בית אפרים אבן העזר חלק ד נח

כרת דהא חזינן שנתייבמה ליבם י"ל דמעיקרא אשמועינן דאע"ג דמקלקלה נפשה לעשות בניה חללים לא קפדה בשביל לקלקל חברתה, והדר תנא הך דנתייבמו בדרך לא זו אף זו דאע"ג דהתם מקלקלה נפשה באיסור כרת אפ"ה אמרינן תמות כו' קאמרה, ולפי מאי דמסיק לפרש הא דקתני בברייתא הואיל והותרה צרתה הותרה ונשאת קאמר וכגון שנשאת לכהן ולפ"ז צ"ל דר"א פליג גם בההיא דעדים ובנים דקתני דשניה אסורה דמשמע בכל גווני אע"ג דהאחרת, מותרת לכהן ולר"א בכה"ג גם השני' תנשא אך בלשון המשנה נראה דר"א לא פליג רק אהך דיבמין כדאמר הואיל והותרו ליבמין כו' ואפשר לומר דודאי תנא דמתני' לא שמיע ליה פלוגתא דר"א רק אהך דיבמין וכן נראה לכאורה מדברי התוס' ועיין במהרש"א ומ"ש ע"ז בתשוב' מדין העגונה מק"ק קופיל וס"ל דאפשר דר"א מודה בריש' דדוקא בסיפ' דמקלקל' נפשה באיסור כרת אמרינן דקושט' קאמרה אבל בהך דבנים ועדים דאיכא למימר דלא מקלקל' דבגיט' אתאי ואף אם נשאת לכהן אין כאן אלא לאו בלבד ואין הבנים ממזרים רק חללים לא חייש' והלכך מודה בה ר"א דצרתה אסורה: ובזה נלע"ד לבאר דברי הירושלמי דאית' התם מאי טעמ' דר"א לפי שאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר נשמיענה מן הדא האשה שהלכה כו' תנש' וצרתה אסורה וסברין מימר חשודה לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה ולית ר"א פליג הוי לי' טעמא משום שאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר וחש לומר שמא שילח לה גיטא ממה"י הגע עצמך שהיה כהן א"ר בא בר זמינ' חשודה היא לעשות כמה חללים כדי שיהיה בני חברתה ממזרים עכ"ל והמפורשים נדחקו מאוד בפירושו ולפי מ"ש נראה דה"פ דמתחלה בעי למימר טעמא לפי שאינה חשודה כו' והיינו כדקאמר בש"ס דידן דדלמא טעמא משום דצרה מעידה לחברתה ולזה בא להוכיח מדלא פליג ר"א במתני' דהאשה שהלכה ולמימר דצרתה מותרת ע"כ דס"ל דודאי צרה א"נ להעיד רק היכ' דמקלקל' נפשה כגון ההיא דמתני' משא"כ בהך דצרתה דאפשר דלא מקלקל' נפשה כלל אלא בגיטא אתאי והיינו דקאמר הירושלמי הוי לית טעמא כו' וחש לומר שמא שלח לה גיטא כו' ור"ל כמ"ש שודאי אין הטעם משום שאינה חשודה כל עיקר אלא חשודה היא היכא שאינה מקלקלת לנפשה והתם לא פליג ר"א משום דחייש לומר ששלח לה גט ואהא קאמר הגע עצמך שהיה כהן ר"ל דאכתי הו"ל לפלוגי את"ק דאמר סתם צרתה אסור' והו"ל לר"א למימר אם נשאת לכהן צרתה מותרת ואהא משני א"ר בא בר זמינ' חשודה היא לעשות כמה חללים כו' ור"ל דהתם שפיר מודה ר"א בהך קלקול דחשודה היא ע"ז לעשות חללים כו' ודוקא במתניתי' פליג דלא הוה מקלקל' נפשה להתייבם ולהתחייב כרת וחנק ואפי' אי בגיטא אתאי עכ"פ היא גרושת אחיו ומקלקל' באיסור כרת ולעשות בניה ממזרים וכיון דנתייבמה ודאי קושטא קאמרה אבל בההיא דצרתה דאיכא למימר דלא מקלקל' רק שתעשה בניה חללים ע"ז לא קפד' כלל כן נלענ"ד בפירוש הירושלמי כפתור ופרח: וממילא א"ש מה דכתיבנ' דבס"ד דש"ס דלא שמיע ליה ברייתא אזיל בשיטת הירושלמי דמדלא פליג ר"א לענין צרתה מכלל דס"ל דצרתה אסור' משום דאמרינן בגיט' אתאי וא"ש נמי דלא פליג בהך דעדים ובנים משום דבכה"ג חשודה לקלקל עצמ' בכדי לקלקל צרתה וא"ש נמי מה שהקשו התוספות דאמאי לא פליג ר"א בהך דמת בעלי וחמי ולפי מ"ש י"ל דהתם מודה דלא מקלקל' נפשה כלל דאף ע"ג דהתם ל"ל בגיטא אתאי דאם כן אינה חמותה והתם לא קפיד אשנאה ישינה כמ"ש מהרש"א מכל מקום בפשיטות י"ל דבעת שאמרה מת בעלי וחמי לא בעלה מיית ולא חמיה ורצתה לקלקל ועכשיו נודע לה שבאמת מת בעלה ולכך היא נשאת ומ"מ חמיה לא מיית ואע"ג דגם לבתר שנשאת אומרת כן אמרינן דעביד' לאחזוקי שיקרא משא"כ בהך דיבמה דע"י הנשואין ליבם ודאי מקלק' נפשה ודאי קושט' קאמרה ואמנם התוס' לעיל דף קי"ז ע"ב כתבו לתרץ הא דחמותה אסורה אע"פ שנשאת הכלה דשמא תנשא חמותה קודם ולפ"ז י"ל דשפיר קשי' להו למאי דאמרינן דאי אינסב צרה מנסיבנן לה ולא חיישינן שתנשא קודם אך באמת קשה דכיון דלרבנן ע"כ חיישינן שתנשא קודם כמ"ש התוס' להוכיח מהך דחמותה מנ"ל דלר"א לא חיישינן להא ומתני' דיבמה שאני דליבמה בתורת יבום אינסבא וליכא למיחש למידי וצ"ע ולפי שאין זה מענינינו קצרתי: ומ"מ מבואר דבהך ריש' דשני יבמות כו' זו אסורה מפני בעל' של זו א"צ לטעמא דדלמא תמות כו' כיון שאין אנו מניחין להנשא אחת מהנה ולפי"ז מוכח ג"כ דע"א ביבמה מהני דאל"כ אף שלא היו יבמות ג"כ לא מהני מה שזו אומרת מת יבמה של זו דאימור משקרה וזו משום דסני' ליבם לא דייקא ואע"פ דקאמרה מת בעלי ורצונה להתיר א"ע ג"כ מ"מ נראה דבשביל האמירה לחוד אין לאמת דברי' דכל זמן דלא עבדה מעשה בנפשה ליכא חומר וא"כ מחמת שאין ע"א נאמן ג"כ שניהם אסורות ומדנקט יבמות דווקא מכלל דע"א דעלמא נאמן ולפ"ז יש לתמוה דה"ל למפשט מההוא דשני יבמות דע"א בעלמא מהימן להתירה לשוק אך נלע"ד ליישב ע"פ מ"ש התוס' להקשות אהא דמיבעיא ליה אי טעמא דר"א משום דס"ל צרה מעידה לחברתה דה"ל לפלוגי ארישא דהא נשים דקחשיב צרה ליבמתה וכתבו לחלק בין היכא שבאה להעיד על חברתה להך דהכא שאינה מתכוונת להעיד רק על עצמה וממילא נאמנת על צרתה ע"ש ולפום הך לישנא ר"א ברישא נמי פליג וכדאמרינן בש"ס התם דר"א לדבריהם דרבנן קאמר לדידי צרה מעידה לחברתה ואע"ג דלא אינסב כו' והיינו משום דאינה מתכוונת רק להעיד לעצמה וא"כ ת"ק אתי לאפוקי מדר"א וקאמר דאף בכה"ג אין צרה מעידה לחברתה וזו אסורה מפני בעלה של זו ולפ"ז י"ל דלא מצי למפשט מהכא דע"א נאמן ביבמה דשפיר י"ל דע"א לא מהימן משום דסניא ליה לא דייקא רק דיוקא זוטא וסומכת על העד והא דנקט שני יבמות רבותא אשמועינן דסד"א דיבמה נאמנת להעיד לחברתה כשאינה מתכוונת להעיד רק על עצמה כמו דס"ל לר"א וא"כ יבמה עדיף טפי דאע"ג דעד דעלמא לא מהימן מ"מ איהי מהימנא משום דחברתה אינה סומכת עלי' כ"כ ומסק' אדעתא דלמא משנאה אמרה הכי ולאקלקולי לדידה מכוונה ודייקא דיוקא רבה ומ"מ מה"ט דסתם יבמות שונאות לא פסלינן עדותה כיון שאינה מתכוונת רק לעצמה ולכן קמ"ל ת"ק דאפילו בכה"ג פסלינן עדות היבמה לחברת' ור"א באמת ס"ל דשפיר מעידה ועדותה מועיל אע"פ שאינה רק כע"א משום דמסתמא לא סמכא עלה ודייקא דיוקא רבה ולכך לא בעי הש"ס למפשט מהך דשני יבמות אך כ"ז בהך צד איבעיא דטעמא דר"א משום צרה מעידה לחברתה שפיר י"ל דיבמות איצטריכ' ליה ולאפוקי מדר"א משא"כ לצד האיבעי' משום דר"א ס"ל דלא מקלקל' נפשה וזה דוקא היכא דאינסב ואי לא אינסב פשיטא דאין צרה מעידה לחבירתה ואף אם אין מתכוונת רק לעצמה והדר' קושיא לדוכתא דלמה נקט יבמות היכא דלא אינסב דלמה יהיה עדיף מע"א דעלמא דהא אי לא אינסב וליכא קלקול' ליכא עדיפותא ביבמה משאר ע"א ואם כן בלא פסול עדות יבמה לחברתה תיפוק ליה דע"א לא מהני וע"כ מוכח דע"א דעלמא באמת היה נאמן וקמ"ל דיבמות אסירי ולפי"ז למאי דמסיק הכא דהברייתא דפליג ר"א הואיל והותרה ונשאת קאמר ומשמע קצת שתופס זה לעיקר מדדחיק להגיה הברייתא וכן ממ"ש לעיל דברי הירושלמי מבואר שתופס עיקר בטעמא דר"א משום דמקלקל' נפשה דוקא ולא משום שאינה חשודה לקלקל צרתה ולהך טעמא מוכח דע"א דעלמא נאמן רק ביבמה פליגי דת"ק סבר דלא מהימנ' אף אי מקלקל' נפשה ור"א סבר דמהימנ' היכא דמקלקל' נפשה ומ"מ בין למר ובין לומר עד אחד דעלמא מהימן: ופקחתי עיני וראיתי שהב"ש סימן קנ"ח ס"ק ד' כתב וז"ל ואין להקשות להרא"ש דע"א לא מהימן ל"ל הטעם דצרה אין מעידה לחברתה ת"ל דע"א אינו נאמן וצ"ל דה"א הואיל ונאמנת על עצמה דמת בעלה נאמנת על חברתה קמ"ל דא"י להעיד על הצרה עכ"ל ולענ"ד הם דברי תימא דמה ס"ד לומר הואיל בכה"ג דהא הך מלתא בתורת טעמא אתינן עלה דזמנין דסני' לה ולא דייקא ובשלמא היכא דאינסבא שפיר היה מקום לומר דכיון דאינסבא קושט' קאמרה דלא מקלקל' נפשה ומהני אף היכא