שם לחי כלל משא"כ במחיצה גמורה אין לחלק בזה וקצרתי. ואם כן שפיר משכחת לה בכה"ג ועיין בב"ח ממ"ש דלדעת הרמב"ם והטור דלחי נמי פסול בגבוה עשרים אין מקום לקושית התוספות והוכרחתי לקצר כי הם הלכות עמוקות ואין הזמן מוכשר אף להיות כבוצר על סלסלות דברי תשובתי הראשונה. וקצרתי במה שהעליתי מן החדש מחלישות כחי ורפיון ידים מצפה לרחמי שמים לשוב לבצר. ולולי כבודו הרב ודבריו הנעימים. וחביבים עלי כטל וכרביבים. עוד הייתי עצור ודברי קדשו אשר באו בהפצר המה הניעו את ידי להיות משוטטות במים רבים למען עשות נד קצר. וה' חסד נוצר. שלומו לא יבצר. דברי ידידו זעירא מן חבריי'. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: הלכות פסח: שאלה כט בעש"ק כסא דברכתא מעילת העילת. לכבוד אהובי ידידי וכו' כש"ת מוה' יצחק מינצליש נ"י: אחד"ש הגיעני קונטריסו אשר כתב על קושית המשנה למלך בהלכות חמץ על תשובת הריב"ש סימן ת"א דל"ל למימר משום דאין שליחות לעכו"ם ת"ל דאפילו יש שליחות מכל מקום אסור משום אחריות ועוד הקשה על מ"ש הריב"ש דהחמץ ברשות המוכר הראשון והישראל אסור מטעם אחריות ועל זה הקשה דהא מכי מטו זוזי לידיה אסתליק ליה כו' וכ"ת מתהלך ברחבה לישב קושיית אלו ונשא ונתן ביד הרמ"ה בדברי ר"ת בענין ייחד לו בית ואין פנאי לנסך בכור המבחן רק דרך קצרה אען ואומר כי מ"ש כ"ת ליישב קושית המ"ל משום דאם יש שליחות לנכרי אין איסור משום אחריו' שמניח החמץ ביד העכו"ם המוכר ויחד לו קרן זויות כו' והנה למעיין בריב"ש גופיה מתבאר שא"א לומר כן שהרי התחיל וכתב ולקנות חמץ כו' שהרי לכל הפחות איכא למיחוש דילמא אתי למיכל מיניה ולא עוד שהרי ע"ע בב"י כו' ולפי התקנה שכתב כת"ר שמניח החמץ אצל העכו"ם א"כ אזיל ליה נמי חששא דילמא אתי למיכל מיניה וכן מבואר מדברי הריב"ש שם שכתב ומלקות נמי איכא שהרי עשה מעשה כשקנה אותו כו' ואם כן מיירי שמשכו מרשות הנכרי ואף שמחזירו מיד לרשות הנכרי לא פקע איסורא שחל עליו בעידנא דאגביה או משכו מרשות הנכרי ופשיטא שאין לומר דאם מחזירו אח"כ לעכו"ם מהני שהרי הריב"ש כתב בהדיא שחייב מלקות על עשיית המעשה והמעשה הוא הגבהה או המשיכה ומה יושיענו זה שאח"כ חוזר ומניחו ביד העכו"ם והרי הוא כמפקיד חמצו ביד עכו"ם בפסח שאף לשיטות הגאונים פשיטא שאינו מועיל לפוטרו מה שכבר עבר וא"ל דמיירי שאין הישראל עושה הגבהה או משיכה כלל רק דהריב"ש סבירא ליה כשיטת רש"י ז"ל דמשיכה לא קני בעכו"ם רק קנין כסף וה"נ מעשה הקנין שכתב הריב"ש הוא מחמת קנין כסף אך ז"א דא"כ פשיטא תיקשי מ"ש הריב"ש דמלקות נמי איכא מחמת שקנה אותו ואף אם נאמר שהישראל אין דעתו לזכות בו כיון שיש איסור כו' דל"ל כולי האי תיפוק ליה כיון דהך כסף אינו קונה כלל כיון שהכסף אינו שלו רק של עכו"ם ואף לפי מאי דאיתא בירושלמי פ"י דדמאי הנותן מעות לשליח יכול להחליף וליתן אחרים תחתיהם היינו במתכוון השליח לקנות לעצמו במעות זה אבל בזה שלא נתכווין לזכות בכסף זה לעצמו פשיטא שאין קנין כסף זה מועיל לו כלל ועכ"פ למדנו מדברי הריב"ש דמיירי בענין שהישראל עשה הגבהה או משיכה לזכות בו ואם כן שפיר קשיא ליה להמ"ל דנהי דתימא דיש שליחות לנכרי ולא קני ליה הישראל קנין גמור מכל מקום בשעת הגבהה או משיכה מטו לרשותיה דישראל והוי כקיבל עליו אחריו' חמצו של עכו"ם ברשותי' דישראל דעובר עליו אף שמחזירו אח"כ דגם בהגבהה מיקרי אתי לרשותיה כמבואר בכתובות דף ל"א רב אשי דייק מרישא כו' מה הגבהה דאתי לרשותיה כו' וע"כ לא אמרינן דמהני מקבל אחריו' חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם אלא היכא שלא היה ברשות ישראל כלל בתוך הפסח אלא קודם הפסח היה ברשות עכו"ם ולא בא לרשות ישראל כלל אבל אם בשעת קבלת אחריו' היה ברשות ישראל והיה תוך פסח פשיטא דמה שמניחו אח"כ בתוך הפסח לרשות העכו"ם לא מהני לפוטרו מה שכבר עבר בשעת קבלת אחריות וכמו בקנין ממש אף אם היה מועיל לפוטרו להבא לשיטת הגאונים מכל מקום אינו מועיל על מה שכבר עבר וה"ה בחמץ שקיבל עליו אחריות חד דינא הוא לענין זה וכן מוכח להדיא מדברי התוספות דפסחים דף כ"ט שהקשו לרב אחא ב"י אליבא דר"י איך משכחא שמותר לאכול של אחרים דאם גזל מן הנכרי לא גרע מחמץ שחייב באחריותו ואם איתא דבכה"ג שקבלת אחריות בבית הנכרי מותר א"כ משכחת לה שאוכל בבית הנכרי דמותר לשיטת ר"ת מחמת קבלת אחריות ודוחק לומר דלשיטת רש"י קשיא להו אלא ודאי שז"א דבעידנא דאגביה קניה