בית אפרים אבן העזר חלק ד נא

כתבו התוס' והרא"ש ביבמות דף צ"ד דגדולה שנאת השונאים מאהבת האוהבים וה"נ לענין חששא דנגיעה טפי יש לחוש לחשש שנאה מלחוש לחשש נגיעה של הנאת ממון: ועוד נראה דודאי אם היה צריך ליתן מקום לדבריו שע"י שאומר שהאופינטשי שלו שהשאיל לזה היה נאמן שתוחזר לו ודאי איכא חשדא דנגיעת ממון אבל כיון דבאמת לענין שיחזירו לו האופינטשי אין בדבריו כלום שאינו נאמן להוציא מיד האשה והיתומים ואפי' בסימנים כמבואר בח"מ סי' רצ"ז דבעינן שלא יהיה אמוד ועוד כמה תנאים ואף שיהיו כל התנאים סיים שם שבזה"ז אין מוציאין באומדן דעת של הדיין וא"כ בזה י"ל דאסוחי מסח דעתיה מיניה ולא עלה על דעתו שיוציא האופינטשי ע"פ דבורו שאומר כי שאול נשאל מעמו ואין ספק שלא עלה על לבו לשם דבר אחר רק לתועלת התרת האשה וסופו מוכיח על תחלתו שנתן האופינטשי במתנה לכבוד המת: אמנם בשו"ת נ"ב שם העיר ממ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ח דגבי נוגע אע"ג דפלגינן דבוריה שלא להאמינו מה שאומר לטובת עצמו מ"מ חיישינן שמא משקר ואומר כן בשביל טובת עצמו ע"ש. והנה הש"ך שם הסכים למ"ש המרדכי לפרש הא דבר בינתוס דזה העיד לדידי אוזיף בריבותא ומפרש המרדכי דלא שקל מידי וע"ש שהשיג על הריב"ש שחולק על המרדכי בזה ואני הצעיר בתשובה א' בענין עגונה מלקאטש שם באתי במשפט על ענין זה ובררתי הדברים כשמלה והראיתי לדעת הריב"ש דודאי היכא שיש לחוש שהדעת טועה דמגו דזכי לחבריה בעדות זה זכי נמי לנפשיה נוגע הוי וכההיא דתנו מנה לעניי עירי דיש לחוש דסובר דמטי ליה הנאה ממילא ע"י זכי' בני עירו משא"כ בהא דלדידי אוזיף בריבתא אין ס' בדבר שלא עלה על דעתו שבשביל זה יתחייב זה להחזיר לו הריבית שנתן וגלוי הוא לכל שאינו מעיד לעצמו שאם ירצה לתבוע אותו בטענתה זו שלקח ממנו ריבית יהיה פטור בשבועה ודבורא ממילא מפליג שאין דבריו רק להעיד על פסלותו של זה ובאריס שאני שעדותו והנאתו מקושרים יחד ולא מינתחי מהדדי וישבתי גם שאר ראיותיו וקצרתי פה שבנ"ד נר' בעליל שזה המעיד לא עלה על לבו להוצי' האופינטשי ותחלת ביאתו לב"ד עיקרו בשביל התרת האשה היה וגם אמר סימנים מבחוץ טרם ראה אותה ואפשר שהם סימנים מובהקים ואפי' תימא דהוו סימנים אמצעים מ"מ י"ל דשני סימנים אמצעים מהני וגם לפי מה שאמר ה"ה מו' ישראל בפני ראיתי מתוך הדברים שלא חשב שתוחזר לו לפי שהי' צריכה להקבר עם המת ובפרט שהיתה מלוכלכת בדם ודינא הוא שכל הרוג קוברין אותו בבגדיו שמא נבלע בהם מדם הנפש ומכ"ש היכא שהבגד מלוכלך בדם וכמבואר ביו"ד סימן שס"ד ועיין בא"ח סי' שי"א במה שהקשו האחרונים דגבי דהע"ה למה הוצרכו לככר או תינוק דה"ל לטלטלו אגב בגדיו ובתוס' שבת תירץ בשם גדול א' דכיון דדוד מת ע"י דאפחית דרגא מתותי' היה צריך ליקבר בבגדיו כדאיתא בסי' שס"ד בשם מהרי"ל ע"ש וא"כ פשיטא דבנ"ד שידוע לזה שזה נפל שדוד ונהרג שלא עלה על דעתו שיתבע את האופינטשי ע"י שיאמר שנתן בתורת שאלה ואם אמנם באמת יש להסתפק בהך דינא דהרוג קוברין אותו בבגדיו אם היה לבוש בבגדים שאולים מה דינו ולכאורה נראה דאין לאסור דבר שאינו שלו וכדאמרינן ביבמות דף ס"ו בההיא אצטלא דפרסה אמיתנא דקניא מיתנא משום דהוא שלו ואע"ג דהאשה נוטלתן מ"מ ה"ל מחוסר גוביינא והקדש מפקיע מידי שעבוד הא לא"ה אין נאסר ועיין בסנהדרין דף )( אך י"ל דלפי הטעם שכתבו בהרוג דנקברין בבגדיו משום שמא נבלע בו דם הנפש מסתברא דאף אם הבגדים שאולים יש לקברו בהם וצ"ע אם צריך לפרוע להמשאיל מנכסי המת שאף שצריך קבורה מ"מ מצי היורשים למימר הרי שלך לפניך ועלי' דידי' רמי לקובר' ויש לצדד בזה וקצרתי שבנ"ד אין לדיין אלא מה שעיניו רואים ובאבנת' דלבא תליא שלא בא זה כ"א ע"ד להועיל להתרת האשה וגם באשה גופא אמרינן דוקא באמרה תנו לי כתובתי אבל באמרה התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה ונותנים כתובתה מפני שעיקר דבריה ע"ד נשואין היא באה ואפי' באמרה תני לי כתובתי והתירוני מיבעי' ליה ולהרמב"ם אף בזה תנשא וא"כ אע"פ שי"ל שבע"א שיש לו צד נגיעה לעצמו י"ל שעיקרו אדעתיה דנפשיה קאתי מ"מ בזה שנראין הדברים שע"ד להתיר האשה בא אין לחוש ומכ"ש בזה שמה שאמר שנותן במתנה האופינטשי לכבוד המת בדבור אחד נאמר עם העדות שהעיד מתחלה על הכרתה אין לנו לומר שמתחלה אמר משום שרצה להוציא לעצמו ובאותו דבור עצמו נמלך ונסתלק ממנה ואעפ"כ גם אח"כ מחזיק בדבורו הראשון כולי האי לית לן למיחש ובפרט שאמר בה סימנים קודם שראה אותה כמש"ל מסתמא קושטא קאמר: וגם נראה דאפי' דנוגע פסול לעדות האשה מ"מ נראה כיון שאחר שנסתלק הוא מחזיק בדבריו אין לחוש ולומר שמשום כסופא עביד לאחזוקי דבורא דאף לפי מ"ש הש"מ בסי' ל"ג בדעת בעה"ע דאין חילוק בין נפסק הדין או לא ובכל גוונא אמרינן כשהיה קרוב בשעת העדות והעיד ופסלוהו לעדות ונתרחק אין מועיל עדותו שני' נראה שלא נאמרו הדברים אלא בד"מ שבין אדם לחבירו שבעלי הריב תובעים ממנו שיעיד להם מה שיודע ועביד לאחזוקי דבוריה משא"כ בזה שהוא מרצונו אומר הענין כמות שהוא בלי הכרח כלל גם אחר שנסתלק וגם כי לפי דבריו גם מתחלה לא היה דעתו ליתן עיניו בזה להוציא האופינטשי משא"כ שם שבשעת עדות הראשון ודאי שהיה נוגע ועוד שהרי דעת הר"ן ורבינו ירוחם מבואר להדיא דאף בנוטל שכר להעיד והעיד ונפסל עדותו כשהחזיר השכר וחזר והעיד כשר ועיין בשו"ת מ"ב סי' צ"ח שהביא דבריהם והכי קי"ל בעדות שהעידו שלא בפניו שחוזרין ומגידין בפניו כמבואר בח"מ סי' כ"ח בשם ר' מנחם הארוך וכן מבואר מדברי בעה"ע שהביא הב"י שם וכבר עמדתי ע"ז בק"א לשו"ת ב"ח החדשות שלכאורה דברי בעה"ע סותרין זא"ז ממ"ש לענין שלא בפניו דחוזרין ומקבלין וגבי קרוב ונתרחק כתב דאין מקבלין וכתבתי שם דצ"ע דהתם טעמא משום דנפסק הדין ע"ש שהארכתי בזה ואח"כ נדפס ס' קצה"ח וכ' ג"כ כמ"ש וכן בשו"ת נ"ב צידד לומר דגם הש"ך מודה דבעינן נפסק הדין וכתב שכן משמע מהש"ך ול' בעה"ע ע"ש ובספר בית מאיר כתב דלענין עדות אשה כיון דהוא מלתא דעל"ג לא משקרי עדיף טפי הך סברא ממה שנאמר דעביד לאחזוקי דבורא דודאי חש אדם יותר שלא יהא נתפס בשקרו ממה שחושש על חזרת דבריו שבקל יוכל לדחות ולומר אין רצוני להעיד כמה פעמים והביא ראיה לזה מדברי התוס' ביבמות דף קי"ז שהקשו דנתיר לחמותה כשנשאת הכלה כו' ואם נאמר דעביד לאחזוקי דבוריה לק"מ דדלמא עתה נתוודע לה שבעלה מת ולכך נשאת ומה שאומרת גם עתה שחמיה מת משום דמחזקת דבריה אלא ע"כ דבמלתא דעל"ג לא אמרינן הכי ושפיר הקשו התוס' עכ"ד ולכאורה היה מקום לומר דבאמת דעת בעה"ע בזה לתרץ קושיית התוס' דמה"ט אין מתירין חמותה לאחר שנשאת הכלה משום דאמרינן דלמא מחזקת דבורה ובהכי מתרצא נמי קושיא אחריתי שהקשו התוס' ביבמות דף קי"ט ע"ב ד"ה מ"ט דר"א תימא לר"י אמאי לא פליג ר"א כו' ואי ר"א איירי לבתר דאינסבא צרה מ"מ ליפלוג גבי ההיא דמת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא וחמותה אסורה ור"א לא אסר כיון שנשאת הכלה כו' ולפי שיטת בעה"ע א"ש דהכא שפיר ס"ל לר"א דהיכא דאינסבה צרה גם חברתה שריא דהא לא מקלקלה נפשה משא"כ גבי ההיא דמת בעלי וחמי אע"ג דאינסבא מ"מ חמותה אסורה דאיהי לא מקלקלה נפשה כלל דשמא בשעה שהעידה לא בעלה ולא חמיה מת ולכן רצתה לקלקלה ואע"ג דחזינן השתא שנישאת היינו לפי שנודע לה שמת בעלה או שלח לה גט ואינה מקלקלת עצמה כלל ומ"מ עדיין עומדת בדבורה לגבי חמותה לומר שמת חמוה ג"כ משום דעבידא לאחזוקי דבור' ולק"מ קושית התוספות והתוס' לשיטתם שתירצו שם בדף קי"ז דיש לחוש שתנשא חמותה קודם הכלה הקשו כאן שפיר דהא אם נימא דר"א מתיר משום דאינסבה צרה ולא מקלקלא נפשה ע"כ דלית ליה הך חששא דאם כן גם בצרה נמי ניחוש לה שמא תנשא היא קודם דמינסבא חברתה שאמרה שמת בעלה אלא ודאי דלא חיישינן לזה לר"א וא"כ גבי כלה כיון שנשאת ולא תחזור להיות כלתה תהיה חמותה מותרת ולא ניחוש שתנשא חמותה קודם לה משא"כ לפי מ"ש אליבא דבעה"ע לא תליא הא בהא דהכא ממילא היא מותרת כיון דאינסבא צרה ע"כ שהבעל מת משא"כ שם אפשר שהיא מותרת וחמותה בעלה חי ואסורה ואע"ג דהשתא אינה עתידה להיות כלתה