בית אפרים אבן העזר חלק ד ע

ואין אדם נאמן ע"י עצמו והקשה דהא כל מקום דע"א נאמן באירוסין אפי' הבע"ד עצמו נאמן ואדרבא עיקר הילפותא דא"א נאמן משום דכתיב וספרה לה כו' וא"כ לא שייך הך דינא אלא משום דרוב כותים פרוצים בעריות ואפשר דנקיט לה בהאי לישנא לאשמועינן דאף בעלה אין נאמן בה כו' ע"ש וא"כ בנ"ד דליכא רוב ולא שום סברא לומר שצחק עמה אדרבא הדעת נוטה שלא באו לידי גיחוך מעולם ומיבזיז בזיז מינה מה"ת לא יהי' נאמן ומכ"ש בזה דהוא מעשה של עצמו וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן: ועוד נלענ"ד דאף לפי זה מה שכתבו התוס' והרמב"ן והרשב"א שם לתרץ הך דנדה בענין אחר היינו התם שאנו צריכין להאמינה על סיפרתה שתהא מותרת לבעלה משא"כ כאן דתרווייהו מידע ידעי ואמרי ברי לנו שלא היה בדעתינו להתייבם ולא צחקנו פשיטא דמהימנא וגדולה מזה אמרינן בכתובות בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אף ע"ג דהוי תרי ותרי מ"מ אם אומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדיה לא תצא ובפ"י שם הביא דברי הרשב"א בקידושין שכתב דאפילו אי תרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמי אחזקה מ"מ לגבי עצמן נאמנין בדיעבד וכתב הפ"י שיגע ומצא דעת קדושים שהרשב"א סובר דלא אזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר כו' משא"כ אם העובר אומר ברי לי נגד החזקה לא שייך לגביה שהוא מוזהר על הספק בודאי מחמת החזקה וכן מצאתי בחידושי מהרש"א ביבמות פרק האשה כו' ע"ש באורך ואף דהתם דוקא בדיעבד אמרינן הכי היינו משום דהתם איכא חזקה גמורה לאיסור חמור דא"א משא"כ כאן שאין כאן חזקה ולא איסור רק חשש איסור וגם דכל היכא דאיכא שעת הדחק כדיעבד דמי נראה דודאי מהני ברי דידהו: וק"ו הדברים בנ"ד שזה החולץ יש לו אשה והיאך יעלה על דעת כי קרבות יחפצון ויעברו על חרגמ"ה ומי שבקינן להו והב"ח ז"ל הרגיש בזה וכתב ואפי' היה לו אשה ודבר זה ידוע במלכותינו אין נושאין ב' נשים מתקנת רגמ"ה ופשיטא אין לומר שהיה בדעתו לגרש את זו ולכנוס יבמתו דהא אין מגרשין בע"כ וא"כ היאך מצחק עמה על ספק גדול כזה מ"מ בהא איכא למימר דלא פלוג רבנן וכיון דהיכא דאין לו אשה חיישינן ללבו גס בה ואסור ה"ל היכא דיש לו אשה נמי אסור כו' נפלאתי דמאן הרגלים לומר לא פלוג בזה דאטו גזירה הוא דגזרו בה הא טעמא איתני בה משום דחזינן דלבו גס בה וא"כ ממילא דביש לו אשה ובמלכותינו שיש תקנת רגמ"ה אין לבו גס בה ומותר. ומ"ש וכ"נ מכל האחרוני' שהיו במלכותינו שהביא ההיא דתשובות הרשב"א לפסק הלכה ולא חילקו בין יש לו אשה לאין לו אשה אינה ראיה לענ"ד כיון דהדין תלוי במציאות דחזינן דגייסי וזה אינו רק אם החולץ פנוי אבל אם בעל אשה הוא אינו במציאות שיהיה לבו גס בה דרך קירוב אישות דאטו ברשיעי עסקינן ופשיטא שאין לומר שעלה על דעתו לגרש את אשתו ויכנוס זו כמ"ש הב"ח דהא אין מגרשין בע"כ ודלמא לא תתרצה אף בתרקבי דדינרי וגם י"ל לפי מ"ש הב"י בשם הר"ש בן הרשב"ץ ביבמה שנדרה או מצאה פתח לנדרה ולא אמרינן בזה כל יבמה שאין אני קורא בה יבמה יבא עליה בשעת נפילה כו' וכתב הב"ש סימן קס"ה דאם היה לו אשה בעת שנפלה לפניו הית' אסור' עליו מחמת תקנת ר"ג י"ל דגרע טפי דאין היתר לאיסור זה משא"כ איסור נדר יכול להתירה ע"ש: והנה מדבריו נראה דטעם הב"ש בנודרת משום דיש היתר לאיסורה ולענ"ד צ"ע שהרי התוס' והרא"ש בריש יבמות הקשו דנידה תיאסר ליבם אע"פ שמטהרת אח"כ כמו אחות אשתו כו' ותירצו דלא דמי לאחות אשה ושאר עריות שהאיסור עומד על היבם טפי משאר ב"א אבל נדה לכ"ע אסורה ועוד תירצו התוס' דבאחות אשתו אין זה דרכי נועם אם תצטרך להמתין אבל נדה דרכי נועם דלבעלה נמי צריכ' להמתין ע"ש ואם איתא בפשיטות ה"ל לשנויי דנדה שאני שיש היתר לאיסורה אלא ודאי דז"א וס"ל דאחות אשה נמי מיקרי יש היתר לאיסורה אם תמות אשתו ואף ע"ג דיש חילוק מ"מ התוס' לא ס"ל לחלק בהכי וס"ל דבכל גווני מיקרי יש היתר לאיסורה אלמא דמ"מ אחות אשה אסורה לפי שאינה אסורה רק על היבם לבד משא"כ נידה ולפ"ז נודרת דמי לכאורה לאחות אשה שג"כ אינה אסורה רק על היבם לבד וגם לתירוץ הב' א"ל דגם זה אינו דרכי נועם שתצטרך להמתין עד שיזדקק לה יבם ותמצא פתח לנדרה ואפשר לדחות דהכא שהיא גרמה האיסור על עצמה לא איכפת לן בהכי וצ"ע. ומ"ש הרא"ש שם החילוק דנדה עומדת ליטבל וליטהר כדרך כל הנשים כו' מבואר למעיין שם שלא כתב זה אלא דלא תיקשה למה תהיה מותרת לחלוץ בעת נדתה הא קי"ל כל שאינו עולה ליבום כו' ע"ש אבל לענין החילוק בין אחות אשה שאסורה אע"פ שמתה אשתו אח"כ כתב כדברי התוס' דהטעם משום דנדה אסורה לכל ע"ש וצ"ע על הד"מ סימן קס"ה שכתב על דברי הר"ש הנ"ל שכיוצא בזה כתב הרא"ש ריש יבמות לענין יבמה שהיתה נדה בעת מיתת הבעל עד כאן לשונו והדבר צ"ע כמ"ש שאין זה ענין לדברי הרא"ש שם: וראיתי בחידושי הרשב"א ריש יבמות שכתב הקשו בתוספות ליתני שש עשרה וכגון המגרש את אשתו כו' ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת כו' וה"ז כנודרת הנאה בחיי בעלה שחולץ וזו אינה עולה ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה כיון שד"א גרס לה לאסור כו' ע"ש וחילוק זה א"ש לענין כל שאינו עולה ליבום אבל מ"מ ס"ס הא לא קרינן בה יבמה יבא עליה בשעת נפילה ואפשר דגם לענין זה שפיר מצינן לחלק בכה"ג דדוקא משום איסור ערוה דגופה אמרינן הכי אבל לא אם ד"א גרם לה לא איכפת לן מה שהי' אסור בשעת נפילה וצ"ע אך לענ"ד דלכך במצאה פתח לנדרה מתייבמת ע"פ מ"ש הרשב"א בפרק החולץ דהא דלר"ל בהפילה מתייבמת אף ע"ג דקי"ל כל יבמה שאין אני קורא כו' האי בשעת נפילה זקוקה היא אלא דרחמנא אמר עיין עליו לידע אם היא זקוקה אם לא וכיון שהפילה איגלי מלתא למפרע דזקוקה היתה ומ"מ אין זה דומה לנדה דנדה נמי אע"פ שבשעת נפילה לא נאסרה לגמרי מ"מ אף לכשתטבול ותטהר אין התירה רק מכאן ולהבא אבל אינו מועיל למפרע וא"כ אכתי בשעת נפילה היתה אסורה עליו בבירור ולכך הוצרכו התוס' לחלק דנדה אסורה לכל ולפ"ז היכא דהאיסור משום שיש לו אשה וחל עליו חרגמ"ה אף שיש לו היתר כשיגרש או תמות אשתו מ"מ כיון שלא נעקר למפרע דמי לאחות אשה ולפ"ז דברי הב"ש נכון לדינא ולא מטעמא דידיה: ולכאורה י"ל לפום הך אוקימתא דמוקי בהחולץ דבסברא פליגי ור"ל ס"ל דתיגלי מלתא למפרע לא אמרינן א"כ כיון דקי"ל כר"ל בהא דהחולץ למעוברת איכא למימר נמי בנודרת אף שמצאה פתח לנדרה אמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה כו' ותיגלי מלתא למפרע שנעקר הנדר וזקוקה היתה זה לא אמרינן והרשב"א לא כ"כ אלא להך אוקימתא דבקרא פליגי דר"ל סבר ובן אין לו עיין עליו ולפ"ז י"ל דשפיר אמרינן תיגלי למפרע אלא דלפי זה הו"ל להרשב"א לבאר לפום הך אוקימתא דתיגלי למפרע לא אמרינן היאך א"ש הך קושיא דלמה מתייבמת אחר נפילה נימא כל יבמה וע"כ לומר דהא דאמרינן תיגלי למפרע לא אמרינן היינו כשאנו דנין על הענין הנעשה אז כגון חליצת או ביאת מעוברת כיון שאז היה הדבר בספק לא מהני העשי' שעשה אז להתירה אף שעכשיו נתגלה שנעשה המעשה כהוגן משא"כ כשאין דנין על המעשה הנעשה בעת ההיא כלל רק שעכשיו אנו דנין אם היתה בשעת נפילה יבמה שנאסרה או לא בזה שפיר אמרינן תיגלי למפרע דמה בכך שלא הקיפה ידיעתינו הדבר ההיא אז קמי שמיא הוי גליא שלא יצאה זו מכלל שאר יבמות שאני קורא בה יבמה יבא עליה וזה דומה לאם היה לנו ספק בשעת נפילה אם גירש אחיו המת הערות שהיו נשיו אם לא יבאו עדים שגירש' דפשיטא שזו מותרת לייבם בלי פיקפוק וה"נ דכוותיה דהפילה או בנודרת הנאה דשפיר אמרינן תיגלי למפרע כיון שחכם עוקר נדר מעיקרו כנלע"ד: ובר מן דין נראה דא"ש לפמ"ש הנימוקי יוסף שם בטעמא דלא אמרינן תיגלי מלתא למפרע דחיישינן דלמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל ונמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוא ע"ש ולפ"ז גבי