בית אפרים אבן העזר חלק ד נט

דחברתה לא דייקא מ"מ היא היתה צריכה לדייק בשביל עצמה משא"כ קודם דאינסב אע"ג דהיא עצמה מותרת משום דמסתמא לא תנש' עד דתידוק שפיר וכדאמרינן אשה דייקא ומינסב' אבל קודם שניסת מאן לימא לן דקושטא קאמרה ואפי' אם לא היה פסולה מטעם שנאה שלה לחברתה היא א"נ כשאר ע"א ואמנם מ"ש להקשות על הרא"ש באמת קושי' זו תיקשי על הש"ס דהו"ל למפשט האיבעיא מהכא. אך לענ"ד א"ש כמ"ש דלא בעי למפשט מהכא דלהך צד האיבעיא דטעמא דר"א משום צרה מעידה ליכא למפשט מידי וגם א"ש טפי דרבא דאמר התם מסברא לאיסור כרת כו' לא מצי למפשט מהכא דרבא הוא דקמיבעי' ליה בטעמא דר"א וכיון דלא איפשט' הך איבעי' לכך נקט שם הפשיטות מצד הסברא אך אנן לדידן שנראה עיקר דטעמא דר"א משום קלקול' וכדמשמע מש"ס דידן והירושלמי נראה דאית לן לפסוק דע"א נאמן ביבמה להתירה לשוק כנלע"ד: וראיתי בריטב"א בחידושיו ליבמות כתב וז"ל אהא דאמר רב נשואין יש בה דמחלפ' באשה שהלך בעלה למה"י דהא דרב במסקנא קאי כשנשאת בע"א דאי במזיד גמור זנות בעלמא הוא ולית ליה השתא דרב המנונ' ואי כשנשאת בעדים הא סבר רב דאפי' באשה בעלמא מותרת לחזור לו אלא ודאי כדאמרן. וש"מ דס"ל לרב דע"א נאמן ביבמה שתנש' לשוק כדפסקו רבוותא ז"ל עכ"ל וכ"כ שם בדף צ"ד גבי האיבעי' וז"ל ובעיין לא איפשטא הכא אבל תפשוט לו דע"א נאמן ביבמה ממסקנת מימרא דרב דאמר נשואין יש בה וכדכתיבנ' לעיל וכן פסקו הגאונים ז"ל עכ"ל וכ"כ הנ"י בשמו בהך דנשואין יש בה דש"מ דע"א נאמן דטפי מסתבר לאוקמ' שנשאת עפ"י ע"א מלאוקמה במזיד גמור דזנות בעלמא היא כו' עיין שם. ולכאורה היא ראיה גדולה לשיטת הגאונים ז"ל אך שצ"ע לענ"ד דהריטב"א גופיה קודם לזה כתב וז"ל מעתה כל שנשאת בין ברשות ב"ד בין במזיד גמור תצא מן הבעל ואפי' יש לה בנים ואסורה ג"כ על היבם אע"פ שהוא ישראל משום גזרה דמחלפ' באשה שהלך בעלה למדה"י כו' ודבריו סותרין זא"ז דבמזיד דינו כזנות ליכא גזרה דמחלפ' וכמ"ש לפרש דברי רב דלא מיירי במזיד וא"כ איך השוה מזיד לנשאת ברשות והריטב"א גופ' כתב שם להלכ' דלא קי"ל כר"ה והנ"י העתיק ג"כ מתחלה דברי הריטב"א שכתב מעתה בין במזיד כו' ותיכף אח"כ כתב דמדאמרינן שנשאת כו' שמעינן דע"א נאמן כו' אך מלשונו נראה דמ"ש דטפי מסתבר לאוקמי שנשאת ע"פ ע"א מלאוקמי במזיד כו' שבאמת חזר בו ממ"ש תחלה דגם במזיד גמור אמרינן מחלפ' וכן צ"ל בדברי הריטב"א ג"כ וכ"כ הריטב"א שם אהא דאמרינן נשואין יש בה בזנות כו' והכא בנשואין שהוא במזיד קאמר שהוא זנות גמורה כו' ע"ש. ואמנם בתוס' שם דף צ"ב ע"ב נראה דלא ברי להו כולי האי הך מלתא דנשאת במזיד אי הוה כזנות או לא שהתוס' שם ד"ה נותן לה שני כו' ומתני' דהזורק אפי' בנשואי טעות וכ"ש בנשואי מזיד דקנסינן לה טפי ואפי' את"ל כשנשאת במזיד לא שייך למגזר ולמקנסה כי היכא דלא קנסינן בזנות משום דנשואי מזיד לא שכיחי כמו זנות מ"מ לא מסתבר לאוקמא הך מלתא בנשואי מזיד דלא מיירי בהכי כו' עכ"ל. ועתה זכינו שנדפס ספר הישר לר"ת ז"ל ומצאתי במסכת יבמות סוף סי' כ"ד שכתב שאין להוכיח ממה שאומר שנותן לה גט כו' דבאירוסין מיירי דאי בנשואין היאך הותרה לו והא יבמה שזינתה אסור' כדר"ה משום הא לא ארי' דקי"ל דלא כר"ה ורש"י פירש כן כו' ע"ש ובדף ע"ט מבואר דס"ל דנשואין שהם כזנות לא אמרינן מחלפ' והיינו מטעם שכתבו התוס' דכיון דלא שכיח לא שייך למגזר ולמקנסה (וצ"ע על הריטב"א שכתב להקשות על רש"י שכתב דר"א לית ליה דר"ה דהא אכתי אסור משום דמחלפ' דהא לפי שיטת הריטב"א איכא לפרושי בנשואי מזיד דהוי כזנות ואפשר דס"ל כמ"ש התוס' דלא מסתבר לאוקמי בנשואי מזיד) ולפ"ז צ"ע מ"ש הטור והש"ע בפשיטות בסי' קנ"ט דאם נשאת לזר בין בשוגג בין במזיד תצא מזה ומזה ולא כתבו שום חולק שהרי התוס' מספק' להו מלת' דשמ' בנשואי מזיד לא קנסינן וכן נראה מדעת ר"ת וכן הוא דעת הריטב"א והנ"י שאע"פ שמתחל' כ' ג"כ בין שוגג בין מזיד מ"מ הרי כ' אח"כ דנשואי מזיד כזנות בעלמא הוא ומ"ש הב"י שכ"כ הרא"ש באמת בהרא"ש לא נזכר נישואי מזיד ע"ש שכ' והלכה למעשה נראה דאם נשאת בנשואי שוגג תצא כו' ואע"ג שי"ל דכ"ש מזיד קאמר מ"מ י"ל נמי איפכא דדוקא שוגג וכמ"ש התוס' אך מדבריו שם שהביא דברי הירושלמי משמע כן ויש לדחוק וקצרתי. ואפשר דהטור לשיטתו דס"ל דאביו הרא"ש ז"ל פליג על הרי"ף לדינ' וס"ל דע"א לא מהימן וא"כ בשלמא לדידן שפיר משכחת נשואי שוגג בשני עדים דאנן קי"ל כרב דבשני עדים מותרת לחזור לו משא"כ אליבא דרב בש"ס לא משכחת לה כ"א בנשואי מזיד דהא ע"א ביבמה לא מהימן ומוכח דאף בנשואי מזיד אמרינן דמחלפא אך כבר כתבתי בשם מהר"מ מפדוואן שנרא' שגם הרא"ש לא כתב כן לדינא רק דרך קושי' ולקמן אכתוב עוד בזה: וממוצא דבר אנו למדין שפשט' דש"ס אליבא דרב נראה שע"א נאמן וכמ"ש הריטב"א והנ"י וגם ביש"ש כ' ראי' זו שאע"פ שהוא כתב דבין שוגג בין מזיד תצא מזה ומזה מ"מ כתב ראי' זו משום דסתמא לאו בנשואי מזיד מיירי ולפי דברינו דעת ר"ת מסכמת להרי"ף והגאונים וכן נראה מדברי התוס' דלא ניח' להו לפרושי הסוגיא בנשואי מזיד וכמ"ש להדי' בהא דר"א דלא מסתבר לאוקמי בנשואי מזיד כו' וכיון דאשכחן נמי ר"ת והריטב"א והנ"י והיש"ש וכן נראה דעת התו' שהם מסכימין עם הרי"ף והגאונים ושאר גדולי הראשונים הדבר ברור שאין לנו להחמיר בזה ובפרט במקום עגון: ועתה נבא לבאר במ"ש הנ"ב דבדברי הרי"ף לא נתבאר אם עד מפי עד מועיל ביבמה רק בדברי הרמב"ם וה"ל הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד כו' הנה בשו"ת הרשב"א סי' אלף רנ"ב מבואר להדיא עד מפי עד מהימן בזה ופסק כן להלכה למעשה וכתב שם וז"ל וכן תדעו שכל שהאמינו עד אחד אפילו עד מפ"ע וכל אותן שהם נאמנים במת בעלה נאמנים כאן וכ"כ בהדיא בעל הלכות גדולות גבי ההוא דר"ש ורבא והשתא דאמרת ע"א כשר דשויא רבנן כאשה שהלך בעלה למה"י וקתני גבי אשה הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד כו' והדא יבמה שרי' לאנסובי ע"כ ואין ספק שגם הרי"ף ס"ל הכי כדברי בה"ג וכבר ידוע מ"ש מהרשד"ם בשם רבו הגאון מהר"י טיטצאק ז"ל שכשהיה מוצא דעת הרשב"א היה מחשיב דבריו נגד כל הפוסקים ומכ"ש בזה שאדרבה כל הראשונים והאחרונים קיימי בשיטתי' ואף שהרא"ש ז"ל חוכך בדבר סמכו כל האחרונים על דעת המתירין דהרא"ש יחידאה לגבייהו ובפרט שהגאונים ובה"ג והרי"ף שדבריהם דברי קבלה הם מהמתירין וכבר כתבתי שיש להביא ראיה לזה מהש"ס. והב"י כתב שרוב מנין ורוב בנין הסכימו להתיר וגם הרא"ש לא גזר אומר לאסור בהדיא ולא כתב אלא שקשה הדבר להקל הלכך כהני רבוות' דשרו נקטינן עיין בתשובת הרשב"א סי' אלף רנ"ב שם כתב דברים השייכים לזה עכ"ל הב"י. ולכאן שייך הגה מבדק הבית שכתב וז"ל וכתב בסי' הנזכר שכל שהאמינו עד אחד אפי' עד מפ"ע כו' וכן הוגה בטורים דפוס פ"ד וכתבתי זה לפי שנלע"ד שמ"ש הב"ש בסימן קנ"ז ס"ק ב' ד"ה אפי' קרוב כתב בב"ה אית' אפי' עד מפ"ע כו' ונראה שנתחלפו דברי הב"ה ונעתקו ממקומם שבסימן קנ"ח לסימן קנ"ז לענין היבם ואפשר שנזדקר ט"ס בדפוס שהיה לפני הב"ש והעיקר כמ"ש לפנינו דברי הבד"ה אלו בסי' קל"ח וקצרתי: ומ"ש בנ"ב די"ל דגם הרי"ף דס"ל להתיר י"ל דהיינו משום דלא אמרינן מסני סני וחיישא אקלקול' שנאסרת ליבם שהוא כמו ארוסה ולפי מ"ש בעהמ"א דעיקר קלקולא הוא לגבי בעל הראשון דמשני אין נחשב לה קלקול כיון דגם השתא אין לה בעל ולפי"ז לדידן שלא הותר היבום אין כאן שום חומר ולא דייקא עכ"ל ומ"מ גם הוא ז"ל כתב דלסברא בעלמא אמר ולא לקבוע הלכה והנה דברי בעהמ"א הם אמורים לקיים הגירסא שדח' רש"י ז"ל ובאמת שכדברי בעהמ"א כתב הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ג"כ ליישב הגרס' דגרס קמ"ל לקלקול' דידה חייש' לקלקולא דזרע' לא חייש' ורש"י דחה זה דהא לר"ע תצא מזה ומזה כו' דאיכא גבי יבמה נמי קלקול' דידה וע"ז כתבו דכיון דמה שהיא מקלקלת עצמה מן היבם לא איכפת לה דשמא מסני סני לה רק הקלקול מבעל שני גם כן אינה חושבת קלקול כיון שגם עתה אין לה בעל וא"כ אין כאן רק