בית אפרים אבן העזר חלק ד נב

לעולם מחזקת דבורה ואפי' ר"א מודה התם דחמותה אסורה: אך בעיקר הדבר שכתב הבית מאיר להוכיח מהתוספות נראה שי"א דהתוספות שפיר קשיא להו דלמה לא נתיר חמותה כשנשאת הכלה דא"ל משום דלמא עתה נתוודע לה שמת בעלה ומחזקת דבורה גם על חמיה זה אינו דמעיקרא בשעה שאמרה מת חמיה וחשדינן לה שאומרת לקלקלה מה קסברה שהרי נפשה יודעת שלא נתיר על פי דבורה רק עד שתעשה היא מעשה ותנשא ואם כי ממה נפשך אם לא יתוודע לה שמת בעלה גם היא לא תנשא וגם חמותה לא תנשא ולא תתקלקל כלל ואם היא יושבת ומצפה שימות הבעל או יגרשנה ותנש' א"כ למה לה לקלקל לחמותה בחנם שהרי לא תחזור להיות חמותה עוד וא"כ לא שייך בזה הך דהחזקת דבור כלל ועיין בירושלמי גבי הא דצרתה אסורה אמור מעתה שאף על עצמה לא תהיה נאמנת מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת מעתה אפי' על צרתה תהא נאמנת אמר ר' הילא חוזר לקלקול ראשון חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה עכ"ל והביאו ה"ה הרי מבואר דכל שיודעת שלא עשו דבריה כלום אומרת אמת אלא שלא רצו להתיר צרה שלא לחזור לקלקול וא"כ גם כאן אם לא נתיר חמותה עד שתנשא היא אין כאן חשש שמא אומרת מתחלה לשם קלקול כלל אם לא שנאמר שמא תטעה לומר שחמותה תהיה מותרת ע"י עדותה בסתם ולכך שיקרה בחחלה ועכשיו מחזקת דיבורה ודבר זה יש להעמיס בכוונת התוספות במ"ש דמ"מ יש לחוש שתנשא חמותה קודם הכלה והיא מתכוונת לכך כו' והדברים כפשוטן הם דחוקים קצת ולפי מ"ש י"ל שר"ל שיש לחוש שתטעה לומר שחמותה תהיה מותרת קודם שתנשא היא וע"ז היא מתכוונ' בכדי לאסרה ולכך לא רצו להתיר אף שעתה נשאת משום שמחזק' דבורה וכמ"ש. אך הלשון שכתבו בתחלה דמ"מ יש לחוש כו' דחוק קצת וגם מדברי התוספות שהבאתי לעיל גבי הא דר"א מוכח שהדברים כפשטן דאל"כ לא הוו מקשי התוספות מידי דלפלוג ר"א כו' וכמש"ל: וראיתי לאא"ז מהרש"א שם בדף קי"ט ע"ב בתוס' ד"ה מ"ט דר"א על מ"ש התוספות מ"מ לפלוג בההיא דמת בעלי ואח"כ חמי דאמאי לא קשיא להו דלפלוג ברישא דמתניתין דקתני מת בעלי תנשא ותטול כתובה וצרתה אסורה דהך לא מתרצ' בתירוץ ר"י דהא הך אינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה כו' ע"ש וכוונת דבריו דנהי דר"א מיירי דאינסבא לצרה ולא קשיא מהא מתני' דה' נשים אין מעידים וקחשיב צרתה דהתם בלא אינסב' צרה מ"מ בהך מתני' דקתני תנשא וצרתה אסורה משמע דאסורה אף לבתר נשואיה של זו דלא מתרצ' בתירוץ ר"י דדוקא מת בעלי ואח"כ חמי שפיר מחלק דלכך לא פליג ר"א משום דהתם מתכוונ' היא להעיד לחבירתה ולכך לא מהני אע"ג דאינסב' משא"כ בהא דתנשא וצרתה אסורה שבאה להעיד על עצמה הו"ל לר"א לאיפלוגי בהא ולמימר דכיון דנשאת שריא צרתה כן צ"ל בכוונת דבריו והוא תמוה דהא באמת הש"ס מייתי הברייתא דפליג ר"א בהא וקאמר כיון שהותרה לינשא הותרה צרתה ולהך צד איבעי' דדוקא אינסב' צרתה בעינן מפרש הש"ס הואיל והותרה ונשאת וצ"ל דכוונתו דלמאי דס"ד דלא ידע הך ברייתא הו"ל למפשט ממתני' איפכא מדלא פליג ר"א בהא וכן צ"ל בקושית התוס' בתחלת דבריהם שהקשו דלפלוג בהא דה' נשים כו' דאס"ד דלא ידע הברייתא פריך וגם בירושלמי פשיט לה מהא דלא פליג ר"א במתני' ונראה דלא שמיע ליה ברייתא דמייתי בש"ס דידן וגם בתירוץ אא"ז מהרש"א שכתב דרישא י"ל באינסב' לישראל וי"ל בגיט' אתאי צ"ע כיון דאליבא דתנא דמתני' דינ' הכי שצרתה אסורה אף באינסב' לכהן ע"כ דלכך נקט סתמא למימר' דבכל גווני אף בנשאת לכהן דינ' הכי ועלה ה"ל לר"א לפלוגי ולומר דבנשאת לכהן צרתה מותרת וכמו דבאמת קאמר בברייתא דמותרת ושם באמת מוקמינן דדווקא בנשאת לכהן מתיר ר"א אבל ת"ק בין דמתני' בין דברייתא ודאי בכל גווני מיירי וא"כ בס"ד ה"ל לדיוקי מדלא פליג ר"א למימר דבנשאת לכהן אין הדין כן וגם מ"ש דבמת בעלי ואח"כ חמי ל"ל משום דבגיט' אתאי הוא כו' ע"ש לכאורה מ"ש התם דבגיט' אתאי הוא מיותר דהתם אף אם ל"ל בגיט' אתאי כגון שנשאת לכהן מ"מ ל"ל דטעמא משום דלא מקלקל' נפשה דהא י"ל דקושט' קאמרה מת בעלי או נודע לה אח"כ שכן האמת ומה שאמרה מת חמי הוא שקר לקלקל לחמותה וע"כ מ"ש התוס' דלר"א אין לאסור כשתנשא הכלה היינו משום דלא תחזור להיות כלתה וכמ"ש מהרש"א דדווקא בצרה משום צערה דגופ' חיישינן אף היכא שאין עתידה לחזור להיות צרתה כגון דאתאי בגיט' משא"כ בכלה וחמותה לא מקלקל' רק כשעתידה להיות כלתה וכ"כ בק"א למהרח"ש ובמשנה למלך פי"ג מה"ג ועיין ברש"י באיבעי' דחמותה לאחר מכאן אלא שעדיין צ"ע דכיון דע"כ מהאי טעמא אתינן עלה לפי שאין עתידה להיות כלתה עוד א"כ לרבנן נמי תשתרי ומהרש"א ז"ל קיצר בדבר וכבר כתבתי לעיל דבאמת התוס' לעיל כתבו ליישב זה משום דחיישינן שמא תנשא החמותה קודם שתנשא הכלה ומ"מ לר"א ליכא למימר הכי דהא גבי צרה מתיר משום דלא מקלקל' נפשה ולא חייש שמא תנשא קודם הצרה וה"נ גבי חמותה לא ה"ל למיחש אלא דלפ"ז יש לתמוה דהא אמרינן ר"א לדבריהם כו' אודו לי מיהת דהיכא דאינסיב מנסבינן לה ורבנן תמות נפשה עם פלשתים קעבדה וצ"ל דמשום שנאה ישינה היא מקלקלה נפשה כדי לקלקל לחברתה ול"ל כול' האי לימא דטעמא דחיישינן שמא תנשא קודם שתנשא הצרה וכמו דחיישינן בהא דחמותה לאסרה אף אחר שתנשא הכלה משום שמא תנשא קודם כמ"ש התוס' וצ"ל דע"כ לא אמרינן דחיישי' שמא תנשא קודם אלא היכא שההיתר הוא מחמת שאין עתידה להיות כלתה אז חיישינן דלמא זו תנשא קודם ולא יתברר לנו עדותה כלל דדלמא לקלקל לחמותה אמרה הכי ולכך אסרו אף לכשתנשא הכלה דהא אף לכשתנשא אין הכרח דקושט' אמרה דאימור באמת מת בעלה או בגיט' אתאי ומקלקלת לחמותה משום שנאה ישינה ולכן אף דבכה"ג הוי שרינן לה גזרינן דלמא תנשא קודם משא"כ היכא שההיתר תלוי משום דלא מקלקל' נפשה כגון ההיא דנתיבמו דאי שקרא קאמרה קמקלקלה נפשה בנשואי' ליבם מחמת זה שפיר מתירין אותה ולא חיישינן דלמא תנשא קודם ולא מיבעי בההיא דנתיבמו כיון דבליכא בנים ואיכא יבמים מיירי א"כ ע"כ אין מקום לומר שתנשא קודם שהרי אין מקום להתירם רק ליבמים ולהם הם מותרים אלא אפי' גבי אשה וצרתה אם נשאת היא יש להתיר לצרתה משום דלא מקלקלה נפשה ולא חיישינן שמא תנשא צרתה קודם כיון דהשתא דנשאת ודאי אתברר לן דקושטא אמרה דמת בעלה וממילא דגם צרת' מותר' לר"א דס"ל דלא מקלקל' נפשה וחבירתה ועכ"פ הדר' קושי לדוכתא דמאי קשיא להו להתוס' דלפלוג ר"א במת בעלי אח"כ חמי דהא בפשיטות י"ל דמודה ר"א בההיא כיון דליכא הוכחה ממה שנשאת מדקלקלה נפשה רק משום שלא תחזור להיות כלתה בזה מודה ר"א לרבנן דחיישינן שמא תנשא קודם ולא דמי לכאן בנתיבמו דלא גזרינן לר"א דכאן מחמת לא מקלקל' נפשה אתינן עלה לא גזרינן וצ"ע: אך בעיקר דברי מהרש"א בזה אני מתפלא מאד שנראה שהבין בדברי התוס' שתירוצם בזה היא לקושיא השניה לשיטת דאינסיב צרה בעינן לר"א דלפלוג במת חמי וע"ז תירצו לחלק דהתם מתכוונת להעיד לחברתה כמבואר למעיין בדברים וכן נראה שהבין התוי"ט שלא העתיק רק קושית התוס' השני' וכתב ע"ז תירוץ התוס' ואני תמה מה ראו הגאונים הללו ז"ל לפרש כן ולדבריהם יפלא שהרי התוס' מעיקר' הקשו מהך דה' נשים כו' וכתבו ואי ר"א איירי באינסב' כו' ור"ל דבהך צד האיבעי' דלר"א צרה מעידה לחברתה תיקשי מהך דה' נשים ואפי' את"ל כהך צד איבעי' דבאינסב' מיירי מ"מ תיקשי מהך דמת חמי ואי תירוצם הוא על הקושיא השני' דהיינו אהך צד דאינסב' א"כ אכתי נשארה הקושיא הראשונה במקומה בהך צד איבעי' דצרה מעידה דלמא לא פליג ר"א במתני' דה' נשים דהא התם נמי באה בשביל עצמה וחברתה ממילא תשתרי ופשיטא שאין לחלק בין אמרה סתם מת בעלי ובין אם באה הצרה לב"ד והביאה חברתה עמה להעיד לה שמת בעליהם ועוד אם איתא דאיכא לפלוגי בהכי לר"א ה"ל לפלוגי את"ק דנקט סתם שצרתה אינה מעידה דמשמע דבכל גווני אין מעידה וגם שהרי בל' התוס' בתירוצם כתבו צרתה ויבמתה ולא הזכירו בתירוצם מענין כלה וחמותה כלל (ובתיו"ט ראיתי שהוגה וכן הכלה והגה זו אינה מדייקת כלל) והאמת יורה דרכו שהתוס' באו לתרץ קושייתם הראשונה ממתני'