בית אפרים אבן העזר חלק ד צד

שהאמינה התורה לב' עדים שיהיו נאמנים לנפשות וממון ואין לדקדק אחריהם לומר שמא טעו באיזה דמיון אלא הרי זה כאילו אנחנו רואים בעינינו שכדבריהם כן הוא ולכן קאמר דעדיף מסימני' דאפילו במקום שבדרך איזה סיבה היה מקום לתלות שטעו העדים כיון שהם מעידים ע"פ הראיה אין מטילין ספיקות בדבר משא"כ כשמעידים ע"י סימנים אע"פ שמשיאין ע"פ סימנים מובהקים דלא עביד דמתרמי הכי מ"מ לא קטלינן ע"י עדות זה שאינו קרוי דבר ברור אלא מה שמעידין העדים שראו בט"ע וכדאמרינן בגיטין דף פ"ט כתיב הכא ע"פ שני עדים כו' מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור ובתשובה אחת כתבתי ליישב בזה הא דלא אמרינן בעדים שנפסלו דאיתרע ואתי וכמ"ש אא"ז בת"ש גבי שוחט דאמרינן דאיתרע ואתי דיצה"ר בוער מעט מעט וכתבתי דעדים שאני שהאמינתם תורה בשעת עדותן כדבר ברור לב"ד וממילא שאם אנו רוצים להמציא ספק מחמת סיבה המתחדשת הרי זה כרוצה להטיל ספק בדבר שכבר נתברר משא"כ בשוחט שאין נאמנותו אלא משום שנאמן באיסורין שבידו לשחוט וביארתי על נכון וה"נ דכוותיה כאן בע"א שחכמים האמינוהו משום תקנות עגונות ולא האמינוהו אלא במקום שעכ"פ אין מקום לומר שטעה בעדותו בשום פנים שהרי מה"ת בלא"ה לא היה נאמן דלמא לא דייק משא"כ בשני עדים שהתורה האמינתם אין לנו להטיל ספק בעדותן מחמת חששות שמא טעו ע"פ איזה סיבה ונדמה להם כך שכל שאינה סיבה קרובה חשיב אותה לספק ממש רק לחששא דרבנן בשני עדים אין לנו לחוש כלל ולכן נלענ"ד דבכה"ג דהכא שע"פ ג' עדים יקום דבר ברור להם שזהו רבי אליהו צבי בעל האשה ע"פ מה שהכירו אותן היטב בט"ע גמור אין להחמיר במקום עיגון גדול כזה והרי לפנינו שהגאון בעל עבודת הגרשוני סמך ע"ז לבד שהיו שני עדים להתיר העגונה וכן הגאון בעל צ"צ חותנו כתב בנידון זה בתשובה סימן מ"ה לעשות דברי הרא"ש שמתיר בלא ראה הטביעה סניף אל סברות אחרות וסיים בה שהסכים בהתירת חתנו הרב מוה' גרשון וע"פ נשאת לבעל ויושבת תחתיו והמעיין בעבה"ג יראה שההיתר שכתב בצ"צ מחמת העד שהעיד מפי עכו"ם מסל"ת דחה אותו וכתב שאינו מסל"ת כלל וכתב שנפל העדות בבירא ואינו עושה רושם כאצבע בקירא וגם ההיתר שעשה לסניף ע"פ הרא"ש דחה וכתב דשם ידע מקלא דל"פ שנהרג וביותר שאמרו לו שפלוני מונח ביער ודאי יש לחוש לבדדמי ועיקר הסכמתו להיתר רק בשביל הא מלתא לחוד דבב' עדים לא בעי לאלתר ומכ"ש בזה שיש כאן כדי לצרף דעת ר"ת והרא"ש אליבא דהטור דכה"ג דנ"ד ודאי לא מסתבר לומר דאסקו אדעתייהו שזה שהיה צף בנהר בימי הפסח הוא מוהרא"צ הנאבד בימי חנוכה שהרי לא נודע דבר מהריגה וטביעה כלל רק שנתעלם מן העין וא"כ שפיר חזי לאצטרופי הך דהרא"ש אליבא דהטור להיתרא דשני עדים וכדכתיבנא: אך שעדיין לבי מהסס בזה מהך עובדא דהח"מ ס"ק נ"ה שהי' ג"כ כל צירוף התירים הללו (אע"ג דשם היה קלא דל"פ שנטבע מ"מ מדברי הח"מ שם משמע דלא ס"ל לתת ע"ז שם ראה הטביעה כיון שלא ראה הטביע' ממש) ואפ"ה לא סמך ע"ז וחפש צדדים אחרים מחמת סימנים ע"ש וגם מלשון הריטב"א והנ"י שכתב היכא שיצא קול מת פלוני ולאחר ג' מצאו מת ובאו עדים והכירוהו וכו' משמע דגם ב' עדים לא מהני לאחר ג' ימים וכן משמע קצת מלשון הרשב"א ומ"מ משום תקנת עגונות אומר אני ניתנה ראש ונשובה למ"ש עוד צדדי היתר בפתח דברינו די"ל דכאן רגלים לדבר שנהרג תחלה והושלך למים (ואע"ג דבעובדא דהצ"צ ועבה"ג כתבו ג"כ בנידון כזה שנהרג תחלה היינו ע"פ שאר העדיות אבל כשאנו באין לדון ע"פ עדות ההכרה אחר שהוציאוהו מהמים שפיר היה אפשר לומר דאחר הוא שמת ע"י טביעה לבד ומחמת דאשתהי נשתנה ע"ש) ואף שאינו הכרח גמור כמש"ל דשמא לא הוכה מכת מות מ"מ ספיקא הוי דשמא הכי הוה שהומת קודם ובכה"ג מורים דברי הריב"ש דלא איכפת לן בשהיית שעה ובעינן ג' ימים וכמש"ל שכ"כ ג"כ בנ"ב ובבית מאיר כתב ג"כ שי"ל כן וגם יש לצרף לזה סברת הכנ"י דמה שכסהו בעפר גם כן מועיל שלא יתפח ואף על פי שהוא דחה זה מכל מקום כתב שסניף גדול ואף שהוכחתי מירושלמי דלא כוותיה מ"מ היינו לענין אם שהה ג' ימים אבל לענין אשתהי דמים שפיר י"ל סברת הכנ"י וכמש"ל וגם נלענ"ד דבנידון זה שנסע במש"ק עם משאוי כבד מעות נחושת בלילה לעבור הנהר ותיכף אחר ב' או ג' שעות מצאו השליטין עם הסוס ריקן מכל אין לך רגלים לדבר יותר מזה שנפלו עליו לסטים ושללו ובזזו את אשר לו דודאי לא יעלה על לב אדם שלשעה קלה נזדמן לו סוס ורכב אחר שהושלך עליו יהבו ועזב את השליטין והסוס שלו והוא הלך בדרך למרחוק ואין ספק בדבר שסיכן בעצמו מפני הלסטים והנה בגיטין אמרינן בעיר שהקיפוה כרכום נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים ועיין בסימן קמ"א ופשיטא דלסטים הבאים עליו ממש גרע טפי מעיר שהקיפוה כרכום של מלכות אחרת וכן מבואר מלשון הירושלמי בגיטין שם דקאמר ובלבד כרכום של אותה מלכות אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הם ובב"י סימן קמ"ח כתב לפרש דכרכו' של מלכות אחרת הרי הם כלסטים שאינם באים אלא לבוז בז ולהחריב העיר וחומותיה וחיישינן שמא יפילו החומה פתאום על בני העיר ע"ש ונראה כוונתו דקשיא ליה דמה מדמה זה ללסטים שהוא סכנת נפש למי שנפלו עליו משא"כ בזה מה בכך שהם של מלכות אחרת ורוצים לכבוש העיר מ"מ השתא מיהא אכתי לא כבשוה אלא הקיפוה וכתיב אל יתהלל חוגר כו' ולכן קאמר דלכך מדמי ללסטים לפי שגם בזה קרוב הדבר שיפילו חומותיה על בני העיר וממוצא הדברים אתה למד דודאי נפילת לסטים הוא גרוע מהקיפוה כרכום של מלכות אחרת וכה"ג אמרינן בסנהדרין דף ע"א גבי בא במחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואי קאי באפאי קטילנא ליה כו' ובפרט באותה מדינה שהיא משובשת בגייסות ולסטים וכה"ג אמרינן במכות דף יו"ד אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים דכתיב גלעד קרית פועלי און עקובה מדם מאי עקובה מדם אמר ר"א שהיו עוקבין להרוג נפשות וכן אמר שם גבי שכם ע"ש ופשיטא שאין לנו לתלות בסיבה רחוקה רק במלתא דשכיחא שנפלו עליו לסטים וכאשר מורה ג"כ מציאת הדם על השליטין ואף שי"ל שהכוהו ופצעוהו וערק לעלמא מ"מ עכ"פ איתרע לי' להאי גברא חזקת חי וכיון שעתה הכרת פניו ענתה שהוא האיש המוכה ע"י הלסטים אין לנו להוציא הענין מפשוטו ולומר שאחר הוא שנשתנה צורתו לצורת האיש הלזה שאיתרע חזקת חיותו ונתלה באחר שלא אתחזק לן בי' ריעותא כלל ודבר זה יש ללמוד ממ"ש הפרישה והב"ח לתרץ דברי הטור במ"ש דלא בעינן לאלתר דמיירי התם כשיש א' שמעיד שזה נפל למים דהשתא מהני הכרתו של זה שלא ראה הטביעה אף על פי שלא ראה לאלתר וכמדומה שראיתי בשו"ת פ"י שתמה ע"ז דמה יושיענו זה דאי משום דמסתבר לומר היינו דעל היינו דנפק פשיטא שאין שייך לומר בטביעה במים שאל"ס שהרב' נטבעו שם מימות עולם וגם הח"מ בתשובה הנ"ל גמגם בחילוק זה של הפרישה והב"ח וכתב שאינו מתקבל על הדעת דס"ס מכירין בט"ע כו' ע"ש. ולפי מ"ש י"ל דהחילוק הוא דכל שידוע שנפל למים אף שהוא משאי"ס ואפילו לא שהה כדי שת"נ עכ"פ איתרע לי' חזקת חי ודינא הוא שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וכדמשמע מדברי הרמב"ן בתשובה סימן כ"ח שהביאה הב"י ובש"ע סעיף ל"ד ולכן שוב שפיר סמכינן על העד שאומר שמכירו אף שלא ראוהו לאלתר ולא חיישינן דמחמת שינוי הצורה קרוב לצורתו של זה אמר בדדמי משא"כ היכא שאין ידוע כלל שנטבע שלא איתרע כלל חזקת חיותו של איש זה בכה"ג אי לא חזי לאלתר לא מהני דזמנין דמשתנה קרוב לצורתו של זה ונדמה לו שהוא זה ולכן גם בנ"ד דהאיש הזה אומדנא דמוכח הוא שנפלו עליו לסטים ואיתרע לו חזקת חיותו בזה שפיר אמרינן כיון שמצאנו איש הרוג ונטבע בפרצוף פניו של זה תולין בו ולא אמרינן שאחר הוא שנשתנה צורתו דהא ודאי דאף דאשתהי מ"מ א"א שישתנה להדמות לפרצוף פניו של אחר לגמרי וכדאמרינן בסנהדרין דף ל"ח הקב"ה הוא טובע כל אדם בחותמו של אדה"ר ואין אחד מהם דומה לחבירו שנאמר תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש כו' ופרש"י תתהפך .