בית אפרים אבן העזר חלק ד סא

פ"ח ובשו"ת הר"ן ומצד חזקה אין לחוש דהא בכל יבמה איכא חזקת איסור ליבום ושרינן לה ע"פ ע"א ואף שבעת ההיא הי' בחזקת א"א לית לן בה דהשתא מיהא כשמת בעלה פקעה חזקת א"א וקיימא בחזקת יבום ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סי' י"ח: והנה בגוף הסברא שהביא הגאון ז"ל מבעל המאור דמה שתצא מהיבם לא חשיב קלקול אצלה נראה להוכיח מהתוס' והרא"ש דלא ס"ל הכי דהא אהך דאמרינן כי תיבעי לך יבמה לעלמא קשיא להו דפשיטא ליה דבשביל דרחמא ליה לא שבקא מלמידק ה"נ נימא הכי לענין סברת סני' ליה והוצרכו לחלק דגדולה שנאת השונאים מאהבת האוהבים כו' ולפי סברת בעהמ"א והרמב"ן ודעמייהו לא היינו צריכים לחילוק זה דבפשיטות יש לחלק שאף ע"פ שנאמר דסברת רחמא ליה וסברת סני' ליה שקולים הם מ"מ יש חילוק בין הנושאים עצמם דבלישנא קמא דהאיבעיא לענין שריותא ליבם שהע"א מעיד שמת בעלה ואיכא קלקול לעצמה שהרי זו יש לה בעל (ואף במפלת מן הנשואין דקי"ל גבי יבמה שמותרת לחזור לו כבר כתבו התוס' דגם בזה שייך דייקא דשמא יחלוץ כו' ואמנם דברי התוס' צ"ע וקצרתי) משא"כ למשרי לעלמא שעתה אין לה בעל שפיר י"ל דלא דייק' משום דסניא ליה ומה שתצא מבעל שני לא קפדה כיון שגם עתה אין לה בעל והא דקפשיט ממת בנך ואח"כ מת בעלך שמותרת ליבם אף ע"ג דהתם ליכא בעל א"ש דקפשיט בדרך כ"ש דהא התם לא שייך דייקא כיון שאין לה בעל וא"כ י"ל משום דרחמא ליה לא דייקא ואפ"ה שרי בע"א ומכ"ש במת בעלך לחוד דלא חיישינן דמשום דרחמא ליבם מקלקלת לעצמה לגבי בעל ועיין בתוס' דבלא"ה הך פשיטות הוא דרך כ"ש ע"ש וא"כ מוכח מזה דהתוס' והרא"ש לא ס"ל הך סברא ולכך הוצרכו לחלק בין אהבת אוהבים לשנאת השונאים: איברא די"ל דע"כ אנו צריכים לחלק בין סברת רחמא ליה לסניא ליה דאם נאמר שהם שוים תיקשי דה"ל למפשט למשרי לעלמא ג"כ מהך דמייתי לעיל דמת בנך ואח"כ בעלך דאף דהתם למשרי ליבם מיירי מ"מ הרי גם עתה אין לה בעל ואפ"ה ל"ח לסברת רחמא ליה וה"ה דאע"ג דל"ל בעל ל"ח לסברת סניא ליה אלא ע"כ מוכח שיש חילוק בין סברת אלו. אך י"ל דאע"ג דאין חילוק בין סברת רחמא ליה לסניא ליה מ"מ לא מייתי למפשט מהך דמת בנך ואח"כ בעלך. דבאמת הוא סיפא דמתני' וניחא ליה טפי לאתויי הא דמת בעלך ואח"כ בנך מתרי טעמי חדא דהוא רישא דמתני' וגם דמיירי בהך גוונא גופא דקמבעיא ליה לענין למשרי ולמאי דדחי דמיירי בעידי הזמה גם מסיפא לא מוכח מידי ועיין בתוספות ד"ה כי תבעי לך שכתבו וז"ל וה"ה דהוי מצי למבעי ביבמה ליבם במת בנך ואח"כ בעלך דאיהי לא מהימנא ור"ל כיון דלמסקנא דחי הפשיטות ממתני' ומוקי בעידי הזמה א"כ שפיר אתיא האיבעי' במת בנך דמתני' איירי בעידי הזמה ולכן כיון דעיקר האיבעיא למאי דידע דאיכא למדחי בעידי הזמה ליכא למפשט ממתני' כלל והפשטן דלא ידע מהך אוקמת' ניחא ליה טפי למפשט מרישא דמיירי בהך גוונא גופא וקצרתי: והנה הרמב"ם פ"ג מהל' יבום כתב הטעם שא"נ האשה מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהי' קל בעיניה והביאו הב"ש והוא תמוה שהרי אדרבה אשכחן בש"ס דרבא קאמר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש וא"ל ההוא מרבנן היא עצמה תוכיח כו' אלא משום דסני' ליה כו' אלמא דאדרבה רבא מחמיר טפי היכא דאיכא כרת וטעמא דהיא עצמה משום דסניא ליה. ולדברי הרמב"ם הכי ה"ל למימר היא הנותנת איסור כרת אמרינן דייקא משום שהוא חמור בעיני' משא"כ יבמה לשוק שהוא איסור לאו ולא דייקא והיא עצמה תוכיח דמטעם איסור לאו לא דייקא ונראה ליישב דהרמב"ם סובר דודאי סברת רחמא ליה וסניא ליה שוים ולפ"ז צ"ל אע"ג דהש"ס פשיט דנאמן ע"א ליבום ולא אמרי' רחמא ליה מ"מ חזינן דמבעי' ביבמה לשוק ע"פ ע"א משום דחיישינן לסניא ליה וע"כ לחלק דהתם איסור כרת שפיר דייקא אף דרחמא ליה משא"כ הכא איסור לאו לא דייק' משום דסניא ליה ואמנם י"ל להיפך דהיכא דאיכא חשש רחמא ליה י"ל שתסמוך על העד ולא דייקא אף ע"פ שהוא איסור כרת וכיון דחזינן דמקלינן באיסור כרת אלמא דבע"א אנו סומכין העיקר על מלתא דעל"ג ואמרינן שהעד לא משקר וא"כ איסור לאו לא כ"ש וכ"ז בע"א אבל בדידה גופא שאין לה על מה לסמוך והיא צריכה למידק אז באיסור כרת ודאי מדקדקת משא"כ באיסור לאו שהוא קל בעיניה וההוא מרבנן הוה ס"ל דיש חילוק בין סברת רחמא ליה לסניא ליה ולכך ליבם נאמנת היא עצמה ולשוק א"נ ומשום סניא ליה. וא"כ ה"ה גבי ע"א מפלגינן כה"ג וכיון דהוא רק דחיותא כמ"ש הרי"ף והעיקר כסברת רבא בזה והלכך אף דבדידה גופא מחלקינן בין לאו לכרת מ"מ לענין ע"א אם נאמר דלשוק אסורה משום דלא דייקא מחמת סניא ליה כמו כן י"ל דגם להנשא ליבם לא דייקא ואע"ג דאיכא כרת מ"מ היכא שיש לה על מה לסמוך שפיר לא דייקא משום דרחמא ליה דלענין ע"א שיש לה לסמוך עליו כך היא יכולה להקל בעיניה כרת כמו לאו ואדרבה היא תולה עצמה לומר דמסתמא העד קושטא קאמר שלא היה מכניס עצמו להכשיל באיסור כרת וא"כ לא דייקא וכיון שאנו מתירין באיסור כרת ע"י העד ע"כ דהעיקר משום עדות העד הוא דהו"ל מלתא דעל"ג א"כ כ"ש שיש להקל בלאו משא"כ באשה עצמה שאין לה במה לתלות ובודאי דייקא שפיר אמרינן דלענין לשוק שאינו רק לאו לא דייקא ובזה א"ש מ"ש הרא"ש דודאי דחיותא דרבא דחי' טובה היא כו' ולפי מ"ש בדעת הרמב"ם א"ש דס"ל דאין זה דחיה טובה דמאן פלג לן בין סברת רחמא ליה לסניא ליה ולפי דחיית ההוא מרבנן ע"כ לחלק בכך הלכך מסתבר להרי"ף והגאונים דאיפשט' בעיין ואמנם לפי סברת רבא דס"ל דבאיסור כרת יש להחמיר טפי לענין עדות ע"א דא"כ איך קאמר לקמן דבעי רבא טעמא דר"א משום דצרה מעידה לחברתה כו' למאי נ"מ לאינסובי לצרה קמי דידה כו' ולכאורה לפי סברת רבא גופא י"ל דדוקא התם מקיל ר"א להנשא לשוק משא"כ לענין להתיר א"א לעלמא מודה דלא מהני עדות צרה כיון דאכתי לא ידע הברייתא דפליג ר"א גם באשה שמעידה לצרתה ובאמת שהיה מקום לפרש דמאי דקאמר נ"מ לאינסובי לצרה דיבמה לחברתה צרות קרי להו וכמ"ש רש"י שם בתחלת האיבעיא ה"נ בזה אך רש"י כתב להדיא לאינסובי לצרה האשה שהלכה עם בעלה כו' וגם מהתוספות מוכח שמפרשים כן דאל"כ מאי קשיא להו דהו"ל לר"א למפלוג במתני' דה' נשים או בהך דמת חמי ומאי קושיא דשאני התם שהיא א"א שהוא בכרת וע"כ דס"ל כפירש"י דהש"ס לא מחלק בכך לר"א מדנקט נ"מ לאינסובי כו' ולפיכך שפיר קשיא להו דלפלוג ברישא אך דעל הש"ס גופא תיקשי דמנ"ל ללמוד איסור כרת מאיסור לאו וצ"ל דרבא לשיטתו שם לפני זה דפריך אדר"נ מר' אבוה דמחלק בין לאו לכרת מכדי הא דאורייתא והא דאוריית' מה לי לאו מה לי כרת ופירש"י דבמידי דאסרינן מחמת ספק אין לחלק ולכך שפיר מיבעי ליה לר"א ולענין אינסובי צרה והא דקאמר רבא לענין פשיטות דיבמה לשוק לאיסור כרת התרת כו' בדרך ק"ו קאמר אבל מכל מקום אין לחלק ביניהם ולומר דבלאו יש להקל טפי דאידי ואידי דאורייתא וכבר כתבתי בחבורי בית אפרים ובק"ה שם סימן ל"ח בדברי תה"ד ומהרי"ק בזה וקצרתי כאן ועכ"פ מתברר לנו מתוך מ"ש דלמאן דס"ל דנפשטה האיבעי' ה"ל נאמנות העד משום מלתא דעל"ג ולא חיישינן לסברת סניא ליה כמו דלא חיישינן לסברת רחמא ליה וממילא דאין לחלק בין בזה"ז כלל שוב מצאתי בשו"ת נ"ב מהדור' קמא סימן שעמד על דברי הרמב"ם וע"ש מ"ש בזה וכן בספר בני דוד והנלענ"ד בזה כתבתי: שוב עיינתי בשו"ת אא"ז מהר"י מינץ וראיתי שכתב דאפי' לדברי הרא"ש כו' משום דסניא ליה אבל בין האשכנזים כבר פשט מנהג ההיתר ויתד הוא שלא תמוט שאין ליבם כ"א לחלוץ א"כ א"ל זימנין דסניא ליה כו' ואפי' אם נאמר דמסברא זו אין סברא לחלק כיון דיש מקומות שנהגו ליבם כו' ונראה כוונתו כמ"ש דכיון דאיכא דוכתי דנהגו ביבום א"כ שפיר איכא למימר חשש סניא ליה דלמה הוא עכשיו במקומות אלו ובשו"ת צ"צ סימן פ"ח כתב ג"כ לדחות הך סברא וכתב דכיון דגם בין האשכנזים אין כופין ואדרבה שואלין בשעת חליצה כו' והן הן הדברים שכתבתי