בית אפרים אבן העזר חלק ד מט

אחזקת אמ"ה למיעוט דטרפות א"ו דז"א ואנן הכי קאמרינן דרוב בהמות הם ניתרים באכילה ע"י שחיטה כהוגן ויוצאין מזה מחזקת איסורן וא"כ ל"ש לסמוך מיעוט' דטרפות למיעוטא דנפלים לחזקה שהרי על אותה חזקה עצמה אנו אומרים הרוב שרוב בהמות הנולדי' הם כשרים לאכילה ע"י שחיטה וכי שייך למימר סמוך מיעוט' דווקא היכי דנפל ספק במעשה השחיטה גופא דאז אמרינן שלא יצאתה מחזקתה שהיתה אסורה כיון דאיכא מיעוטא קמן דאיכא למימר מחמת דאכתי באיסורא קיימא ולשיטת רש"י מחזקינן מאיסור לאיסור בכה"ג ובתשובה אחרת ביארתי לסברת רש"י איך שייך לסמוך מיעוטא לחזקת איסור אחר וביארתי שם על נכון. לפי שכשאתה בא לסתור החזקת איסור שהיה בו מחמת הרוב אני אומר אל תסתרנו דהא איכא מיעוטא דקאי כוותיה משא"כ אם בביאתו לעולם בא הרוב והחזקה צמודים יחד שתיכף אנו אומרים רוב הנולדים מסתלק איסורם ע"י שחיטה פשיטא דלא שייך בכה"ג לומר סמוך מיעוטא כלל. וגם כי מ"ש כ"ת לשיטת התוספ' דבנבילה הוי איסור שאינו זבוח ולכך שפיר אמרינן סמוך מיעוטא שע"י המיעוט היא נשאר בחזקת אותו איסור גופיה משא"כ במיעוט דנפלים דבאמת נשחט כהוגן אלא שאם נפל היא אין שחיטה מטהרתו פשיטא שאין עליו איסור שאינו זבוח כיון שאין במינו שחיטה דוזבחת בקר וצאן כתיב כמ"ש רש"י בחולין ואין עליו רק איסור נבילה ובכה"ג ל"א סמוך לשיטת התוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ומכ"ש דלא סמכינן מיעוט איסור זה לחזקת איסור אחר ואדרבה לפ"ז החזקה והמיעוט מתנגדים דא"א לומר בחזקת שאינו זבוח עומדת אם לא שנלך אחר הרוב שאינו נפל והוא בר זביחה וחייל עלה הך עשה דוזבחת ואם נתפוס המיעוט שהוא נפל אין כאן חזקת שאינו זבוח כלל והדברים ברורים דבכה"ג אין לסמוך מיעוטא לחזקה ועוד הארכתי בתשובה שם והבאתי ראיה מדברי הרמב"ם פ"ב מהלכות אה"ט דלהרמב"ם הוי ספק נפל דאורייתא כשנשחט תוך ז' אף במקום דל"ש סמוך וכו' שהרי התם נשחט' כהוגן לפנינו ואין כאן חזקת טומאה ועד עתה בחזקת טהרה עומד' ולא דמי ללא בדק אם נשחט הרוב דאיכא מ"ד דמטמא במשא משום דהתם אמרינן דגם עתה לא נשחטה כהוגן ועודנה בחזקתה הראשונה והשתא מתה היא משא"כ דודאי נזבחה אלא דאיכא מיעוטא שאין הזביחה מועלת פשיטא שאין מקום לומר סמוך דהא עכ"פ חזקת טומאה אין כאן ושם ביארתי כל הצורך בלשון הרמב"ם שם והנה אף כי טרידנ' טובא כעת לקחתי מעט פנאי אמרתי ויהי מה ארוצה ואשובה לכבודו הרמה ועוד חזון למועד שמור אי"ה גם יקבל הדרת כ"ת את אשר העלתה מצודתי בעסק העגונה ואם כי הייתי מקצר ועולה בפלפוליה כי לא הועמד הגוף על חזקתו מובטחני בזה שעכ"פ הם קרובים למרכז הדין דברי הפותח בברוך וחותם באהבה רבה דבק מאח זעירא דמן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה קלו שאלה אשה א' עגונה מק"ק קופיל שהוגבה עדות שנמצא הרוג סמוך לק"ק הנ"ל עם מטלטלין ובגדיו סמוך לק"ק הנ"ל ומההרוג כבר נאכל הראש ולא נשאר רק עצם הקדקוד וגם הגוף לא נמצא רק השדרה וצלעות בני מעים תלוין רק עדים הכירו הבגדים בט"ע וקצת סימנים ותוכן הענין יתבאר מתוך התשובה והעני' באתה הלום מתנפלת להוציא לאור משפטה דמוע תדמע מאין הפוגות לחמול על טל ילדותה ואף כי כחוש חילאי ומרתתן ידאי וטובא איכא דרמיין עלאי אפס כי עז הפצרתה והפצרת הב"ד משם ולא יכולתי לאטום אוזן ולפטור עצמי מרחם על עלובה זו גלל כן הרימותי ידי לבאר בדרך קצרה מה שנלע"ד בשריותא דהך איתת': תשובה ראשון תחלה נאמר בענין התרת האשה ע"י סימני כלים וט"ע בכלים באנו למחלוקת הפוסקים אי חיישינן לשאלה וכבר הארכתי בכמה תשובות בענין זה והעליתי שהרבה מגדולי הראשונים והאחרונים תופסים להקל בחשש זה והרשב"א כאחד מהם ועתה זיכני ה' ובא לידי חידושי הריטב"א על יבמות ובדברי קדשו כתוב וז"ל ואבא כליו בחיוורי וסומקי ולעולם לא חיישינן לשאלה וכן הלכתא דלשאלה לא חיישינן עכ"ל. הרי תנא דמסייע לגאונים המקילין בחשש שאלה ומכ"ש בזה דליכא מאן דפליג דלא חיישינן לשאלה לפי העדות שהעיד מו' ישראל שהאופינטשי שנמצא אצל ההרוג הוא השאילה לו והכירה בט"ע וסימנים ואין השואל רשאי להשאיל ובפרט בזה דודאי המשאיל הוה קפיד עלה טובא רק מחמלתו על האיש הזה שנסעו עמו בצוותא בימי שלג וקור והיה מחוסר בגדים ומחמלתו עליו שאל לו האופינטשי דלשתזיב מן צינתא והבטיחו שבחזירתו לק"ק קרעמניץ יביא האופינטשי הנ"ל עמו בחזר' (שהאיש הזה מקופיל היה מלמד בק"ק קרעמניץ ונסע לביתו על חנוכה וקרוב לביתו נסע ביחידות עם העגלן ערל ונאבד האיש וכשתפסו העגלן שחט בלילה את עצמו) פשיטא שלא היה עושה כזאת להשאילה לאיש אחר והוא דבר ידוע לכל כמבואר בגיטין דף כ"ט דאמר ר"ל כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל כו' א"ל ר' יוחנן זו אפי' תינוקת של בית רבן יודעין אותה ופרש"י זו אפי' כו' דאם השאילו לו לצורך אחרים השאילה לו דאין השואל רשאי להשאיל ונמצ' זה עובר על דעתו ומקניטו עכ"ל: ובאמת שצ"ע לענ"ד דלכאורה י"ל דאע"ג דאין לו רשות להשאיל לאחרים לעשות בו המלאכה ששאלה זה דלצורך אחרים לא השאילה מ"מ היה אפשר לומר דשפיר מצי לממסר לחברי' בתורת שליחות שהוא יחזיר לבעלים ומעשה קוף בעלמא קעביד להיות מוליך החפץ וע"ז לא קפיד וא"כ טובא אשמועינן מתני' דאף בתורת שליחות לא ישלחנו ביד אחר משום שאין רצונו כו' ואגופא דלישנא דר"ל דנקט הרבות' שאין רשאי להשאיל שפיר קשיא ליה לר"י זו תינוקת כו' אבל על ר"י גופא קשיא דמשום הא לא היה צריך לפרש המשנה בענין אחר ממה דמפרש ר"ל דהא שפיר מתוקמא לענין ממונא ולא לענין גיטא ושליחות אתי לאשמועינן ולולי דברי רש"י היה אפשר לומר דבין לר"י ובין לר"ל שאלה ושליחות שוים הם דאמלאכה אין לו קפידא דמה איכפת לו מי שנהנה בעשיית המלאכה בחפץ זה אם הוא או ישאילו לאחר מרצונו אך עיקר הקפידא הוא על מסירת החפץ והוצאתו מרשות לרשות אחר לפי שאין רצונו כו' ור"י פריך לי' זו תינוקת כו' שהכל יודעין שאין רשאי למסור לאחר דסברא פשוטה היא אין רצוני ולכך הוצרך לאוקימתא דבגיטא מיירי מתני' אבל לפי משמעות לשון רש"י דמה דקאמר ר"י זו תינוקת היינו דהסברא פשוטה שלא השאילו לצורך אחרים וא"כ למה נקט ר"ל במלתיה אין השואל רשאי להשאיל טפי ה"ל למנקט חזרת החפץ ע"י שליח וגם ר"י לא הוה נייד מפירושא דר"ל דלענין ממונא מיירי רבי ושליחות אתי לאשמועינן שאין תינוקת כו' יודעין זה וא"כ דברי רש"י צ"ע וגם רש"י בב"מ אההיא דר"ל דאין השואל כו' כתב רש"י ז"ל וז"ל בגיטין תנן השולח גט כו' ואמר ר"ל עלה כאן שנה רבי כו' דבכולהו שייך למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר עכ"ל ולשון זה משמע דאדרבא שליחות פשיטא טפי משאלה ולכן כתב רש"י דבכולהו שייך לומר אין רצוני ר"ל דר"ל אתי לאשמועינן דאף בדרך שאלה נמי שייך הך טעמא דקאמר רבי במתני' גבי שליחות והיינו משום דהוה ס"ד כיון שהשאילו והשכירו תו לא קפיד שיבא ליד אחר קמ"ל ר"ל דגם בשאלה ושכירות אסור וילפינן משליחות ומה שאמר כאן שנה רבי כו' ר"ל שממה ששנה ר' כאן גבי שליחות ממנו נקח ג"כ לדין שאלה ושכירו' דגם בזה י"ל הך טעמא דאין רצוני כו' ונראה דר"ל הוה קשיא ליה מתני' דגלי לן טעמא דלא ישלחנו ביד אחר משום דאין רצוני כו' ומשמע ליה דודאי לאו לענין דין חיוב ופטור מיירי אלא דאפי' אם הוא פטור משום דמסרה לבן דעת מ"מ אסור לשליח משום אין רצוני כו'. ולכאו' ל"צ האי טעמא דהא מסתברא דאסור שאם יאבד אצל זה יפטר ובאמת לא מהימן ליה בשבועה ואף דבשביל זה ס"ל שאין לחייבו ממון מ"מ עכ"פ אסור לעשות כן שיש בזה העברת דעת בעלים דשמא זה לא מהימן ליה בשבועה אך אי הוה תלינן טעמא משום דלכתחלה אסור משום דאת מהימן כו' י"ל דדוקא בש"ח דפטור מגניבה ואבידה דשכיח דמתרמי וא"כ אסרינן לכתחלה דלמא יפטר זה בשבועת גניבה ואבידה ולא מהימן לי' משא"כ בשאלה ושכירות כיון דבגניבה ואבידה חייב ואונסין לא שכיח א"כ אין לנו לאסור לכתחלה משום חששא דלא שכיח שזה יפטר עצמו בשבועה בטענת אונס וא"כ י"ל דבשאלה ושכירות שפיר שרי להשאיל ולהשכיר לאחר