בית אפרים אבן העזר חלק ד פח

בכתובות שהוא יודע שמחויב בדבר מן הדין להוציאה אמרינן דגמר ומקני משא"כ באומרת טמאה אני לך למשנ' ראשונה שכופין להוציא קשה מאי מהני כפיה דהא הו"ל תלוהו ויהיב שהרי הוא אומר שאינו מאמין לדבריו ואינו רוצה להוציאה ולא ידע בנפשיה כלל דנימא כיון שיודע שמחויב מדינא גמר ומקני ובשלמא אי אמרינן מצוה לשמוע שפיר כיון דעכ"פ מצות חכמים עליו להוציא גמר ומקני משא"כ אם נימא דדוקא שמחויב מדינא ובעינן שידע דכן הוא דאז הו"ל כשקיל זוזי מה בכך שכופין אותו ודוחק לומר כיון דחכמים האמינוה משום דלא מבזיא נפשה אז ע"י כפיה גם הוא גומר בדעתו דז"א כיון דחזינן שלדעתו היא משקרת אין הכפי' משנה מחשבתו אשר חשב עליו: ונראה לפענ"ד דא"ש דהנה התוספות דחו תירוצא קמא דהוי כמכר שנפטר משאר כסות דא"כ שלא כדין נמי כו' ולכאורה הך מלתא גופא טעמא בעי דלמה באמת לא נחשב את העשוי כמכר מהאי טעמא ובאמת אף שלא כדין יהיה כשר אך באמת הדבר מבואר באותו סוגיא שם דף מ"ח ע"ב בתוספות ד"ה מקדש בביאה כו' וי"ל דכנגד גופיה שקנוי לו מתחייב שאר כסות ועונה ואף ע"ג דפרישית לעיל גבי גט דלא חשיב זביני מה שהבעל נפטר משאר כסות ועונה ה"מ בעל שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה עכ"ל: ולפי זה א"ש דזה שייך בכל אלו שכופין להוציא שהבעל מרוצה ליתן שאר וכסות ושלא לגרש אם אין ריווח בגירושין אלו משא"כ בא"כ האומרת נאנסתי למשנה ראשונה דנאמנת ושוי נפשה ח"ד ומ"מ בשאר כסות עדיין חייב דהא אית לה כתובה וכל תנאי כתובה וא"כ פשיטא שאסורה עליו איסור דלעולם שאינו נותן ברצון שאר כסות רק שמחויב מחמת ת"כ הילכך אף ע"ג דתירוץ הב' דהתוספות מחמת חיוב מדינא ליתא הכא כיון דאיהו לא ידע מ"מ בזה שוב הדרינן לתירוץ קמא דהתוספות דמשום דנפטר משאר וכסות דהכא ודאי חשיב שאר וכסות שנפטר מזה כמכר בעלמא וגמר ומקני והוא נכון לענ"ד: ולפי זה חזר הדין באשת כהן שאומרת גרשתני אם נימא דנאמנת למשוי נפשה ח"ד מ"מ לא מהני לכופו להוציא' היכא דלא שייך חזקה דאינה מעיזה כגון שלא בפניו או למאן דל"ל דר"ה דלא מיבעיא לתירוץ הב' דהתוספות דמה שמחויב מדינא גמר ומקני לא שייך כאן כיון שלפי טענתו היא משקרת ואינו מחויב כלל לגרשה ועדיף מאומרת טמאה אני לך דאף שאינה מאמינה מ"מ עכ"פ הוא דבר שאפשר להיות משא"כ בגרשתני שיודע שמשקרת ומסתברא דאפילו טעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים לא שייך הכא דמה בכך שמצות חכמים עליו לפי דלאו בתווני דלב' יתיבי וסבורים שמא האמת אתה שנתגרשה ונאסרה עליו אלא שלהתירה לעלמא א"א בלא גט אחר ומצוה עליו שיתן גט ואלו היו יודעים האמת שהוא יודע שלא גירשה לא הי' מצוה עליו כלל וא"כ כיון שאין טעם להאמינה רק לאסור איסר על נפשה ממילא שאין תקנה להתירה לעלמא בכפיה כיון שאם האמת שלא גרשה הוא יודע שמצות חכמים עליו מחמת חסרון ידיעת האמת ולא גמר ומקני כלל ובזה א"ל כמש"ל לענין טמאה אני לך דהו"ל כמכר מחמת שנפטר משאר כסות כו' דז"א שהרי כתבו התוספות בכתובות דף פ"ט ע"ב ד"ה יכול דאם היא אומרת גרשתני והבעל אומר ל"ג אעפ"כ פטור משאר וכסות דדמי לטענו בחיטין והודה לו בשעורין ע"ש וא"כ ע"י טענתה שאמרה גרשתני כבר נפטר ואינו מרוויח השתא בגט מידי והו"ל כתלוהו ויהיב דלא גמר ומקני: איברא דגם לפום מה דתריצנא הך דטמאה אני לך משום פיטור דשאר כסות אכתי קשיא לפי התירוץ הב' שבר"ן שכתב דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ובמשנה ראשונה התקינו להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלא נפש' למימר הכי כו' ע"ש: ולפי זה קשיא כיון דבלא תקנתם לכפות אותו להוציא היתה מותרת לו וברצון היה נותן שאר וכסות ולא היה מועיל מה דשויא נפשה ח"ד וא"כ השתא דתיקנו כפיה אין לו ריווח בכך שא"ל שע"י הכפיה גם הוא חוזר להאמין לדבריה מחמת האי אומדנ' דלא מזלזלא נפשה דפשיטא דא"ל שע"י הכפיה חוזר להאמין מה שלא היה מאמין עד עתה וא"ל דמחמת הכפיה אמרינן דגם עד עתה היה מאמין מאומד הדעת שאמרו חז"ל אלא שהיה רוצה לדור עמה באיסור ז"א דכה"ג לא חיישינן דמזוהמת היא בעיניו וכדברי הירושלמי שהביאו התוספות בגיטין דף ע"ט ועיין בש"ע סימן קי"ז (ובתשובה כתבתי ליישב דלא תיקשי ממ"ש התוס' בגיטין דאף בזה"ז דליכא מיתה חיישינן שמא יחפה לדור עמה באיסור) אך י"ל דכיון דהכא באשת כהן באונס מיירי ואם כן אף שמאמין לדבריה שנאנסה לא מאוסה עליו וכ"כ הב"ש סימן ז' ס"ק י"ז דבשבויה מסתמא אנוסה היא ולא מאוסה ליה ולפי זה צ"ל אע"ג דהכא אמרינן דמהימנא משום דלא עבידא לבזויי נפשה אף ע"ג דנאנסתי קאמרה מ"מ בזיון ופגם הוא לה כשנאנסה וכן מבואר מתוספות כתובות דף ט' שכתבו מדלא טענה מ"ע דאין זה גנאי לה לטעון כמו טענת אונס כו' מ"מ אע"ג דגנאי וזלזול הוא לגבה שלא שמרה נפשה שלא יבא לידי כך מ"מ לגבי דידיה משום זנות דאונס לא מזדהמא באפיה וא"כ שפיר הכפיה מועלת בזה דשמא גם הוא האמין לדבריה מחמת אומדנא דלא הוה מזלזלא נפשה אלא שרצה לדור עמה באיסור והשתא דכופין אותו שפיר גמר ומקני דמחויב מדינא הוא ומכ"ש אם נימא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים דא"ש טפי אך בלא"ה נראה דא"ש דלכאורה צ"ע על הר"ן במ"ש דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה משום דמשועבדת לו דלכאורה דז"א דהא במקום הנאת תשמישך כו' אמרינן דאין מאכילין כו' ואע"ג דמשעבדת ליה וכן כל היכא דשויה נפשה ח"ד וכן הקשו האחרונים אך לפי ענ"ד דהר"ן ס"ל דע"כ לא אמרו אלא שאין מאכילין כו' אבל לאו מתורת נאמנת אתינן עלה וכיון דלאו מתורת נאמנת הוא שוב שפיר יכול לומר דמה בכך דאיהי שויא ח"ד מ"מ אני איני מאמינה ולמה נכוף אותו להוציא שלו מתח"י ודי בזה שאין כופין אותה לשמשו לפי שאין מאכילין כו' וזה כוונת הר"ן במ"ש אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה כו' ובכה"ג דאינה נאמנת אף ע"ג דאסורה אמרינן היא נתנה אצבע כו' ואין כופין להוציא ולפי זה ממילא א"ש דאף להך תירוצא דהר"ן לענין הא דשויא נפשה ח"ד היתה נאמנת לעצמה מדינא ואם כן לא הי' נותן ברצון שאר וכסות ושוב שפיר מרוויח ע"י הכפיה וכדכתיבנא: ועוד יש מקום בזה ליתן טעם הא דמהני בכפיה בכה"ג ע"פ מה שכתבתי במקום אחר ליישב מה דקשה לכאורה על התוספות בכריתות שכתבו בהא דאמרו לו אכלת חלב ר"מ מחייב אע"ג דחייבי חטאות אין ממשכנין אותם היינו דיביא מעצמו כשישי' על לבו משא"כ בזה שסובר שאינו חייב וע"ש דלפי מ"ש התוספות בב"ב דדוקא מחויב מדינא בעינן דאל"כ הו"ל תלוהו ויהיב וא"כ ממ"נ אם יודע שחטא אלא שאין רוצה להביא עתה הא אין ממשכנין ואם באמת לא ידע כלל א"כ לא גמר ומקני שלדעתו אינו מחויב מדינא ומכ"ש לתירוץ קמא של התוספות שמרויח שקונה הכפרה ובזה לא מרוויח מידי ואמרתי ליישב ע"פ מ"ש הריטב"א והר"ן להקשות דתלוהו ויהיב נמי ליהני דהא הו"ל דברים שבלב ותירצו דדוקא כגון האי דזבין אדעתא למיסק כו' דדברים שבלבו לבד היא לכן אף ע"פ שאמת הדבר שהיא כן בלבו לא הוי דברים משא"כ תלוהו ויהיב שהוא דברים שבלבו ולב כל אדם וכ"כ התוס' דבאומדנת דמוכח הוי דברים ע"ש ולפ"ז א"ש דר"מ מחייב וכפינן ליה שמא אינו יודע שמחויב. ולא יביא מעצמו וא"ל דא"כ ה"ל תלוהו ויהיב ז"א דאף דהוי תלוהו ויהיב מהני משום דברים שבלב וא"ל דהא ה"ל דברים שבלבו ולב כל אדם ז"א דלב כל אדם אין יודע הבירור כיון דעדים ודאי קושטא קאמרי שאכל ויכול להיות שגם נפשו יודעת וגמר ומקני ואין כאן אומדנא דמוכח ולכן אע"פ שבאמת אינו יודע מ"מ לרצונו קרינן ביה. ובזה ישבתי ג"כ מה שהקשה הרשב"א בקידושין דהכא ילפינן מיקריב לענין דברים שבלב ובב"ב ילפינן דאגב אונסה כו' וכתבתי דתרוייהו צריכי להדדי וקצרתי ועכ"פ ממנו נקח לנ"ד דא"ש מה שהקשתי בטמאה אני לך למשנה ראשונה דהא ה"ל תלוהו ויהיב ולפמ"ש א"ש דנהי דנימא דהוי