בית אפרים אבן העזר חלק ד פד

מהרמ"א הך תשובות מיימוני ומהרי"ק סימן מ"ג ואפ"ה פסק להקל ולכך לא חייש להביא דברי מהרי"ל שנוטין לומר דאף בארוס' תיקן ר"ג וכבר כתבתי שמהח"צ נראה שלא היה לפניו הד"מ על אה"ע ועיין שם מה שמשיג על השבות יעקב דמהרי"ל קדם למהרי"ק ומה שרצה בש"י ח"ב לחתור היבשה ליתא והאמת כהח"צ דמהרי"ל קדם ומזכירו בתוך תשובותיו כמה פעמים ע"ש סימן קט"ז זכורני כשהייתי תינוק שהיה אבא מורי כו' ודר שם רב אחד גדול בתורה והוה גריס וסבר טובא מוהר"ר יעקב לוי ז"ל ולפי דעתי הוא מהרי"ל המפורסם וכן בסימן קצ"ד בשאלה שם כתב ע"פ פסק הגאון מהר"י מרפריק ז"ל והוא בעל תה"ד שהי' תלמידו של מהרי"ל. בתשובת הח"צ ז"ל. ואמנם אף לפי מה שהעלה הח"צ דר"ג גזר בארוסה נלענ"ד דיש מקום להקל לכנוס אף שנפלה לו יבמה דיבמה בזה"ז קיל טפי מארוסה דבארוסה דגזר שלא ישא אחרת שלא יעגנה ויצטרך לכונסה או לפוטרה מדעתה כדת הנשים משא"כ בזה"ז כיון דלעולם לא תבא לידי נישואין כלל לא שייך הך טעמא (ועיין בח"צ שכתב טעמא כדי שלא למעט עונתה של זו ודבריו צ"ע דוודאי אסור לכונסה שאז יחול עליו חר"ג ובעוד שלא כנסה מה מיעוט עונה שייך בה) דאי משום כדי לכופו שיחלוץ לה אין זה ענין לתקנת ר"ג ותקנתו שלא לישא ב' נשים וכבר כתבתי לעיל שאם על צד כפיה ודאי שיכולין לעשות על דרך הרחקה שכתב ר"ת ובראיות הח"צ שם יש לי לישא וליתן אך אחר שגוף הדין קרב המתיר כמצותו שלא לעגן האיש הזה כלל אי מטעם הגאונים הנ"ל ואי מטעמא דידי אשר לענ"ד פתח ההיתר הוא רחב כפתחו של אולם וכבר הבאתי דברי הד"מ שאף בפלוגת' דרבותא הענין הזה הסומך על המיקל לא הפסיד כו' ובזה המחמיר אתי לידי פסידא דמבטל ליה מפ"ו וגם שע"י יפסק הקשר ומי יודע אם לעת כזאת יגיע לזווג עצמו להגון לו והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין אך נלענ"ד שמ"מ ראוי לב"ד שקודם שיבוא לידי נישואין יפשרו בין היבם והיבמה בעסק החליצה שלא יהיה שום דבר חוצץ ביניהם וגם יתן ערבון כפי הנראה לב"ד באופן שתיכף שיבואו הסימנים שיהא ראוי לחליצה יחלוץ לה מיד בלי שום עיכוב ואיסור בעולם וכן נראה מהח"צ מדמדמי לנשתטית ושם נוהגין להשליש גט וכתובה וגם באבן השוהם בעובדא דידי' כתב יתפשרו ביניהם בעסק החליצה: וגם יש צד היתר בזה כשהענין הוא ברצון האשה שהרי אף באשה גמורה כתב הר"ן בתשובה סימן מ"ח שיש מקום לומר שאין חר"ג כשהוא מרצונה ואף שהד"מ כתב שלא ראה נוהגין אף ע"י רצונה מ"מ ביבמה נראה דודאי יש צד היתר בזה אך כל זה לרווחא דמלתא שאם האשה תקשה ערפה שלא לפשר כפי אשר יראה לב"ד מחמת שנפשה יודעת שהוא רוצה להקדים ליום הכניס' ותתן עיניה בממון יוכלו הב"ד להתיר לו אף בלי רצונה כי הנך טעמי דהתירא הם מספיקים אף בל"ז אך לרווחא דמלתא יש לעשות כמ"ש ושלום על דייני ישראל: דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה קמד לה"ה הרב וכו' מו"ה יוסף אבד"ק בערזאן מה שהקשה מכ"ת בתוספות דסוטה דף כ"ג ד"ה כל הנשואות שכוונת תירוצם קשה להולמו. נלענ"ד דא"ש ומתחלה אבאר שנראה מדברי התוס' דדוקא אמנחת נדבה קשיא להו אבל במנחת סוטה אתי להו שפיר לכ"ע שיש לבעל שותפות בו כיון שהוא המביא המנחה עליה וכן אי אמרינן דאליבא דר"י היא מביא על אשתו גם מנחת נדבה א"ש דאתי כר"י דהבעל מביא מנחת נדב' עליה ואז שפיר יש לו חלק בו ולפ"ז צ"ל אע"ג דמ"מ המנח' היא קדושה לשמים מ"מ כיון שהוא הנותן המנחה משלו אף ע"פ שהיא מתכפרת בו ה"ל כאילו יש לו חלק בהקרבה זו אבל כאן כיון דאפי' לר"י אין לבעל שום זכות בהבאה זו והאשה צריכה להביא ולהקריב משלה היא מקרבת והיא מתכפרת ומה חלק יש לבעל בזה וע"ז כתבו לתרץ דהחלק הוא דמה שקנתה אשה קנה בעלה כדדייק בנזיר כו' ר"ל דהכא מיירי כדס"ד התם דלא מיירי שמקרבת המנחה ממה שקמצה או ממה שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות אלא דאקני לה סתם בעלה או אחר להקריב מנחה ואותו זכות שיש לה להאשה בהקרבת המנחה זו קנה בעלה והוי כאילו הוא שותף בהקרבה כיון שהזכות שיש לאשה זו להקריב ע"ג המזבח אותו הזכות הוא קונה ג"כ ואע"פ שהמנחה קדושה לגבוה מ"מ זכה במה שזכתה היא בה כיון שאינה מקרבת משלה ממש ממה שקמצה או ממה שניתן לה ע"מ וכו' דאז בעלה כאחר דמי אבל כשניתן בסתם אע"פ שניתן לצורך הקרבה מ"מ לא נפקע זכותו ממנחה זו והתם בנזיר שפיר מדייק הש"ס איהי מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה דאי אקני לה לצורך הקרבת מנח' א"כ היינו רישא דתצא ותרע' בעדר דמידי דלא צריכ' לא אקני לה והא לא צריכ' כיון שהפר לה ובטלה ההקנאה ולכך הוצרך לאוקמי בקמצה או שניתן לה ע"מ כו' דאז היא שלה ממש אבל כאן בסוטה כיון דבאמת היא צריכה למנחה זו להקרב' שפיר מהני הקנא' בסתם להקריב מנח' זו והבעל יש לו זכות בהקרב' זו דמחמת מה שקנת' כו' אמרינן דכל זכות שתבא ליד' אית ליה גם כן זכיה בגויי' וזה ברור בכוונת התוספות: ומילתא אגב אורחא אמינא שמה שהקשו התוספות בסוטה דף ו' ע"ב ד"ה כי קדוש דכיון דהוא היה מביא מנחתו עלי' אמאי נשרפת מ"ש מהא דאשה שנדר' בנזיר כו' אם משלו תצא ותרעה בעדר כו' ע"ש ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה דהתם בהקנאת הבעל תליא מלתא ודלא צריכא לא אקני לה ואין כאן הקדש כלל מה שאין כן מנחת סוטה לאו בדידיה תליא אלא רחמנא חייביה שהוא יקריב המנחה עליה וכיון דהמים בודקין אף דאיכא עדים בעולם שפיר חלה קדושה על המנחה ממילא ולכך אם באו עדים אח"כ נשרפת שאין קדושת המנחה תלוי בהקנאת הבעל כלל אבל אם נימא דאין המים בודקים שפיר פריך תיגלי מלתא למפרע דקדושה בטעות הוא דהא קמי שמיא גליא שיש עדים בעולם ולא ליבדק עומדת ואינה ראויה כלל ואינה קדושה מאליה וע"ש בתוספות מ"ש לחלק בין האי דכריתות גבי אשם תלוי משום דלבו נוקפו גמר ומקדיש משא"כ כאן. משמע מדבריהם דאי הוי גמר ומקדיש שפיר היתה נשרפת וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב דהמנחה לא היה ראוי לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא בראוי כו' ולפ"ד רש"י אף ע"ג דהבעל גמר ומקדיש לא מהני: ובזה א"ש מ"ש התוספות דף כ"ב ד"ה שבעלה בא עליה בדרך תימא לר"י אמאי נשרפת כו' דהמנחה לא היה ראוי לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא בראוי כו' ולכאורה לשון זה אך למותר ולפמ"ש י"ל דבדיוק נקטי הכא לשון רש"י דלפי שיטתם דלעיל לק"מ דנהי דהמנחה מצד עצמה לא קדשה כיון דקמי שמיא גליא שלא יבדקו המים מחמת שבעלה בא עליה מ"מ כיון שהבעל הוא יודע בנפשו שבא עליה ואפ"ה מביאה להשקותה ומביא המנח' הרי שגמר והקדיש ול"ק להו אלא לפי שיטות רש"י דאין קדוש לפי שכלי שרת אין מקדשין אלא בראוי אבל לשיטות התוספ' א"ש וכדכתיבנא ובזה יש ליישב מה שהקשה המ"ל פ"ב מהל' סוטה ה"ה דלהרמב"ם למה נקט בעלה בא עליה בדרך ה"ל למינקט שבא ביאה אסורה ולפמ"ש א"ש דבכה"ג אין המנחה נשרפת כלל כיון דהבעל לא ידע מזה אמרינן תיגלי מלתא למפרע. אך בריש פרק ארוסה דנקט האי לישנא לענין כתובה צריך ליישב כמ"ש המ"ל שוב ראיתי בתוס' י"ט כתב לתרץ קושית התוספות דסוטה ד"ו קצת באופן אחר ממ"ש ומ"ש הוא נכון לפע"ד: ומ"ש מעכ"ת להקשות על הרמב"ם בהלכות סוטה שכתב ש"ז ולא דרך איברים דהא למ"ד ה"ע ממעט נשיקה ושוב כתב שמצא במ"ל שהרגיש בזה. ולענ"ד לק"מ שהרי התוספ' שם כתבו תימא דאיפכא מסתברא אלא למ"ד ה"ע בשאר עריות אבל נשיקה לא הכא מאי אצטריך קרא עכ"ל ור"ל דודאי להך מ"ד ליכא עדיפות לנשיקה מדרך איברים כיון דאיתתא לא מיתסרא לבעלה בהכי כמו בדרך איברים ורש"י מתרץ בלשונו הצח שכתב היינו דאיצטריך קרא למעוטי דלא תימא העראה היא עכ"ל