בית אפרים אבן העזר חלק ד נג

דה' נשים וע"ז כתבו דהתם כיון שהצרה או היבמה באה להעיד על חברתה אין לה להיות נאמנת אפי' לר"א כו' וכוונת חילוקם הוא דהיכא שבאמירתה לחוד משתריא חברתה באה בשביל חברתה מיקרי אע"ג שהעדות מועיל גם לעצמה כגון גבי צרה מ"מ י"ל שזו עיקר עדותה בשביל חברתה הוא ובהא משתרי' ולית לן למשרי ע"פ עדותה דסניא לה משא"כ בעדות שני יבמות שאינה מותרת ע"פ עדותה של זו לבד שמה בכך שזו אומרת בעלה מת בזה לא הותרה זו שהרי אפשר שבעלה חי ועיקר היתירה הוא ע"פ עצמה שאומרת שבעלה מת וצריכה עדות זו לעצמה וכיון שעיקר העדות בזה לעצמה שפיר אנו לוקחין ממנו לצרף להיתר האחרת ואין זו כלל מתכוונת להעיד לחברתה כיון שאין העדות הזה מספיק לחברתה אם לא שחברתה תעיד לעצמה על מיתת בעלה ואלמלא עדות חברתה שמעידה לעצמה לא הי' לה תועלת בהגדת יבמתה לחוד לכן אין זה בכלל מתכוונת להעיד לחברתה משא"כ בעדות צרתה אע"פ שמועיל לעצמה ג"כ מ"מ כיון שהעדות הזה לבדו מספיק להתיר את חברתה מתכוונת להעיד לחברתה מיקרי כך נלענ"ד כוונת התוס' בחילוק הזה רק שתפסו בקצרה ואע"ג דמברייתא דמייתי לקמן אמר הואיל והותרה צרתה כו' מוכח דר"א מתיר אף בכה"ג מ"מ התוס' השתא כתבו בס"ד דלכך לא מייתי ממתני' דלא פליג ר"א משום דאיכא לפלוגי ולמימר דר"א מודה בהא והדברים ברורים בס"ד: שוב מצאתי סעד לדברי בתוס' הרא"ש על יבמות שנדפס מקרוב נקרא לשון חכמים וכתב שם בלשון זה הקשה הר"י אמאי ל"פ ר"א בהא דהכל נאמנין כו' וי"ל דסד"א דרבא דר"א ל"פ אלא הכא שאין מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה וממילא מועלת עדותה לצרה כיון שגם היא אמרה שמת בעלה אבל כשהם שתי צרות מבית א' וכשמעידה על עצמה מעידה נמי על חברתה בהא מודה ר"א ובמסקנא מייתי לי' מברייתא דאפי' בשתי צרות מבית אחד פליג ר"א עכ"ל. ולענ"ד שכוונת דבריו הם על הדרך שכתבתי אלא שהסברתי הענין מפורש יותר: והנה בדף קי"ז בהא דאמרינן משום דאמרינן לא בעלה מיית כו' כתב מהרש"א דליכא לאקשויי דהומ"ל דא"נ מיית בעלה אלא דלא מיית חמוה וכגון דאיכא יבם דמקלקל לחמותה דלא ליצטערן אחר שתתיבם ליבם שהוא בנה דמדקתני תנשא משמע לשוק בלא חליצה והיינו ע"כ בליכא יבם עכ"ל. ואין זה מוכרח כ"כ דהא הא דמבעי' ליה חמותה לאחר מכאן היינו משום דלשון חמותה משמע בהווה שהיא עתה חמותה וא"כ י"ל דהא דקתני וחמותה אסורה ר"ל היכא דאיכא עתה חמותה בהווה שאם אף לפי אמירתה מת בעלי מ"מ עדיין היא חמותה ע"י שזקוקה ליבם היא אסורה ובזה היה נלענ"ד לפרש לשון הירושלמי ביבמות אמרה מת בעלי ואח"כ חמי כו' ותהא נאמנת לומר מת חמי לא כן סברינן מימר כשם שאינן נאמנות עליו כך היא אינה נאמנת עליהן אמר ר' חנינא תפתר שהיה חמיה כן וסיימה עכ"ל. והמפרשים נבוכו בביאור דברים אלו ולע"ד נראה כוונת הירושלמי דקאמר למה לא תהא נאמנת לומר מת חמי לא כן סברינן מימר כשם כו' ר"ל ומדלא אמרינן הכי ש"מ מהך מתני' הך דינא דכשם שאינן נאמנים כו' (ואע"ג דלעיל מייתי להך וקאמר תני כשם שאינן נאמנים כו' רוצה לדייק מהך מתני' הך דינא וכה"ג אשכחן טוב' בתלמוד דקאמר ש"מ כו' אף שהדין אתמר בברייתא) וע"ז קאמר א"ר חנינא תפתר כו' ויש כאן ט"ס וכצ"ל תפתר שהיה לחמוה בן שהוא מיבמה ולכן אינה נאמנת דאע"ג דאמרה מת בעלי מ"מ היא פסולה להעיד לה שעדיין היא חמותה מחמת היבם וכדברי אא"ז מהרש"א ז"ל ולא ס"ל להירושלמי מה דקאמר בש"ס דידן לא בעל מיית כו' ובזה יש ליישב מה שהקשו על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו איבעי' דש"ס בחמותה הבאה לאחר מכאן ולפי מ"ש י"ל דס"ל כיון דבש"ס דידן בעי למפשט מהא דמת בעלי ואח"כ חמי ודחי לה ואשכחן בירושלמי דמפרש מתני' דווקא בכה"ג שעדיין היא חמותה ע"י שזקוקה ליבום ואם כן מכ"ש שאין לחוש בחמותה דלאחר מכאן ויש לנו לתפוס כפשיטותא דהירושלמי כיון דבש"ס דידן מספקא ליה ולכך נקטו בסתם דין חמותה וכלתה שאין מעידים זו לזו והיינו כשהיא עדיין חמותה בהווה ועיין ברמב"ם שהשמיט ג"כ הדין דמת בעלי ואח"כ חמי ולפי מ"ש יש ליישב וקצרתי: והנה במשנה למלך פי"ג מה"ג כתב שיש לפרש הא דדחי משום דרגיש לה צער' היינו משום שנאה ישינה ואע"פ שעתה מת בעלה מ"מ אינה נאמנת ולענ"ד מדברי התוס' מוכח דאין לפרש כן דנהי דמדברי התוס' דף קי"ז אין ראיה דהתם מיירי בס"ד דש"ס דבעי למפשט חמותה לאחר מכאן ול"ל הך סברא דרגיש לה צער' מ"מ מדברי התוספות דף קי"ח שהבאתי דקשיא להו דלפלוג ר"א בהא דמת חמי ואם נימא דלפום דחוייא משום דרגיש צער' שפיר אמרינן דמשום שנאה קדומה אע"פ שעתה אינה חמותה אם כן שפיר י"ל דמודה ר"א בהא דהא למקלקל' נפשה ליכא רק משום שאין עתידה להיות חמותה שפיר ס"ל לפסול משום דרגיש צערא ואמנם י"ל דע"כ לא שייכא הך סבר' דרגש צערה ופסול משום שנאה קדומה אלא לר"י דס"ל דהטעם משום דמגלה לברה ומשום הך צערא מסק' אדעת' משא"כ לרבנן דהטעם משום כמים הפנים כו' ואיהו סניא לה משום דאכלה לגירסנ' מסתבר' דכל שנתפרדה החבילה גם שנאתם וקנאתם אבדה והאויבים שבו להיות אוהבים. ובזה יש ליישב קושיא מהרח"ש והמ"ל דהאי דקא פשיט לחמותה לאחר מכאן לוקמ' כרבנן ולפי מ"ש א"ש וקצרתי ועפי"ז יש מקום לפתר דברי הירושלמי הנ"ל דקאמר לא כן סברי מימר כשם שהן אינן נאמנות כו' דה"פ דהירושלמי קשיא ליה כקושיית התוספות דהא כשתנשא הכלה יש להתיר לחמותה דהא לא תחזור להיות חמותה עוד או כמ"ש רש"י כיון דזו אומרת מת בעלי ממילא אין כאן חמותה אך שהיה מקום לומר דמשום שנאה ישינה פסולה דרגיש צער' אך דזה שייך אליבא דר"י דמוסיף כלה והיינו מטעם דמגלה לברה והשנאה קבועה אף לאחר זמן משא"כ לרבנן שכולן פסולין זה לזה משום כמים הפנים א"כ אין לומר שנאה קדומה כלל ושפיר תיקשי שתהא נאמנת לומר מת חמי דהא מת בעלי קאמרה ומכ"ש אם תנשא ששוב אין עתידה להיות חמותה ולזה נשמר הירושלמי שלא תאמר דמשום שנאה ישינה פסולה לזה קאמר לא כן סברין מימר כשם שאינן נאמנים כו' והיינו מלתיהון דרבנן ולדידהו אין לחוש רק לשנאה ההווה עכשיו וכיון דהשתא ידעה דלא תיכלי' לגירסנ' פסקה השנאה ואין כאן כמים הפנים כלל ולזה משני תפתר כגון שהיה בן לחמיה ומייבמה והוא כמ"ש מהרש"א ז"ל וממילא דא"ש דאע"ג דקאמרה מת בעלי מ"מ אסורה שהרי היא חמותה מחמת היבם ואף שהוא קצת ע"ד פלפול והראשון נכון יותר בפירוש הירושלמי מ"מ הדברים נכונים מצד עצמם לפענ"ד: ודאתאן עלה אי אמרינן עביד לאחזוקי דבוריה כבר כתבתי שהבית מאיר כתב ראייתו מהתוס' וכבר כתבתי מה שיש בזה די וגם יש מקום לומר דהתם דאיכא חזקה דמלתא דעל"ג עדיפ' משניחוש לאחזוקי דבור' וכמ"ש הבית מאיר שם משא"כ בנ"ד שמה שהעיד זה שהאופינטשי הוא השאיל לו אין זה מלתא דעל"ג כלל ואם כן שוב י"ל דחיישינן לאחזוקי דבור' ואמנם לפי"ז צריך ליתן טעם בהא דסמכינן בענינים אלו להכיר ע"י סימני גוף או סימני כלים וכיוצא ע"י ע"א ואפי' קרוב כו' דהא הך מלתא לא על"ג הוא והרי כל הספרים מלאים מזה ומעשים בכל יום להתיר ע"י ע"א שמעיד שמכיר בסימנים או בט"ע אף שאין זה מלתא דעל"ג וקשה לומר דגם זה הוי מלתא דעל"ג דשמא יבא הבעל ויתברר שלא היה אמת עדות העד שכליו היו במקום פלוני וכבר עמדו בזה האחרונים בענין מפ"ע ובכאן י"ל עפ"י סברת התוספ' דחולין שמחזירין שט"ח בסימנים נגד חזקה שאין אנו מוציאין בסימנים רק מחזיקין השט"ח ואם אח"כ זה מוציא בו ממון אינו נגד החזקה וגם כאן מה שזה אומר שמכיר בט"ע ובסימנים שזו האופינטשי השאולה אינו נגד חזקת חי וחזקת א"א כלל שאין אנו דנין עתה ע"ז וכיון שהוא נאמן ע"ז ממילא אנו אומרים שהאיש הזה הוא בעל האשה מחמת שניכר הכלים שלו ועדיין צ"ע בזה וגם במ"ש לעיל דנראין דברי הריב"ש דגם בנוגע פלגינן דבוריה כיון שאינו יכול לזכות מחמת טענתו מה שמעיד לעצמו לכאורה ג"כ לא מהני בנ"ד דהתם בבר בינתוס אמרינן דהוה כאומר שנתן ריבית