בית אפרים אבן העזר חלק ד פז

למינקט בא ביאה אסורה דלא הוי מצי למינקט הכי דבזה האומדנ' קיימת שלא ידע בשעת השקאה והיא מנוקה מעון ושפיר קדשה ואינה נשרפת וא"ש ודו"ק: ודרך אגב ראיתי שצריך להבין לפמ"ש דמתני' כרבנן דאמרי משקה ואח"כ מקריב דאל"כ מאי קמ"ל בהא דבא עלי' בעלה כו' ולפ"ז ק' מאי קאמר שבעל' אינו רוצה להשקות' כיון דקודם השקאה היא עדיין לא נתקדשה בכלי כלל וכמ"ש התוס' ר"פ הי' נוטל דלרבנן מקדיש בכלי אחר השקאה וצריך לדחוק דמיירי שקידש בכלי קודם השקאה דבדיעבד כשר לרבנן ולפמ"ש הרמב"ם דהקידוש בכלי היא קודם השקאה ואחר השקאה הוא עושה שאר סדר ההקרבה א"ש דהך שבעלה אינה רוצה להשקות' מיירי אחר הקידוש קודם השקאה והך שבעלה בא עלי' היינו אחר השקאה קודם הקרבה נודע שבא עליה אפ"ה מנחת' נשרפת דשוב לא יבדקו אותה המים. ובקרבן העדה דף י"א משמע מדבריו שלהרמב"ם הוי הקידוש אחר השקאה ע"ש בד"ה וז"א אלא כמ"ש ועיין מ"ל פ"ג ה"א מ"ש וכן הא דתנן כו' אלא קודם קידוש כלי היה משקה והנה רבינו ז"ל כו' וצ"ע שלא נתעורר גם בזה על הרמב"ם שכתב השקאה אחר קידוש הכלי: ועוד נראה ליישב קושיא זו באופן אחר דברישא דבמתני' איתא שם פלוגתא דר"ש ורבי אם זכות תולה במים ולר"ש אין זכות תולה שא"כ מדהה אותה כו' ומשמע דסיפא דקתני ואלו שמנחותיהן נשרפות אתי ככ"ע (ומכ"ש לפי מ"ש מ"ל דהך ושבעל' אינו רוצה להשקותה דפשטא דלישנא משמע שקידש בכלי קודם השקאה ולשיטת התוס' היינו כר"ש דס"ל מקריב ואח"כ משק' אלא דלעיל דף ק' מוקי ר"ח מתני' כר"ע דס"ל ג"כ מקריב ואח"כ משקה ובזכות סבר כרבנן א"כ אין מזה ראי') אפי' לר"ש ולפ"ז צ"ע דלר"ש מה בכך דזכות אינו תולה אכתי אתה מדהה המים שיאמרו שבא עליה בעלה אלא שבזה י"ל דבא עלי' בדרך לא שכיח כמ"ש התוספות אלא שאכתי קשה ניחוש שבא עלי' ביאה אסורה דלשיטות הרמב"ם אף בכה"ג אין בודקין וראיתי במ"ל שהרגיש בזה וכתב דלפי מ"ש רש"י ביבמות איכא דלא דריש הך דרש' דונקה האיש מעון ואפשר דר"ש הכי ס"ל כו'. ודבריו צ"ע דא"כ למה הוצרך לדחוק ביבמות להביא ברייתא ה"ל לאתויי דר"ש ואף שי"ל דבעי לאתויי מברייתא דלא ס"ל נמי דרשא שקדמה שכיבה כו' מ"מ הרי התוס' שם סתרי פרש"י וכתבו דמשמע דליכא מאן דפליג אהך דרשא וגם דמתני' דהכא קתני סיפא שבא עלי' בעל' ומשמע דאתיא ככ"ע אף לר"ש ולכן נלענ"ד דודאי כ"ע אית להו הך דרשא דאין הבעל מנוקה מעון דר"ש ס"ל דהך דרשא היינו שיהא מנוק' מעון זה שלא בא עליה אחר שנסתרה אבל ביאה אסורה אחרת לית לן בה וממילא דלק"מ אתה מדהה דבא עלי' אחר שנסתרה ל"ש דמזוהמת הוא בעיניו משא"כ לדידן דקי"ל דלא כר"ש אלא זכות תולה לא קי"ל כר"ש גם בהא אלא בכל ביא' אסור' אין המים בודקין כדמוכח מברייתא דונקה כו' דמייתי בסוטה דף מ"ז דמסיים בה ואומר לא אפקיד כו' דמוכח מינה דאפי' בשאר ביאה אסור' אין בודקין כמ"ש רש"י שם וכדברי הרמב"ן שהביא המ"ל. ובהכי א"ש מה שדקדק המ"ל על רש"י דמפרש בכל דוכתי דאין מנוק' מעון היינו שבא עליה אחר שנסתרה משום דרש"י דרשא הפשיטא נקט דכ"ע סברי הכי דאף ר"ש מודה בה משא"כ בא ביא' אסור' דלר"ש שפיר בודקין דאל"כ מדהה אתה כו' ולפ"ז א"ש נמי הא דתנא דמתני' נקט בכל דוכתי שבא עלי' בעלה משום דהוא מלתא דפסיקא אף אליבא דר"ש אבל אנן לדידן דלא קי"ל כר"ש לענין זכות שפיר מפרשי' דבעי שיהא מנוקה מעון כל ביאה אסור' כדמוכח מהברייתא דנקט ואומר לא אפקיד כו' והוא נכון כ"ד מחו' הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שו"ת בית אפרים הלכות סוטה שאלה קמו מר יניקא שיננא וחריפא חריפותא דנהרא נקיט ואתי מטינר' רבא ותקיפא. לחיי אריכא. יגלוף בגילופא. ה"ה כבוד אהו' ש"ב ומחו' ידיד נפשי ולבי החריף ובקי בחדרי תורה. מתמיד ומצ' כדי מדתו עד שתעלה תמרתו. ילכו יונקותיו. ירבו פארותיו. עד ישוב אל אחוזת אבותיו כש"ת מוהר"ר מרדכי זאב שיחיה: אחד"ש הגיעני מעשה אצבעותיך. אריתי מור בשמיך קראתי לשבת עונג וראיתי ונזכרתי אמרי קדוש הגאון המפורסים בעל המחבר ס' מגיני שלמה ופ"י ז"ל שיש תח"י תשובתו בכתיבת יד שהשיב לתלמידו אא"ז הגאון בעל הש"ך ז"ל אשר רמז עליך בש"ך יו"ד סימן ס"ח לענין עירוי וז"ל שלום אשוב לשואלי לאוהבי תלמידי חביב לי כבני יניק וחכם דול' מים מתוקים מבארות עמוקים מוה' שבתי נ"י. הנני אוסיף להפליא עליך הפלא ופלא אשר יש לך אב בחכמה מלא דעת ומזימה ולא נעלם ממנו מאומה והלכת לישא דעי למרחוק לשאוב מי בארי ואין משיבין את הארי מ"מ לא אמנע טוב מבעליו ואחוה דעי הגם כי לע"ע טרידנא מאוד מ"מ פניתי מעסקי ע"ד אשר הקשית לשאול כו' עכ"ל הטהור וכאשר יאמר המושל בים התלמוד הגאון ז"ל כדבריו כן הוא בנושא שלנו ובדרך הזה אצא אליך להשיבך ריש מילין לפי זמן המוכשר אף דמטי שלוחי תשרי ויומא דחושבנא ולא שליפנא ומחוינא הכי דינא והכי דינא ומתעסק בעלמא אנא לאחוז בסנסני תמרים. וראש מלילות אמריך ואני בא בדבריך אשר כתבת ליישב דברי הרא"ש סוף נדרים דמחלק בין אומרת גרשתני לטמאה אני לך דבגרשתני אינה רוצה להיות באיסור כל ימיה וע"ז תמהו האחרונים דהא ר"ה בש"ס לא אתו עלה אלא מטעמא דבגרשתני ידעה דמשקרא ואין מעיזה וע"ז כתבת דהנה בא"כ נאמנת גרשתני אף בלא טעמא דמעיזה דלא שייך תירוץ הר"ן דאפקיעינהו כיון שהם באים בטענות גירושין וקשה בטמאה אני לך תהא נאמנת במיגו דגרשתני ולזה בא הרא"ש לתרץ דא"נ במגו משום שאינה רוצה כו' עכ"ד והנה אם עלה במחשבה לפניך דבגרשתני דא"כ נאמנות בלא טעם דמעיזה להנשא לשוק בלא גט תמה על עצמך שהרי ממקומו הוא מוכרע שהרי מתניתין דטמאה אני לך מיירי בא"כ ועלה קבעי גרשתני מהו וקאמר ר"ה דמהימנא משום דאין אשה מעיזה אלמא דאף בא"כ מהאי טעמא אתינן עלה ועוד כי הוא דבר שא"א לאמרו כיון דליכא טעמא דלא מבזי נפשה וגם בלא טעמא דמעיזה דאף בפניו נימא דמעיזה דלא כר"ה א"כ פשיטא דלא מפיה אנו חיין לאפוקי נפשה מחזקת א"א למנסב לעלמא בלא גט דאטו משום דשויתיה נפשה ח"ד תהיה מותרת לשוק בלא כלום הא ודאי ליתא: ואם נפשך לומר דבאמת אין להתירה בלא גט רק כיון דמחמת טענתה גרשתני א"א להתירה לבעלה כהן ולכן כופין אותו להוציאה ולכן קשיא לך דבאומרת נאנסתי תהיה נאמנת במיגו דגרשתני לענ"ד גם זה אינה מטעם שאבאר לקמן אך לכבודך ולמען לימודך אימא בה מלתא להשתעשע עמך ומתחלה אבאר מה דקשה לכאורה לפי המשנה ראשונה באומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה שהרי בב"ב דף מ"ח אמר ר"ה תלוהו וזבין זביני זביניה מ"ט אגב אונסה וזוזי גמר ומקני אמר ר"ה מנא אמינא לה דתניא יקריב אותו כו' ואלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו כו' והקשו התוספות דגיטי נשים דבעי למיגמר מינייהו הא הוה כמו תלוהו ויהיב דאינה מתנה ותירצו דהוה כמו מכר שנפטר ע"י כך משאר כסות ועונה ושוב כתבו שא"א לומר כן דהא מעושה שלא כדין פסול ותירץ ר"י דכל דבר שהוא מחויב לעשות הוי כמו מכר כו' ולקמן נמי הוא מחויב לגרש את אשתו דמיירי בהנהו שכופין אותו להוציא אבל שלא כדין הוי כמו תלוהו ויהיב דלא הוי מתנה עכ"ל: והנה בש"ס שם דחו לה דילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים מבואר מזה דלמאי דבעינן למימר דהך דגיטי נשים מטעמא דתלוהו וזבין אתינן עלה דהיינו לפי שהוא מחויב מדינא לאו חד טעמא הוא אם מצוה לשמוע כו' רק כיון דידע בנפשיה שמחויב מן הדין לעשות כן כקיבל זוזי דמי וכן מבואר להדיא בדברי רמב"ן ע"ש ולפי זה קשה למאי דבעינן למימר מטעם דתלוהו וזבין התינח בגט מעושה באלו שכופין להוציא דחשיב