בית אפרים אבן העזר חלק ד פב

שיחלוץ די"ל דקאי בשיטת הר"ר אליעזר ממי"ץ שכתב המרדכי שבחליצה היה נוהג להתיר חר"ג שלא תהיה חליצה פסולה שצריכה לחזור כו' ולפ"ז כשיבם זה נושא אשה בודאי יהיה הדין נותן לכופו לחלוץ דביש לו אשה ודאי כופין ויהיה מהצורך להתיר לו חר"ג שלא יהא חליצה פסולה ולכן עיכב לכתחלה על ידו שלא לישא אשה שאל"כ תהיה אח"כ חליצה פסולה וקרוב בעיני לומר שהוא הך עובדא דמייתי בב"ש סימן קס"א בשם הט"ז שהיתה היבמה עם יבם קטן בפרי"ז והיבם גדול ס' מיל רחוק מפרי"ז ואפ"ה כפה מהר"י מינץ את היבם קטן כו' והנה מ"ש כפה מהר"י מינץ ט"ס לענ"ד וצ"ל מהר"י מפרי"ז כי מהר"י מינץ לא היה מעולם בפרי"ז רק בפאדווה וכמדומה שכן ראיתי בספר אחד מביא עובדא זו בשם מהר"י מפרי"ז ולכן כפה זה הקטן שלא ישא עד שיחלוץ שאם ישא מקודם שוב תהיה חליצה פסולה ותצטרך לחזור אחר האח הגדול שאינו כאן ולא תועיל חליצה זו כלום ומוה' חזקיה ומוה' אביגדור נראה דלא חיישי להא וכמ"ש הב"ש ועיין בפירוש סדר חליצה בב"ש ס"ק מ"ו: ואיך שיהיה נראה ברור דמהר"י מינץ בשם מהר"י מפרי"ז לענין כפיה לחלוץ מיירי היכא שאין היבם רוצה לחלוץ אבל כשהיבם מרוצה לחלוץ והאשה אינה דוחקת עליו ויש אמתלא מה שאינו חולץ עתה ומכ"ש אם האמתלא הוא מצד הדין שאין לעגנו על חנם ולבטלו מפ"ו ועיין במהרי"ק שורש ק"ו במי שטוען על אשתו טענת מום כו' ומ"ש לכופו משום ביטול פ"ו כו' ואיך נכוף אותו להוליד בני שנואה ואפשר לומר דשרי לגרש בע"כ או לישא אחרת דבמקום מצוה לא גזר אע"פ שיש לחלק כו' ועיין סימן קי"ז הרי שעלה על דעת השואל לכוף אותו להיות עם אשתו משום ביטול פ"ו ואף למאן דסבר דאף במקצת מצות יבום גזר וצריך לחלוץ מ"מ אין שום חשש בטול פ"ו ועיין בסימן א' בהגה"ה לענין ב' נשים בשהה י' שנים ובב"ש שם ס"ק ז' לענין גירושין בע"כ ומכ"ש בזה שיש דבר ידוע שלעולם לא יבא לידי יבום למאי ניחוש לה ואפשר דאף רמ"א לא קאמר אלא היכא שהיבם ממאן לחלוץ דבכה"ג מיירי הגמ' ולכן מחלק בין משודכת כבר אבל היכא שהיבם מרוצה בחליצה אלא שאין הזמן גורם אין ספק שאין חשש כלל מחמת הזיקה וכבר האריך בזה הח"צ וכתב דלא גרע מארוסה ע"ש באורך בשני התשובות וקצת י"ל לפי מ"ש התוספות ודעמייהו לענין המתנת ג"ח דיבמה קרובה לביאה טפי מארוסה וקצרתי כיון דאין נ"מ לדינא שהדין דין אמת דגם ביבמה אין בה משום חר"ג כיון דהאידנא בטלוהו ליבום לגמרי משום יבום דאורייתא פשיטא שאין היבמה קרובה לביאה כלל והדבר ברור שעכ"פ גם רמ"א לא קאמר אלא היכא שאפשר לו לחלוץ עכשיו ואינו חולץ ונושא אשה על היבמה הזקוקה לו שנראה כאלו רוצה להחזיק בשתיהם אבל במקום שידוע שאין מקום עכשיו לחליצה זו והוא מוכן ועומד לחלוץ כשיגיע זמנו גם הרמ"א מודי בזה ומצאתי הדבר מבואר ביש"ש דיבמות. והב"ח והט"ז ס"ס קס"ה שכתבו בשם מוה' מנחם מענדיל מ"ץ שכתב וז"ל הרי התיר הר"ר חזקיה בשידך כבר ונראין דבריו ודוקא לכתחלה הוא דאסור לשדך משום דמכוער הדבר משום מראית עין עכ"ל והב"ח סיים בה ועיין בגוף התשובה בהגהת מרדכי דכתובות גם שם תשובות מהר"א כהן עיין באורך עכ"ל וכוונתו דשם מבואר דמתיר אף בשידך אחר שנפלה היבמה משום דאין בזה חר"ג כלל והנה לשון זה של מהר"ם מינ"ץ יש לפרשו בשני פנים שי"ל גם לאחר שנפלה היבמה אין איסור רק לשדך משום מראית העין שנראה כנושא שתי נשים אבל אם עשה מעשה ושידך כבר שרי לישא אותה או כוונתו מש"ל לכתחילה ר"ל אחר שנפלה קרינן ליה לכתחילה ואז אף אם עבר ושידך אסור לישא מפני מראית העין אף אפילו אם נפרש כן מ"מ מבואר שאין בזה רק משום דבר מכוער למראית עין והיינו בענין שיכול להחליץ עתה משא"כ בנ"ד שזו העכבה שאין מן האיש והוא רוצה לחלוץ רק משמים עכבוהו ומה שנושא זו המשודכת הכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה ע"מ שיפטור את חברתה ויוציאנה בחליצה כשיגיע לפרק בא סימן וא"כ אין כאן מראית עין ולא דבר מכוער כלל ומכ"ש אם נאמר דדברי מהר"ם מינ"ץ אמורים ע"ד זה שאין איסור רק לשדך לכתחילה אבל אי עביד מהני דכ"ש בזה דשרי דהתם לכתחילה לאו שפיר עביד משום מראית עין ואפ"ה שרי בדיעבד ומכ"ש בזה דשידך בעודו קטן שהרי אז בודאי לא היה מעולה ליבום ולחליצה ושידכוהו על סמך שיבדקוהו אח"כ כשיגיע לכלל שנים ואז יחליץ מיד ליבמתו ולא עלה על לב כי הסימנים לא יראו החוצה בשני גדלות דהא קי"ל כחזקה דרבא דכל שהגיע לכלל שנים כו' ואף דלחליצה בעי בדיקה היינו משום דאפשר לברורי כמ"ש הרמב"ן והרשב"א בחולין ובטור אה"ע והשידוך בהיתר נעשה ואף שבתשובות אבן השוהם קרא תגר על השידוך שנעשה אף שנעשה כבר כדי שלא יקדמנו אחר כו' לענ"ד לאו מלתא הוא כיון דידע אינש בנפשיה שבודאי לא ייבם הזקוקה לעולם למה ימנע עצמו מלשדך שהרי יוכל להיות שלמחר יביא סימנים ויחלוץ לה כדת והרבה דברים התירו בשביל שלא יקדמנו אחר: ומכ"ש בזה"ז שאנו מתי מעט כו' וכמ"ש התוספות ובפרט בזה שאין כאן דררא דאיסורא כלל ועיין שם הטעמים שכתב בזה אין מחוור כלל אך גם הוא לא קאמר רק בנידן שלו שבשעת נפילת היבמה כבר היה בן י"ג שנים ולא נמצא לו סימנים דבזה איתרע לה חזקה דרבא ומ"מ חל עליה מצות יבום וחליצה דשמא נשרו ובשעה ששידך אפשר שהיה ראוי אז לחלוץ וכיון דלא חלצה ס"ל דיש למנוע אפילו מלשדך שנראה כמשדך עם אשה קודם שגירש הראשונה משא"כ בנ"ד שבשעת נפילה ליבום היה קטן שלא הגיע לכלל הנ"ל. נראה דגם הוא מודה שנשתדך בהיתר שמובטח לכשיגיע לכלל שני גדלות שיביא סימנים ויחלוץ טרם ישא המשודכת וכיון שגם עתה רוצה לחלוץ אלא דאכתי לא אחזי לחליצה ה"ל כנשתדך כבר דשרי ומ"ש הח"צ דלא דמי לנשתדך כבר דהתם מטעם שחרם הקהלות קודם הדין עמו בזה לדחות דברי הרב השואל שרוצה לדמות זה לחילוק של מוה' חזקיה דשם אתי עלה מטעם חרם הקהלות קודם הדין עמו אבל לפי מ"ש דברי מהר"ם מ"ץ שנראה מדבריו דאין בזה משום חר"ג לכן אם נשתדכה כבר שרי אבל לא נשתדכה כבר ועתה הוא רוצה להשתדך אסור משום מראית העין א"כ שפיר ר"ל דכה"ג שנשתדך כבר כדיעבד דמי דאין לחלק בין נשתדך קודם שנפלה או אח"כ כיון דלאו מטעם חרם הקהלות אתי עלה דנשתדך כדיעבד דמי ולכתחילה אסור משום מראית העין א"כ אין חילוק דס"ס כיון דנשתדך שרי ומכ"ש בזה שנשתדך בהיתר וגם י"ל דהח"ץ שדחה דברי השואל היינו בעובדא דידיה שנפלה היבמה כשכבר היא בן י"ג שנה וחל עליו זיקת יבום וא"כ אפשר לומר דלא כל כמיני' לדחותה מעליה ע"י שיקבל חרם הקהלות בשידוכין משא"כ בזה דאף שכבר נפלה לו ליבום מ"מ האי שעתא קטן היה ולאו בר חיוב מצות וכיון ששידכו אביו אזי קיבל החרם והוא שתיק כשהגדיל ממילא חל עליו החרם של הקהלות ומצות זיקת יבום בבת אחת וכיון דהוא רק זיקה קליש' לחליצה שפיר מידחי מקמי חרם הקהלות כמ"ש מהר"א שם להחזיק דברי מהר"ח בחילוק זה ע"ש ולפ"ז י"ל דהרמ"א נמי מודה בכה"ג דנ"ד שנשתדך בעודו קטן דיש להתיר כמו בנשתדך קודם שנפלה מטעמא דכתיבנא: ובאמת שצ"ע על מהר"ם מ"ץ שכתב האיסור להשתדך לכתחל' משום מראית העין וזה לא נזכר כלל בדברי מהר"ח רק מספקא ליה אי שייך חר"ג בזיקה או לא אך העיקר נלענ"ד דודאי אין מקום לומר דזיקה ככנוסה דמיא שיחול חר"ג דאטו אם נפלה יבמה לפני יבם נשוי נאמר שאם לא יחלוץ מיד הוא עובר על חר"ג למ"ד דגם ביבמה תיקן והא ליתא דמ"ש הפוסקים ביבם נשוי כופין לחלוץ לאו משום שכל זמן שאינו חולץ עובר על חר"ג מחמת הזיקה פשיטא שז"א רק משום דמיירי שהיא תובעת אותו לחלוץ ולכן אם אינו נשוי אף על גב דלא שבקינן לי' ליבם מ"מ גם לחלוץ אין כופין שהוא יכול לומר שהוא רוצה ביבום לשם מצוה משא"כ היכא שהוא נשוי שא"א ביבום כלל דאז דינו כאומר איני רוצה לא לחלוץ ולא לייבם שרוצה לעגנה דאז כופין אותו מן הדין כמבואר שם אבל כשהיא אין תובעת לחלוץ פשיטא דלא כייפינן ליה לחלוץ משום חר"ג וא"ל דכיון שהוא מתרצה להמתין בחליצה שלה לא חיישינן ז"א דלאו בריצוי דידה תליא מלתא גבי