בית אפרים אבן העזר חלק ד עט

פנאי לעמוד על דבריו ונראה שיש להם לנהוג כל חומרות נדה עם בעלה ונוסף עליהם איסור היחוד בלתי אחרים עמהם. ואף שאני מיראי הוראה חזינא לאצטרופי בצירוף דרבנן ובלבד שיסכים בהיתר זה כבוד מחותני הרב הגאון החריף והבקי המפורסם מוהר"ר יהושע העשיל נ"י מרא דאתרא אשר על פיו יצאו ויבאו. אז יהיה חלקי עם המתירין ובפרט כפי מכתב ידידי הנ"ל כבר הורה זקן שארי הגאון המפורסים דרב גוברי' מ"מ הא אתריה דרב הוא וקרב המתיר כמצותו ואין להרהר אחריו ובודאי טוב הורה ועשה כתורה ומעתה גם בעובדא זו יש לנו לגרור אחריו ולפסוק כן להלכה ברורה כנלע"ד להלכה ולא למעשה עד כי יצא לאור משפטינו עם מחו' הגאב"ד: שאלה קמא לכבוד מחו' הרב הגאון המפורסם מוהר"ר יהושע העשיל אב"ד דק"ק טארניפאל: שומע קול שופר כו'. זאת אומרת כי דברות קדשו הגיענו וכי דרך כלל דין הניא לי שגם מכ"ת דורש ומסכים להלכה למעשה להתיר בענין זה את זאת אדרוש אשר ראיתי דבר חדש בקונטריסו שיש עוד אח שראוי לחלוץ וצידד לומר שיחלוץ לה אח השני ולענ"ד זה צ"ע חדא דאם יחלוץ לה הוא עצמו י"ל דחליצתו מוכחת עליו וכעין שכתבו התוספ' משא"כ אם הוא אינו חולץ לה שאינו עושה מעשה לרחקה יש לדמות קצת לארוסה שלא גירשה דחיישינן טפי כמ"ש הרשב"א בחידושיו ובתשובה הובאה בב"י סימן י"ז ואף אם נרצה לחלק מ"מ עכ"פ כשהוא חולץ לה טפי י"ל שסופו מוכיח שלא היה בדעתו לשם אישות מעולם וגם מה שנראה מדברי כ"ת חלוצה לאחין קיל טפי לע"ד ליתא דהא בפלוגתא דר"י ור"ל כ"ע מודין דאינו חייב על החלוצה כרת אבל באחין פליגי ולדברי ר"ל אחין חייבין על החלוצה כרת והכי ס"ל לרב אשי ובירושלמי יש כמה דעות דר"י הוא דס"ל דהאחין חייבין על החלוצ' כרת וכמה אמוראי דס"ל הכי עד שתמה בקרבן העדה שם על מה שפסקו כר"י ובאמת במח"כ אשתמטתי' דברי הרי"ף והרא"ש בפרק החולץ שכתבו מלתא בטעמא. אמנם דעת הראב"ד לפסוק כר"ל דשמואל סבר כוותיה בדף מ"א וכן רב אשי ותמה על הרי"ף שפסק כר"י והרמב"ן בחידושיו ובספר הזכות הליץ בעד הרי"ף ע"ש. וכן הרשב"א הביא בשם הראב"ד שדעתו לפסוק כרב אשי ע"ש בדף מ"א וא"כ חלוצה לאחין פשיטא דחמירא טפי מחלוצה לחולץ וכן נראה לכאורה וע"ש דטפי עדיף שיחלוץ לה הוא עצמו. דברי מחו' דוש"ת הק' אפרים שאלה קמב בכפר אחד אירע שאיש רע ובליעל אמר לבעל הכפר אני זניתי עם אשתך ושאל הבעל לאשתו ואמרה שהנואף הי' בחדר והיא באתה לשם ליקח כיס של גבינות ותקף אותה בחזקה ובא עליה והנואף אמר שהי' ברצון אם היא מותרת לבעלה: תשובה נידון כזה נפתח ברבוותא גאוני עולם וראש המדברים בזה הוא כבוד אא"ז הגאון בעהמ"ח תבואות שור והעלה להתיר. והגאון בעהמ"ח פ"י הסכים על ידו ודבריהם הלא הם כתובים על ספר קרן אור אשר חיבר הגאון מוהר"ר משה אב"ד דק"ק בעלזא וגוף התשובה של אא"ז הגאון ז"ל איננה שם רק מה שהביא הגאון המחבר בתוך תשובתו ופלפל עליהם ואיידי דחביבי לי דברי אא"ז הגאון ז"ל אקדמי' ברישא. וז"ל המחבר ז"ל ועתה אניף ידי על יסוד המתירין. היסוד הא' ממ"ש בש"ע ואפי' הודית שזינתה אמרינן שמא עיניה נתנה באחר כו' ולענ"ד יש לפקפק טובא חדא דודאי סברא אלימתא היא דבנאנסתי לא שייך עיניה נתנה באחר דאנוסה לישראל שריא ולדעתי הוא טעמא דהנך רבוותא במרדכי שלא הזכירו בתשובה הנ"ל היתר' משום עיני' נתנה באחר. ומה שדחה הרב מהר"א סענדר האי סברא משום דלאו כולא נשי דינא גמירי כמ"ש בריש קידושין כו' עכ"ל, ז"א דודאי כ"ע ידעי הך דינא דאנוסה מותרת ולא דמי לאטו כולי נשי דינא גמירי דעלמא דהיינו בקידושין דאי לא קיבלה נטירותא כו' עכ"ל: והנה לכאורה מדברי התוס' בכתובות דף ס"ג נראה דבאומרת נאנסתי לא שייך עיניה נתנה באחר שכתבו שם בסוף ד"ה אבל אמרה מאיס עליה כו' ועוד קשה משלהי נדרים בההוא דהוי מהרזיק כו' דהא מסתמא ברצון הוי דבביתה היה ועוד דלא צווחה ואפ"ה כיון דלא מרכס שריא דאין לן למימר ענ"ב כו' ע"ש ולכאורה יש לתמוה דל"ל להוכיח דמסתמא ברצון דבבית' הוה ת"ל דאם אומרת באונס שריא דליכא לאוסרה ע"פ אמירתה שבא עליה הנואף כיון שאומרת שבאונס היה אלא ע"כ כיון דאיכא עדי יחוד והיא מודית שזינתה נאסר דליכא בזה משום ענ"ב כיון שהיא אומרת שהי' באונס ומ"מ אין מאמינין לה שהיה באונס דאונס לא שכיח רק כיון דלא מרכס שריא. ואמנם מבואר מדברי הרא"ש שם שר"ל שלכאורה היה אפשר לומר דמיירי באומרת נאנסה ובאשת כהן ולכך אמרינן ענ"ב לזה כתבו דמסתמא היה ברצון כו' ואמנם אכתי קשה נהי דאנן אין מאמינין לה שהי' באונס דאונס ל"ש לפי שהיא בביתה מ"מ אפשר שהיא אומרת באונס היה ואין בדעתה להפסיד הכתובה כלל. אך הגאון בספר כתובה כתב ג"כ בפירוש התוס' דר"ל דלא נימא דמיירי באש"כ ולכך כתבו דהי' ברצון שהיא בביתה כו' וא"כ שהיא אומרת ג"כ שהי' ברצון דאם היא אומרת שהי' באונס אין כאן רגלים לדבר על האונס ובלא טעמא דמרכס הוי שריא אף בא"כ עיין בס' כתובה דף י"ג. וע"ש עוד מ"ש די"ל דאינה נאמנות על אונס כשיטת ר"י וצ"ע. ולקמן אבאר בזה: והנה ראיתי בקונטרס אשר שלח אלי בזה החריף ושנון האברך מו"ה יצחק מיכל הכהן נ"י בנידון זה וכמה דברים הטובי' אשר דיבר וכעת אין פנאי לבא בארוכה אפס קצהו אראה במ"ש להקשות על הרמב"ם דפסק במ"ע כופין ובטמאה אני לך אין כופין משום ענ"ב. וכבר עמדו בזה כמה מחברים והנה קושיא זו יש לה ג' פנים חדא דקשה דגם במ"ע אמאי כופין ניחוש דילמא משקרא מחמת ענ"ב דהא להרמב"ם לא מהני הפסד כתובה לדחו' חששא דענ"ב כמו שפסק גבי טמאה אני ברצון ועוד דאפי' נימא דבטענת מ"ע יש להאמינה טפי ואין לחוש לעיניה נתנה באחר אכתי קשה נימא דמהימנא לומר טמאה אני במגו דהוה טענה מ"ע כמ"ש התוס' שם בכתובות סגנון קושיא זו אההיא דנדרים. ועוד דאפילו תימא דלא אמרינן מגו בכה"ג דמיחזי כשיקרא כיון שאין נראה לב"ד אמתלא לדבר וניחא לה טפי לטעון שזינתה ברצון שאין מי שיכיר בשקרה מ"מ קשה כיון דבמשנה אחרונה תקנו דאין כופין משום דענ"ב ומאי הועילו בתקנתן שאם תרצה להפקיע עצמה תטעון מ"ע ובאמת לפי מ"ש הפוסקים דאף מי שסובר דכופין היינו כשיש כאן אמתלא הניכרת יש ליישב דשפיר הועילו בתקנתן דכל שאין כאן אמתלא ניכרת שהיא מ"ע לא תוכל להפקיע עצמה בטענת טמאה אני לך. אך לשון הרמב"ם משמע דבכל גווני יכולה לטעון מ"ע וגם דאכתי קשה היכא שיש כאן אמתלא ניכרת שהיא מ"ע והיא אינה טוענת כן רק טוענת שזינת' ברצון נימא שהיא נאמנת במגו דמ"ע ומסתימות לשון הרמב"ם נראה שבכל ענין אומרת טמאה אני אינה נאמנת. ובכדי ליישב זה אמינא לבאר מה שנלענ"ד בטעמא דהרמב"ם ז"ל שכתב אם אמרה מאסתיהו ואיני יכול להיבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה ותצא בלא כתובה כו' ע"ש בפ"ד מהלכות אישות ולכאורה זה סותר הכלל שאין האיש מוציא אלא לרצונו והוא מן התורה כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ח מהלכ' גירושין ואע"ג דקי"ל דכל היכא שכופין אותו בב"ד של ישראל לרצונו קרינן ביה מ"מ היינו היכא שהדין נותן לגרש דאז גמר ומקני כמ"ש התוספות בב"ב דף מ"ח משא"כ כאן נהי דנימא שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה מה דין יש לנו עליה שיצטרך ליתן גט שיאמר דגמר ומקני: ואמנם היא גופא קשיא בכל הנך שכופין להוציא כגון מוכה שחין וחביריו דאיך מצינו חיוב זה שיהא מוטל עליו שיוציאה בגט עד שנאמר דכיון דאיכא עליו חיוב גמור ומקני