בית אפרים אבן העזר חלק ד סט

ואע"ג דלענין אשה דעלמא קי"ל כר"י דס"ל נסתרה לאלתר ומ"ש מהראנ"ח וז"ל ואע"ג דלר"י לא מפלגינן בהכי אלא מתני' ר"מ היא וכו' ע"ש כבר מבואר במהרי"ק סימן ק"ה שכתב אע"ג דר"י מוקי מתני' כר"מ וא"כ מסתמא הלכה כוותיה מ"מ רבא דהוא בתראה מוקי לה אפי' לר"י וכו' הרי מבואר דקי"ל כהך חילוקא דיבמתו בזיז מינה וכן מבואר באה"ע סימן קי"ז שפסק הרמ"א שאם שהה ל' יום א"צ לומר שלא בעל והקשה הח"מ דהא קי"ל כר"י והב"ש תירץ דרמ"א פסק כרבה דהיכא דאיכא טעם דלא בעיל כגון ההיא דיבמה דמבזיז בזיז כו' מבואר בזה דקי"ל כן להלכה ולפ"ז צריך ליישב דעת הרשב"א דסובר דיבמה היכא דגייסי אהדדי חיישינן וצ"ל דס"ל דאע"ג דסתמא דמלתא אמרינן דיבמתו בזיז מינה וגרע מארוסה מ"מ היכא דחזינן דגייסי אהדדי דמי לארוסה היכא דגייסי אהדדי ואדרבא י"ל דיבמה קרוב' לביאה טפי מארוסה כמ"ש התוספ' והרא"ש והמרדכי ביבמות דף מ"ב לענין אם מת היבם לאחר ג"ח אעפ"כ צריכה להמתין ג"ח מה"ט וכתבו לחלק בין הא דפרק ב"ש ובפסחים דאמרינן יבמתו בזיז מינה דהיינו לענין לאוקמי אנפשיה עד ל' יום אבל לענין גזירה שמא ישא אחותו כו' איכא למימר יבמתו קרובה לביאה טפי ונרא' שלזה כיוון בתשובת הראנ"ח שם אח"כ שכתב איברא דאח"כ אייתי בגמ' פ' החולץ דיש קירוב דעת ביבמ' והקשה מפרק ב"ש כו' ע"ש שנראה שיש ט"ס וחיסור לשון והפ"י בכתובות דף ט' ד"ה מאי לאו כו' כתב דכוונת התוספ' שם כיון דביבמה מוקי אנפשי' משום דבזיז מינה ה"ה בארוסה דבזיז מינה טפי כמ"ש תוס' פרק החולץ דיבמה קרובה לביאה טפי מארוסה עכ"ל: והנה טעם החילוק בזה לא אתפרש שפיר ונלענ"ד דלענין אם נכנסה עמו בסתר שפיר מחלקינן בהכי דארוסה כיון דמעיקרא נתרצית להתקדש לו וגם עתה נכנסה עמו לחופה ומתייחדת עמו אמרינן אש בנעורת כו' משא"כ ביבמה שלא מרצונ' נתקדשה לו רק בע"כ דידה היא זקוקה לו והקנו אותה לו מן השמים סובר בדעתו דאולי הוא מאוס עלי' ומה שנבעלת לו אין זה ברצונה דמה אית לה למעבד כיון דמשמים קא רדפי לה ולכן אמרינן דאפשר מוקמי אנפשיה דמבזיז בזיז מינה וזה דוקא לענין אם נסתרה עמו משא"כ כשלא נסתרה עמו שפיר י"ל דיבמה קרובה טפי לביאה דיבמה דרמיא עליו הוא משא"כ בארוס' כיון שאין דרך שיתייחדו יחד ואפי' איסורא איכא דכלה בלא ברכ' ואפי' תימא כי חפץ בברכה ובדרך נשואין בא עלי' פשיטא שגם לזה אין לחוש וכמ"ש בתשובת הרמב"ן סימן קל"ה שאילו עשו נישואין אין דרכן של ב"א לזלזל ולעשות נשואין בענין שלא נקראו בני אדם כו' והובא בב"י סימן קמ"ט ע"ש ובלא"ה מבואר בכתובות דבגליל שאין דרך לייחד אין לחוש שנתייחדו כלל ע"ש ואפ"ה מצריכינן להמתין ג"ח בארוסה אטו נשואה א"כ כ"ש ביבמה דאפשר שנתייחד עמה ובא עליה ואף דלפי תקנת חז"ל דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה אסור לבא עליה בלא מאמר כמבואר בסי' קס"ו מ"מ שפיר אית לן למיגזר בזה אטו נשואה כמו בארוסה דגזרינן ולפ"ז י"ל דאף לסברת התוספ' בזה דכשלא נסתרה י"ל דיבמה קרובה טפי לביאה מארוסה היינו לענין אם תרווייהו לא גייסי אהדדי אז יש לחוש ביבמה טפי משום מצוה דרמיא משא"כ בארוסה אבל לענין אי גייסי אהדדי ודאי גם התוס' מודי' דארוס' גרע דבארוסה י"ל דאי חזינן להו דגייסי ומכירין זא"ז בקריצות וברמיזות אלמא דלפעמים שמתיחדין יחד וחיישינן שיבואו לידי הרגל דבר ג"כ דהא ידוע לו שכל חפצה בו דמעיקרא נתקדשה ברצונה ואליה תשוקתו משא"כ ביבמתו אף אי חזינן דגייסי בשאר דברים משום שזה דרכם מעולם להתעסק בשותפות וכיוצא מ"מ לא בשביל זה הוסר מסוה הבוש' מעליהם לבא לידי קירוב דבר דהא קים להו לחז"ל דיבמתו בזיז מינה ופשיטא בהא דיבמתו נידה בעל אפי' אי גייסי אהדדי בשאר דברים מ"מ א"א לחייבו קרבן דהמ"ל לשיול' אם היא סמוך לווסתה דעיקר מה דבזיז מינה הוא לענין קורבת שאר בשר וכן בהך דיבמה שאמרה לא נבעלתי לא מצינו בפוסקים לחלק דאי גייסי אהדדי אין כופין ומבקשין אלמא דבכל גווני אמרינן דבזיז מינה ומטעמא דכתיבנא דהא י"ל שנפשה בחלה בו ובע"כ זקוקה לו וא"כ מה בכך שהם יודעין ומכירין זא"ז דרך מו"מ להתעסקות יחד ומכ"ש לפמ"ש הב"ש סימן קס"ד אהא דאם מת היבם צריכה להמתין כו' דאפשר בזה"ז שכופין על חליצה א"צ להמתין ג"ח דהא אינו קרובה לביאה ולכאורה דבריו צ"ע דהא הך שיטה דכופין הוא שיטת ר"ת והרי התוספ' והרא"ש והמרדכי כתבו כן בשם ר"ת דמת היבם צריך להמתין ג"ח ודוחק לומר דר"ת כ"כ קודם שחזר בו והוא סובר דמצות יבום קודם אלא שאח"כ חזר בו ואפשר דאף שר"ת סובר דהיכא שאין מכוונין למצוה כופין מ"מ כיון דאם מכוין למצוה שפיר יכול לייבם מיקרי קרובה לביא' אך מ"מ דבר ברור הוא דבזה"ז שאין מנהג לייבם כלל ומרחיקין זה בכל עוז פשיטא שאין לחוש שמא עלה על דעתם מתחילה לשם ד"א וגייסי אהדדי בקורבה המביאה לידי זימה ומחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם שחולץ לה עתה והחליצ' מוכחת על תחילת מחשבתם דמעיקרא נמי לא הי' בדעתם להתקרב יחד והרשב"א שכתב לחוש בזה וכתב דמסתברא דאסור לשיטתו אזיל דס"ל דמצוה לייבם וא"כ שפיר יש לחוש לגייסי דידהו טפי מגייסי דארוסה משא"כ אנן לדידן וכבר האריכו בסברות אלו בתשובות הנ"ל עד שכמעט לא הניחו מקום להתגדר אולם זאת אדרוש ליישב מ"ש רבינו הב"ח בתשובה סימן ע"ח דאף דבזה"ז אין נוהגין ביבום אפי' שניהם רוצים ביבום היינו כשהם באים לב"ד אין אנו מחזיקין ידיהם אלא מוחין בידם אבל אם שניהם רוצים ביבום ואינם באים לב"ד אלא מעצמם הם מתקרבים יחד אין כח בידינו להענישם ולא להפרישם כו' והשתא שפיר יש לחוש דכשהיו ביחד לאחר מיתתו שמא אז היה דעת שניהם להתייבם לשם מצוה אז היה לבו גס בה ומצחק עמה כו' והנה מלבד כי דבריו אינם מוכרחין בזה שכתב כי אין בידינו כח לא להענישם ולא להפרישם לפי שיכולין לומר לשם מצוה נתכווינו דלא משמע הכי מדברי הפוסקים וסוגיא דעלמא ואם היה אחד בא לייבם הוה מחינן ליה מאה עוכלי בעוכלא וא"ל שהי' דעתם שייבם אותה בצנעה ודעתם לשם מצוה ז"א דהא לביאה דיבמה בעינן עדים כמ"ש לקמן וא"כ פשיטא שלא עלה על דעתם דבר זה דודאי לא מזדקקו להו עדים כלל: אך בלא"ה נלענ"ד דאפי' תימא בכה"ג לא הוי מחינן בידייהו אי הוי עבדי עובדי בנפשיהו מ"מ כיון דע"כ אזיל ומודה דאי הוי ברירא לן מילתא דא היה בדעתם להתייבם ומעולם לא היה לבו גס בה לצחק עמה בדרך קריבה שפיר הי' מותר לדור עמה בחצר א"כ פשיטא דנאמן הוא ע"ז לומר לא צחקתי וכדאמרי' בעלמא ע"א נאמן באיסורין דאין זה בכלל דבר שבערוה דאין כאן רק איסור לאו כיון שלא בנה שוב לא יבנה ולהרמב"ם קרי ליה מדברי סופרים כמ"ש לקמן ומכ"ש בזה דאין אנו צריכין לעדותו לענין גוף האיסור רק משום חששא בעלמא שמא אם ידור עמה יפת בסתר לבם ובכה"ג פשיטא דמהימן שמעולם לא עלה על דעתם לייבם ולא צחקו זע"ז כלל דכל היכא דע"א מהימן בע"ד נמי מהימן אלא דבאמת צ"ע לכאורה מהא דאמרינן ביבמות דף ע"ז ומי מהימן והאמר ר"א אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא כו'. וכ' התוס' דהיינו היכא שהוא נוגע בדבר כגון יתר הישמעאלי שהיה צריך לאותו הוראה שהרי בת ישי נשא וכו' וא"כ בנ"ד נמי שהי' נוגע אפשר דלא מהימן. אך י"ל דהתם מיירי שמצד הסברא לא היינו יודעים דין זה כגון ההוא דעמוני ולא עמונית שלולי הקבל' לא היינו מחלקים בכך כדאמרינן התם דאקשי ליה כל הנך קושייתא אישתיק כו' ולכך אם הוא נוגע לא מהימן ודומיא דהכי הוא באינך דמייתי התוספ' שם משא"כ היכא שהדבר שקול דבכה"ג ע"א נאמן כמו שנאמן לברר חתיכות כשירות מתוך חתיכות טריפות אף במקום רוב טריפות כמ"ש הפ"י דף ס"ג דנאמן משום דאינו רק מברר הספק ואף ע"פ שהטבח נוגע בדבר נאמן הוא ומכ"ש היכא דאין כאן חשש בעלמא דנאמן אף ע"פ שהוא נוגע ומכ"ש היכא שהוא בעצמו העושה דבר זה וכמ"ש הרמב"ן ביבמות דף פ"ח ואת תפשוט מנדה וכו' ושמא אין בידינו לתקן עכשיו איכא למימר היא עצמה שאני דרחמנא הימנה מאחר שהי' מעשה של עצמה מתוך שנאמנת לעצמה ועושה מעשה בהך נאמנת אפי' לבעלה עכ"ל ועיין בפ"י בענין עיר שכבשוה כרכום דאיתא שם