בית אפרים אבן העזר חלק ד פו

בס' כתובה סימן קט"ו שהרגיש בזה על המ"ל ומחמת הנחיצ' אקצר וד' חסד נוצר. שלומו לא יבצר. דברי מחו' הדורש באהבה: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה קמה שנית בענין הנ"ל לרב הנ"ל מה שכתב על זה שתירצתי קושית התוספ' בסוטה דף ו' דלפי תירץ הא' בש"ס דנזיר מקשים התוספ' שפיר דגם בסוטה אף דמשועבד לה מ"מ היכא דלבסוף א"צ להביא אינו קדוש לענ' לק"מ דהתם מיירי שהיא לקחה בהמה משלו בלא דעתו והקדוש' מחמת דמשועבד לה וכיון דבאמת לא צריכא בטל השעבוד מעיקרא והוי כהקדישה דבר שאינו שלו משא"כ בסוטה דהתורה חייבתו להבעל להביא המנחה והיא כתורה עשתה והביא' המנח' ובההיא שעתא שפיר קלטה לה קדושה דמי יימר שיבואו עדים טרם שתשתה ואף דעתה באו עדים וא"צ עוד לא בטלה קדושת' בשביל זה אבל התם שהשיעבוד הי' בתנאי כתובה כשתצטרך להקריב וכל שבאמת אינה צריכה להקריב מעיקרא לא אשתעבד והפרשת' לא כלום הוא ומה לי שהקנה לה שאם תצטרך לכפרה תקח מבהמותיו או שכך נשתעבד לה בכתובתה והנך לישנא תרווייהו כהדדי נינהו רק דמעיקרא ס"ד דשיעבוד דתנאי כתוב' עדיף ע"ש: ומ"ש על מ"ש דרש"י ותוס' פליגי שז"א דגם רש"י סובר דהוי הקדש טעות ויוצא בלי פדיון ימחול מכ"ת לענין במכתבי שכתבתי דלרש"י אע"ג דהבעל גמר ומקדיש לא מהני משום דהכלי אינו מקדש ע"ש ורש"י ודאי מודה להתוספות בהא דהיכא דאיכא למימר תיגלי למפרע אף פדיון א"צ דגם קדושת הפה הי' בטעות רק במה דס"ל להתוספות בקדושת פה לחוד סגי היכא דאמר ומקדיש בזה סובר רש"י דלא סגי בהכי לחוד אלא אע"פ כן יוצא לחולין ע"י פדיון עכ"פ כיון דהכלי אינו מקדש רק הראוי לו אבל בהא דקדושת הפה בטעות לאו קדושה לא פליגי וזה מבואר בכריתות דף כ"ד דמייתי מהא דסוטה הוזמו עדיו תצא לחולין לפלוגתא דר"י ור"א דמר מדמי עדי אשם תלוי שהוזמו למנחת קנאות ואידך מנחת קנאות לאו לכפרה אלא לברר עון קאתי כו' והתם קדושה מאליה אין כאן כיון דקמי שמיא גליא דסהדי שיקרא נינהו והלכך אין כאן קדושת כלי וגם קדושת פה אין כאן לאצריכ' פדיון עכ"פ דקדושה בטעות הוא כיון דלברר עון קאתיא לא גמר ומקדיש וזה לשיטת רש"י אבל מהתוספות משמע דבגמר ומקדיש לחוד תליא מילתא דאל"כ איך רצו לדמות כאן להא דאשם תלוי עד שהוצרכו לחלק דהתם גמר ומקדיש תיפוק לי' דאפילו אם כאן נמי גמר ומקדיש מ"מ לא היתה נשרפת אלא יוצא לחולין ע"י פדיון עכ"פ דאין כאן קדושת כלי דאין מקדיש אלא בראוי לו והאיר ד' את עיני ומצאתי בירושלמי דסוטה פ"ג הלכ' ג' תני ר"ח עד שהוא בדרך מנחתה הוא קדושה אמר ר"י בר בון מתניתא אמרה כן שבעלה בא עליה בדרך. ונראה שר"ל דקשיא ליה קושיית התוספות דבכה"ג למה נשרפת נימא תיגלי מילתא למפרע ולזה קאמר דמינה מוכח דעד שהוא בדרך מנחתה קדוש' ולפי"ז שפיר משכחת לה שכבר הפריש מנחת' קודם שבא עליה ולא שייך תיגלי מילתא כלל וא"צ למ"ש בקונטריסי הראשון דלא שייך תיגלי מילתא שמאלי' קדושה דבלא"ה א"ש כגון שקידש' קודם שבא עלי' ועכ"פ מוכח מהירושלמי דלאו בקדושת כלי תליא מילתא דאפי' עדיין לא קדשה בכלי מנחתה נשרפת אלא דהא גופא צריך תלמוד דלמה יגרע מנחה זו משאר מנחות דעד שלא קדש בכלי יפדו: ומצאתי בקרבן העדה שכתב לחלק דנטמאת שאני שעדיין צריכין למנחה משא"כ בזה שא"צ לה עוד ולענ"ד יש לחלק ג"כ דהתם שנטמאה הוי פסול בגופה של מנחה וניכר וידוע לכל אבל הכא אין הפסול בגוף המנחה תשרף מדרבנן שמא יאמרו מנחה טהורה יוצאת לחולין ע"י פדיון אלא דמש"ס דידן דפריך על רב ששת מהא דשבאו לה עדים כו' תיגלי מילתא למפרע כו' לא משמע הכי ואף די"ל דהמקשה סובר דמדאורייתא היא מ"מ ר"פ דמשני מדרבנן גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת כו'. ל"ל הא דאפילו בלא קדושת כלי איכא למיגזר אלא ע"כ דאין חילוק דאף בלא אירע הפסול בגופה של מנחה נמי תצא לחולין ע"י פדיון קודם קדושת כלי ולא יתלו שמנחה טהורה דמסתמא ידעו שבאו עדים שהיא טמאה וכיוצא בזה ומה שאמרו שם עדי' זוממים קלא אית להו היינו דבזה ידוע לכל שהקדש טעות הוא למפרע משא"כ בבאו עדים שהיא טמאה וכיוצא בזה אף שהעולם ידעו מזה וסברו שהפסול הוא מכאן ולהבא ולא למפרע וזה נראה מל' רש"י שכתב קלא אית להו הכל יודעין שהקדיש' טעות ור"ל אבל בהנך אף שעכ"פ ידעו דהקדישה בכדי לא פקעה מ"מ יסברו שאין כאן פסול למפר'. ועדיין צ"ע בענין זה ואין הפנאי מסכי' עמדי לברר הכל כראוי: ובמ"ש ליישב קושית המ"ל על הרמב"ם דלמה לא נקט במתני' בא עליה ביאה אסורה שכתבתי ליישב משום דכאן לא ידע הבעל וע"ז תמה מכ"ת. האמת אגיד שגם בעיני יפלא כי כעת איני זוכר מה שעלה על לבי בזה ואפשר שמחמת הנחיצה ואגב שיטפא רהיט ליה קן קולמסא. אך כי היכא דלא להוי כחלמא דלא מפשר ואגרתא דלא מיקריא והדבר יצא מפי לא ישוב ריקם ונתיישבתי קצת לתקן הדברים שיהו קיימין ומתחלה אבאר דודאי הא דקתני ושבעלה בא עליה בדרך המנחה נשרפת לא מפי הבעל אנו קיימין שאומר כן דלאו כל כמיני' למשוי נפשי' רשיעא ואף אם אומר ששוגג היה מ"מ הא בא עלי בדרך לא שכיח כמ"ש התוספות ולא כל הימנו לשרוף קדשים על פיו ואין לומר דכיון שהוא אומר שבא עליה בדרך מהמנינן ליה דלא יהא אלא בעל' אינה רוצה להשקותה דמנחתה נשרפת דז"א דהיא גופא ק' דלמה נקט כלל שבא עליה בדרך ואף ע"פ כן רוצה להשקותה כו' דהא היא בכלל שבעלה אינו רוצה להשקותה ודוחק לומר שבא עליה דכיון דדינא הוא שאין להשקותה אמירתו דהאי שרוצה מידי משש' אית ביה א"ו דמיירי שכבר שתתה וכרבנן דר"ש דס"ל משק' ואח"כ מקריבה וקמ"ל דכיון שאין המים בודקין מנחת' נשרפת וא"כ פשיטא שאין לנו לסמוך על הבעל שאומר שבא עלי' ולשרוף את המנחה אע"כ מיירי שנתברר לפנינו שכן הוא: אך אכתי קשה לפמ"ש המ"ל הא דסמכינן להתירה לבעלה ע"י שתי' ולא חיישינן שמא הא דלא בדקוה המים משום דהבעל אינו מנוקה מעון משום דע"כ מוכח דעכ"פ לא ידע בשעת השקאה מזה דאל"כ לא הוי משקה אותה בחנם ע"ש באורך ולפ"ז אכתי תיקשי דמנא ידעינן דידע הבעל בשעת השקאה ואף שהוא אומר שידע מה יושיענו זה דהא אומדנא דמוכח שאומר שקר דהא ע"פ אומדנא זו מתירין אותה ע"י שתיה וגם בבאו עדים שהיא טמאה אמרינן דס"ד סהדי שקרי נינהו ולא אמרינן דשמא הבעל אינו מנוקה מעון משום אומדנא זו עיין במ"ל שם וא"כ מכ"ש שאין הבעל נאמן בזה. אך י"ל דלכאורה קשה במ"ש המ"ל דאומדנא היא דאל"כ למה משקה אותה דהא י"ל דמחמת שנאסרה עליו ע"י קינוי וסתירה והוא רוצה שתהיה מותרת עליו הוא משקה אותה אף שיודע שלא יבדקו אותה המים וכמ"ש התוס' בגיטין דף י"ח דאף בזה"ז שייך שמא יחפה כדי להתיר אותה עליו ע"ש אך י"ל דשפיר כתב המ"ל דהוי אומדנא שאין משקה בחנם שא"ל בשביל להתירה עליו משקה ז"א דלהא לא חיישינן דמזוהמת היא בעיניו כדאיתא בירושלמי המגרש אשתו ולנה בפונדקי דב"ש לטעמייהו דס"ל לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו חשוד עליה כו' והוזכר סברא זו ג"כ במ"ל שם (והכי קי"ל בש"ע אה"ע סימן קי"ז ומ"ש שם הב"ש לחלק בין זנות ודאי לזנות ספק צ"ע כיון דמקור הדברים מהירושלמי הנ"ל והתם אפילו מצא בה ערות דבר ע"י דבר מכוער סגי ע"ש בירושלמי ומ"ש הב"ש דאסרינן להתייחד כשנאסרה ע"י קינוי וסתירה וכן מהא דמוסרין שני ת"ח כו' יש ליישב ואין כאן מקומו). ולפ"ז צ"ל בהך דגיטין דשמא יחפה שלא יצא שם לעז על הבנים כמ"ש התוספ' שם אח"כ משא"כ לשמא ירצה לדור עמה להא ל"ח ולפ"ז א"ש בהא דמהימנינין לבעל שידע בשעת השקאה שחטא דאין כאן אומדנא ממה שהשק' אותה שי"ל שרצה שתהי' מותרת לו וא"ל דמזוהמת היא בעיניו ז"א דהא קמן שבא עליה בדרך ואינה מזוהמת לו ולפ"ז א"ש קושית המ"ל דה"ל