בית אפרים אבן העזר חלק ד פט

כתלוהו ויהיב מ"מ דברים שבלב הוא וא"ל דהוי דברים שבלבו ולב כל אדם ואומדנא דמוכח ז"א דלב כל אדם אינו יודע דשמא באמת הוא מאמין לדבריה או שיודע בעצמו שנאנסה וגמר ומגרש וכיון דאין כאן אומדנא דמוכח אף אם בלבו אינו כן לא איכפת לן בהכי דדברים שבלב אינן דברים: ולפ"ז היה אפשר לתקן גם דבריך שיהיו קיימים דגם באומרת גרשתני י"ל דאין כאן אומדנא דמוכח שאין האמת אתה ושפיר כופין אותו כיון דשויא אנפשה ח"ד. באמת ז"א כיון דאם האמת אתה שגירש' כבר פשיטא שא"ל דהשתא גמר ומגרש דאין גירושין אחר גירושין וא"כ אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה דממ"נ אם כבר גירשה השתא לאו כלום הוא ואם לא גירשה ולא נאסרה עליו כלל פשיטא דהנך גירושין שע"י הכפיה לא גמר ומגרש רק מחמת אונס נותן גט שהרי יודע בנפשו שלא גירשה (ואין לפקפק לפ"ז במאי דכתיבנא דלכך ר"מ מחייב וכופין משום דאינו בלב כ"א שהם סוברים שגומר ומקני לפי שיודע שמחויב קרבן דז"א דא"כ למה כופין דהא מעצמו יביא ז"א דמ"מ כיון שי"ל שעל עיקר ההבא' הוא מתרצה אין זה אומדנא דמוכח לומר דמסקי אדעתייהו דאם איתא שיודע שמחיוב למה כופין שהרי יביא מעצמו שאין דבר זה ידוע לעשות אומדנא דמוכח משום זה משא"כ כאן דלכל גלוי דאין גירושין אלו מועילי' כלום מחמת ממ"נ וכמ"ש): ואמנם בלא"ה מה שהביאך לזה דגרשתני לכהן שויה אנפשה ח"ד וכופין בלא טעמא דמעיזה היא משום דלא שייך אפקיענהו לענין טענת גירושין נראה דז"א דודאי סברא פשוטה שאין לכוף הבעל להוציא ולהפקיע שעבודו למלאות רצונה וכמ"ש הר"ן בתירוץ בשם אחרים רק בתירוץ קמא ס"ל להר"ן דכיון דטענתה היא טענת ברי והוא א"י להכחישה בבירור אלא שאינו מאמין שפיר אנו מניחין הספק שלו ותופסין הודאי שלה ולכך הוה מסתברא כופין ע"פ טענתה וכיון דמהימן ע"א בלא הכחש' דעלמא וכן בטמאה אני דנדה ואע"ג דהכא איכא חזקת היתר איתרע ליה משום דלא עבידא לבזוייה נפשה ולכן הוי מהני ברי דידה אי לאו משום חששא דענב"א ואמרינן אפקעינהו אבל בטוענת גרשתני שהוא מכחישה בבירור אי הוה קי"ל דלא כר"ה דאמר חזקה אין מעיזה או אמרה שלא בפניו ואח"כ בפניו ומכחישה למאן דס"ל דעביד לאחזוקי דבורא פשיטא שאין לנו להניח ודאי שלו מפני ודאי שלה ואע"פ דשויא נפשה ח"ד בשביל זה אין בידינו לכופו כיון שהוא טוען ברי ששקר היא דוברת ולא מיבעיא לפי מ"ש בתשובה בטעם הדבר דכופין אותו באותן שאמרו יוציא ומכ"ש להרמב"ם במאיס עלי דמאין הרגלים לכופו שיוציא שלו מתח"י והבאתי שם דברי התוס' והמפורשים בב"ק דף ק"י והעליתי דבכה"ג ה"ל כאילו התנה בשעת קידושין שאם יארע כזה שמחויב להוציא ואדעתא דהכי קדש' נפשה ע"ש וא"כ פשיטא דבזה שלפי דבריו היא באה עליו בטענת שקר פשיטא שלא התנה ע"ד שתאמר שקר אלא אפילו לפי מ"ש שם דרבנן תיקנו משום קלקולא וכמ"ש הרא"ש מ"מ בזה שלפי דברי' שאומרת גרשתני נסתלק ופקע חיובא מעליו לגמרי זכר לדבר מה שאמרו באגדה עבד כו' ואשה שגרשה בעלה כלום יש להם זע"ז ולא דמי לטמאה אני לך ושאר אותן שכופין דהתם אכתי אגיד' ביה: אמנם כדי ליישב דברי הרא"ש. טעמא דגרשתני שחוששת לקלקול כל ימי' שהקשו עליה דהא חזינן דר"ה לא אזיל בהאי חילוקא רק משום דאין מעיזה נלע"ד דמה שנתחבטו בזה הפוסקים אם יש לפסוק כר"ה בזה אע"ג דודאי מסתברא דהלכתא כוותיה כמ"ש הרא"ש דהכי אשכחן בדוכתי טובי ודרבא דחוייא בעלמא הוא וגם לענין ממון שנמצא ביד האשה אמרינן אין אשה מעיזה וכמ"ש בסימן פ"ה בשם הה"מ מ"מ בזה יש מקום לחוש מחמת דאיכא חזקת א"א ודבר שבערוה ואנו צריכין לומר דחזקה דא"א מעיזה חזקה אלימתא טפי מחזקת א"א כיון שהיא חזקה מצד הסברא וכאילו עדים דמי והא מלתא לא ברירה לן כולי האי ולכן באמת דעת הר"ן דלא מהני רק דקידושי שני תופסין אבל מ"מ אסורה להנשא לאחר וכן הב"י בשם א"ח ס"ל דדוקא היכא דליכא עדים שהיא אשתו רק חזקה לבד כו' ע"ש והכל הוא מטעם שקשה להוציא מחזקת א"א ולהקל בערוה החמור' ע"פ דבורה לבד ולסמוך דאין מעיזה ולכך רבינו הרא"ש חזי לאצטרופי הך סברא דמסתמא תחוש לקלקול כל ימי' וכמבואר בדבריו שכתב עוד נראה טעם טוב כו' ומעתה נראה דא"ש מה שהקשו דהא ר"ה נקט טעמא דאינה מעיזה והו"ל לאפלוגי בכה"ג: ולפענ"ד לפי מ"ש בתשובה סיוע לדברי הרמב"ם שפוסק במאיס עלי דכופין להוציא לפי שאינו בדין שתבעל לשנאוי לה כשבויה יע"ש והאחרונים חלקו עליו ולדידי חזי לי שיש ראיה לדבריו ממשנה אחרונה דקאמר חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר כו' ולכאורה קשיא ל"ל כולי האי דהא בפשיטות מצינן למימר דשמא הוא מאוס עליה ושונאתו ורוצה להפקיע עצמה ממנו ואם נפשך לומר דמכי בעל לא שכיח דסניא ליה וכמ"ש המפורשי' ביבמות דף צ"ד לענין ע"א ביבמה ע"ש א"כ ק"ו הדברים שלא הי' לנו לחוש לשמא ענ"ב דלא נחשדו בנות ישראל על כך ומה"ת לאורועי חזקת כשרותה ודוחק לומר דכיון דגם זנות לא שכיחא וגם באונס לא שכיחא דקלא אית ליה כמ"ש התוספ' בכתובות בסוגיא דפ"פ ולכן חיישינן דלמא ענ"ב דא"כ בפשיטות הוי מצי ר"ה לחלק בין טמאה לגרשתני דבגרשתני אין לחוש מחמת חזקת כשרות לא חשדינן לה משא"כ בטמאה דאיתרע טענתה דזנות ל"ש אלא ודאי שאין לחלק בכך וגם דוחק לחלק ולומר דמשום דמאוס עלי' לא הוה עבדה כולי האי לומר טמאה אני לבזויי נפשה משא"כ בשביל שענ"ב שיצרה תקפה כדי בזיון וכה"ג כתב רש"י בפירוש הב' בהא דאמר רבא זימנין דתקיף לה מן גברא ע"ש. אך לדברי הרמב"ם א"ש בפשיטות דלא הומ"ל דשמא אומרת כן להפקיע עצמה מבעלה בשביל שמאוס עליה דז"א דאם באמת כן הוא ג"כ כופין להוציא שאינה כשבוי' שתבעל לשנאוי לה וע"מ כן נתקדשה מעיקרא שאם יהיה שנאוי לה יתחייב להוציאה ולכן הוצרך לומר דשמא ענ"ב דבאמת הוא לא שנאוי ואינו מאוס בעיני' רק שמצא' אחר נאה הימנו ופשיטא דאין לכופו כלל ודברי החולקי' על הרמב"ם כתבתי ליישב ג"כ וקצרתי: ועתה נבא לדברי הרא"ש שכתב דחוששת לקלקול כל ימי' ולכך נאמנת ולכאורה תימא דלמא מחמת שרוצה להפקיע עצמה ממנו אומרת כן דמסני סניא ליה שהרי הרא"ש וש"פ חולקים על הרמב"ם בהך דמ"ע וס"ל דלא מהני טענתה ובאמת לא תנשא לאחר אם לא שיחזור ויגרשנה מרצונו ואין כאן רק הפקעה מבעל ולא קלקול כל ימי' אך לפי מש"ל א"ש כיון דכל עיקר טעמו של הרא"ש שחידש בזה הוא לענין שתהיה נאמנת להנשא לאיש מחמת דבורה שנתגרשה ובזה אמת נכון טוב טעם של הרא"ש ז"ל שמותרת להנשא דלא חיישינן דמשקרה ותהי' באיסור כל ימי' משא"כ בהך איבעיא גרשתני מהו שאין האיבעיא דוקא בבא' להנשא אלא כולה מלתא קמיבעיא ליה אי דמי לטמאה אני לך למשנה אחרונה שהבעל כופה אותה ומשמשתו או דמי לטמאה למשנה ראשונה שנאמנת ואין הבעל יכול לכופה ואדרבה כופין אותו וה"נ נאמנת לגמרי ומותרת להנשא ולזה הוצרך ר"ה לבא מטעמא דאין אשה מעיזה דמהאי טעמא היא פטורה מבעלה לגמרי אף אם אין בדעתה להנשא ומכ"ש באם רוצה להנשא דמצטרף נמי סברת הרא"ש בזה משא"כ הרא"ש שלא בא שם לומר טעם של נאמנותה שלא יכול בעלה לכופה להיות עמו דבהא סגי ליה בפשיטות בטעמא דא"מ רק היכא דבאה להנשא שבזה חושש לומר דדלמא לא סגיא הך חזק' להוציא מחזקת א"א ולהקל בערוה החמורה ולזה אמר לענין חשש איסור א"א יש טוב טעם להקל שהיא חששה לעצמה מקלקול כל ימיה כנלענ"ד ברור בדעת הרא"ש ז"ל: והנה מה שבא בדבריך דמהריב"ל הקשה דתהא נאמנת במיגו דגרשתני והקשו ע"ז דאפי' אי אמרינן מיגו דהעזה מ"מ לא שייך בזה שכל עיקר שנאמנת הוא מטעם דאינה מעיז' וראיתי בשעה"מ שהאריך בזה והביא דברי מהר"ם בן חביב בעזרת נשים ודברי התוספות שהקשה דל"ל משום עגונא שתהא נאמנת מת במיגו דגרשתני למ"ד דשלא בפניו נמי מהימנא ודברי אא"ז מהרש"א. שם ומאפס הפנאי אבא בקצרה דלכאורה קשיא בהא דאמר ר"ה ת"ש אומרת טמאה אני לך כו' ולשון זה בכל הש"ס ללמוד משם