בית אפרים אבן העזר חלק ד עז

דאם נזהרים שיהיו אחרים עמהם שרי בשעת הדחק וכעת אין קשיא ליה למהרמ"פ דאי לא גייסי מה בכך שהיא ארוסה כו' ומ"מ נראה דמהר"פ שרוצה לפרש בגייסי לאו כגוונא דארוסה שביהוד' ממש אלא בגייסי דש"ס שהוא דומה קצת לארוסה שביהודה וכמש"ל בדברי הרשב"א ואין להאריך: שוב ראיתי בדברי אא"ז מהר"מ מלובלין ז"ל שכתב ג"כ על דברי הירושלמי שהביא הרשב"א דאפשר דלא מתניא ברייתא זו אלא למ"ד מצות יבום קודם אבל היכא דלא היה בדעת החולץ מעולם לכנוס כו' ועוד דמנ"ל למידק כו' ע"ש ועוד נ"ל לתמוה על הרשב"א שכתב וכיון דמייתי עליו החולץ כו' וקאמר ארוסה שביהוד' כו' מבואר מדבריו דמפרש מאי דקאמר בזמן שנשאו הא לא נשאו לא ר"ל אם נתגרשה מן הנשואין אז אסורה לדור אבל נתגרשה מן האירוסין לא ופירוש זה מוכרח לכאורה דקאמר והארוסה שביהודה כנשואה היא והיינו לומר כיון דהוי כנתגרשה מן הנשואין: אך לפ"ז תמוה מאי דקאמר ובכהנת אע"פ שלא נשאת דכיון דבנתגרשה מן האירוסין מיירי וטעמא משום דאין לבו גס בה מה לי כהנת דהיינו אשת כהן מה לי אשת ישראל כיון דמטעם שאין לבו גס בה אתינן עלה וא"ל דכיון דאיכא איסור לאו החמירו אף בנתגרש' מן האירוסין דשמא אעפ"כ יבא עליה ז"א דהא במגרש אשתו ולנה בפונדקו ג"כ לא חיישינן במן האירוסין אע"פ שיש שם איסור חמור וגם דלפ"ז בחולץ אמאי לא יפנה לפי מ"ש הרשב"א דהוי כארוסה ומה בכך הא מ"מ איכא איסור לאו אלא ע"כ כיון שאין לבו גס בה אין לחלק ומזה היה נראה כמבואר מדברי הר"ן דמפרש בד"א בזמן שנשאו ר"ל שעכשיו נשאת לבעל ויש בזה איסור חמור דא"א הא לא נשאו לא ר"ל שעדיין פנוי' היא שריא לדור בחצר ואהא שפיר קאמר דבכהנת אף ע"פ שלא נשאו דהא מ"מ יש איסור לאו דגרושה לכהן וכדברי הר"ן מוכח באבל רבתי דבתר הא דבזמן שנשאו כו' קתני בד"א מן הנשואין הא מן האירוסין לא אלמא דמעיקרא מיירי לענין נשואין של עכשיו אלא דלפ"ז תמוה מה שסיים הירושלמי דארוסה שביהודה כנשואה היא דהא הך נשאו לאו נשואין ממש קאמרינן דה"ה אם נתארסה אסור' לדור כיון שנאסרה משום א"א ומה לי ארוסה שביהודה או ארוסה שבמקום אחר ובאמת הר"ן לא הזכיר סיום דברי הירושלמי בזה דארוסה שביהודה כו' ואפשר שלא היה בגרסתו אבל הגרסא שלפנינו תמוה דאיתא ובכהנת אע"פ שלא נשאו והארוסה שביהודה כו' ודברים אלו אין להם קישור כלל ואם באנו ליישבם ע"ד שיטת הרשב"א צ"ל בדוחק דבכהנת משום מעלת יוחסין החמירו לאסור אף בנתגרשה מן האירוסין ולא משמע הכי ויותר נראה שחסר בבא זו השניה באבל רבתי וצ"ל כמ"ש שם ובכהנת אע"פ שלא נשאו בד"א מן הנשואין הא מן האירוסין לא וארוסה שביהודה כו' והשתא א"ש הכל ובתשובות הרשב"א העתיק כמו שהוא בירושלמי שלפנינו וצ"ע: ומ"ש ידידי הנ"ל שיש כאן צד היתר מחמת שאשתו משמרתו והאריך בדברי פח"ח וכבר שאריך בזה בשו"ת מהרא"ש בן חיים והביא שם מהא דארמלתא לא תשרי בר בי רב באושפיז' שכתב הרמב"ם דמותר באשתו עמו והאריך בזה והראה פנים לכאן ולכאן ואינו בדין שיניף המקצר ומ"מ סוף דבריו שם כתב וז"ל מעתה בהתאסף יחד כל הטעמים הנזכרים דאעיקרא דדינא אין האיסור ברור ואם ת"ל שהוא אסור אפשר שהאזהרה להיות אחרי' עמהם מועלת והרשב"א שהוא אבי האיסור בדין החלוץ והחליצה ולא נמצא לפוסק אחר הוא מקיל בענין היחוד כשיש שם נכנס ויוצא (ר"ל שהרשב"א בתשובה בענין ש"מ שגירש כל שיהיו שם נכנסין ויוצאין המצילין מידי יחוד ואפי' שתעמוד בקבע כו' דמייתי שם מהראנ"ח) ואף גם זאת שמתחלה היה דעתם לחלוץ נראה דשרי הנה ערכתי מילין ודקדוקים קלים לקיימו של היתר מדאגה מדבר ודוחק השעה מן החצירות והבתים מצד השריפה אשר שרף ה' ואף שזה ימים על שאלה כזו לא מלאני לבי להקל מפני שלא היה שם שעת הדחק כו' וכיון דמבואר בשאלה שהוא שעת הדחק אם תפרד זו מביתו א"כ דמי לנידון מהראנ"ח ויש להקל כשהם נזהרים שיהיו אחרים עמהם אלא שיש לעיין דהתם כבר חלצה אבל הכא שעדיין לא חלצה אפשר שאין כאן דחק ובאמת לא תחלוץ ואז שרי כמ"ש מהרמ"פ והרמ"א ויש סיוע לדבריהם מהא דיבמה הגדיל' בין האחין שהבאתי לעיל דמשמע דשפיר דמי למעבד הכי וא"ל דההיא דחכמים דאמרי מצות יבום קודמת דיבמה יבא עליה מ"מ ז"א דהא ר"י אמר רב קאמר לה ואינהו ס"ל כאבא שאול כדאיתא דף ל"ט ומ"מ יש לדחוק דבזמן הש"ס שאני דהא מצי למעבד בהיתרא אי בעי מייבם לא שביק היתר כו' ומייחד עדים משא"כ בזה"ז ומ"ש ידידי הנ"ל דאף קודם חליצה אם יבא עליה יעבור על חרגמ"ה להרמ"א שפסק דאף במקום יבום נהגו חרגמ"ה אין נלענ"ד דדווקא כשמייבם אותה ולוקח אותה להיות לו לאשה אבל כאן שהחשש שמא יבא עליה בצנעה ולא ע"ד תשבו כעין תדורו לא שייך חרגמ"ה דאף שביבמה בביאה לחוד קנאה והוי כאשתו היינו דווקא ביחוד בעדים כמש"ל ואף לרש"ל דלא בעי עדים מ"מ עיקר חרגמ"ה על קביעות שתי נשים ולא ע"ד עראי כה"ג. ומכ"ש מ"ש ידידי הנ"ל דבזה"ז דאיכא חרגמ"ה ליכא למיחש דלמא בעל וז"א דכיון דהחשש הוא שבעל בצנעה בלא עדים אין בזה משום חרגמ"ה אך כבר כתבתי שאין לחוש שמא בעל כלל דא"כ לא תהני ליה החליצה כלל וגם מה"ת לומר שבעל בלא מאמר ומכ"ש בזה שידוע לכל שמעולם לא עלה על לב האיש והאשה לייבם רק לחלוץ והא דגייסי ידוע לנו מאיזה צד בא להם ומה"ת לחוש שיעלה על דעתם דבר זה ומתמיה לרבים ומכ"ש שיעלה על דעתם שתתייבם במקום שיש לו אשה ותהיה לו ג"כ לאשה דהא אפי' אם רצו לא שבקינן להו וכ"כ הב"ח ומ"ש משום לא פלוג כבר כתבתי לעיל דכיון דלאו גזירא היא אלא טעמא משום דגס בה ובכה"ג לא שייך הך טעמא וכן מצאתי בדברי ידידי הנ"ל שכתב בענין זה ודאתאן עלה שתשב עמו בלא חליצה נראה דאף מהפוסקים משמע שאם שניהם מרוצים לישב כך אין כופין אותם וכן משמע מפשטא דש"ס דוקא תבע הוא או היא מ"מ כיון שלבם לשמים לעשות נחת רוח לנפש המת כדברי המקובלים וגם הב"ש הזכיר בסימן קס"ה בשם הזוהר דמצוה בחליצה אין לנו לעכב על ידם ועיין בב"י סימן הנ"ל בשם מ"כ שכתב ועוד דמצוה הוא על היבם לחלוץ או לייבם ומ"ש משאר מצות. עוד אחרת הוא מה שיש לצדד בנ"ד לפי מ"ש הר"ן בשם הר"י דגרושת ישראל שנשאת לאחר ונתגרשה מותרת לדור עם הראשון במבוי דבמחזיר גרושתו אם בעל ולא קידש אינו לוקה והב"ש כתב דאין זה שיטות הרמב"ם דהא בגרושה לכהן נמי ס"ל דאינו לוקה ואפ"ה לא תדור במבוי ולע"ד אין מזה הכרע דאפשר גרושה לכהן שהוא פסול יוחסין החמירו טפי וכמש"ל: והנה המ"ל נסתפק לדעת הר"י אם נזהרים שיהיו אחרים עמהם בחצר אי שרי לדור ושוב פשיט לה מהריב"ש סי' ש"ס דמשמע מדבריו שם דלר"י אסור אף ביחוד בית ונזהרים שיהיו אחרים אסור ולענ"ד זה דוקא להריב"ש דמפרש מ"ש בשבוי' הקילו היינו דבשבויה קיל מאיסור אחר וא"כ י"ל אף דמחזיר גרושתו שבעל ולא קידש דרבנן מ"מ חמיר טפי משבויה אבל לפי מה שראה מדברי רש"י והר"ן דכל איסורי דרבנן לשבויה דמי אם כן אין לחלק בכך ומ"ש הריב"ש גבי מינקת דכל דתקון רבנן כו' ז"א לדעת רוב הפוסקים לעיל דמפרשי הסוגיא באשת כהן דוקא. (וע"ש שהחמיר במינקת אף שלא כנס כ"א אירס בלבד כו' אבל בנדון זה נראה שאע"פ שאין כאן אלא אירוסין שייכי אהדדי ולבו גס בה ואיכא למיחש כדאמרינן ההוא דארוס כו' דמשמע קצת דכל דשייכי אהדדי מקרי גייסי ונראה דהתם כיון שקידש במזיד ולא עלה בדעתו לפרוש ממנה כלל ובע"כ הפרישוהו ממנה ונידוהו עד שהוציא בגט או שאיימו עליו שינדוהו הא קמן שעינו ולבו עליה כל היום. ובכה"ג שפיר יש להחמיר אף בגייסי כל דהיא או אפשר דהתם היה ידוע לו דהוי גייסי טובא שהרי בלשון השאלה לא נזכר מענין גייסי כלל) אבל באשת ישראל דינה כשבויה להקל באיסור דרבנן א"כ ה"ה בכל איסורי דרבנן ועיין בפר"ח סימן קי"ט ולפי זה י"ל לפי מ"ש הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות א"ב דלאו דוקא באיסורי כהונה הדין כן דבעל ולא קידש אינו לוקה אלא בכל חייבי לאוין הדין כן דאמרינן מכין כו' לשון זה משמע דבכל גוונא