בית אפרים אבן העזר חלק ד לט

ונחזור על הראשונות כדי ליישב דברי הטור. נראה לפי ענ"ד עפ"י מ"ש התוס' והרא"ש אהא דאמרינן הא לא תיבעי לך דאפי' איהי מהימנא והקשו דהא בבני ואח"כ בעלי אינה נאמנת ותירצו בתירוץ הב' כיון דעכ"פ מהימנ' לומר מת בעלי ותתייבם ול"ח שתשקר בשביל דרחמ' ליה כ"ש שיהא ע"א נאמן אפילו במת בנך ואח"כ בעלך דאיהי לא מהימנ' וע"א נאמן דעדיף מינה לענין זה ע"ש. ותירוץ זה הביאו הרמב"ן והרשב"א בשם הראב"ד ז"ל והקשו עליו דלרחומי יותר מבעל ל"ח ועוד דחיישי' לקלקול' די"ג דבר שבה ומש"ה תנן תתיבם אבל לא דייק' אלא במיתת הבעל ומכי ידעה דמת לא איכפת לה אם מת בנה ראשון משום דרחמ' ליה כו' לפיכך הסכימו לתירוץ האחד של התוספות דאיבעי' באומר העד מת בעלך לחוד ורבותא קאמרי כו' ע"ש, ולמדנו מזה דלפי תירוץ התוס' והרא"ש בתירוץ הב' וכן דעת הראב"ד צ"ל דאי לא אמרינן הך סברא משום דרחמ' ליה לא דייקא אין להאמינה גם על אמירתה שמת הבעל דאהבת היבם מקלקלת השורה ומשקרת לומר מת בעלי אע"פ שאין ידוע לה בבירור שמת ומזה הוכיח הש"ס בלישנא בתרא דל"א הך סבר' דרחמ' ליה דאל"כ למה נאמנת לומר מת בעלי ואתיבם ולפי זה צ"ל הא דלא פשיט הש"ס דלעלמא שריא ע"י ע"א ול"א משום דסניא ליה לא דייקא מדחזינן דמהימנ' לומר מת בעלי שתנשא לשוק היכי שיש לה בנים דבאמת ז"א כיון שיש לה בנים פשיט' דלא מסק' אדעתה שנאת היבם כלל כיון שיש לה בנים מה"ת תחוש שמא ימות הבן ותפול לפני יבם רק היכא דמת בנה ג"כ שפיר שייכא הך סברא דסניא ליה ואפ"ה נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ בני וכבר הקשו כן התוספות והרא"ש ותרצו דהתם נאמנת מטעם מגו ולכן בע"א דליכא מגו דלא מהימן משום דסני' ליה לא דייקא ולפי זה מ"ש הב"ש להכריח דלא מהני חזקה מסייע לעד מדלא מהימן לומר מת בעלך ואח"כ בנך ולפי מ"ש אי"כ הכרח כלל די"ל דשפיר מהני חזקה מסייע והתם ה"ט שא"נ כלל להוציא אשה מחזקת א"א דמחמת דסני' ליה ליבם תו לא דייקא לענין מיתת הבעל גופיה כלל וע"א א"נ לומר מת בעלך כ"א היכי דשייך לומר דייקא וזה ברור: והנה ביש"ש כתב בשיטות הרמב"ם דניתן לו בן מהני דדווקא ניתן לו בן דלא בא לעקור החזקה בהכי והוי כאלו אמר מת יבמך דמהימן אעפ"י שמוחזק באח לפי שלא עקר החזקה משא"כ היכי שמוחזק בלא בנים והעד אומר שיש לו בנים אין ע"א נאמן להכחיש החזקה ע"ש. ולדעת הרא"ש דס"ל שא"נ לומר מת יבמך צ"ל דגם זה מיקרי בא לעקור החזקה כיון שהיה לו להיבם חזקת חי הרי העד בא להוציאו מחזקת חי וכיון דאיהי לא דייקא משום דסני' ליבם אין ע"א נאמן ולפי זה צדקו דברי הטור דבסימן קנ"ח פסק כהרא"ש דא"נ לומר מת יבמך לפי שבא לעקור החזקה וכן א"נ לומר מת בעלך ואח"כ בנך אע"ג דלא בא לעקור החזקה דלשוק אדרבה מסייע ליה מ"מ התם טעמא אחרינא איכא דכיון דלא דייקי על מיתת הבעל שוב ע"א א"נ במה שבא לעקור חזקת א"א משא"כ בניתן לה בן שפיר ע"א מהימן דאין כאן עקירת חזקה כלל ואע"ג דחליצה הוי דבר שבערוה מ"מ כיון דאיכא ע"א מהני עכ"פ דיוקא זוטא דהאשה אלא במת יבמך או בעלך ואח"כ בנך כיון דאיתחזק איסורא דא"א או חזקת חיות דיבם בעינן דיוקא רבה כל היכי דליתי חזקה דייקא ומרע לחזקת א"א משא"כ היכי שאינו בא לעקור החזקה שפיר מהני דיוקא זוטא דידה להתיר ואין פסקי הטור סותרים זה את זה כלל: אלא שגוף סברת היש"ש צ"ע דמה בכך שאינו עוקר חזקה שהיינו מחזיקים עד עכשיו אלא אומר שנתחדש דבר להיתר מ"מ בכלל איתחזק איסורא הוא ולא מהימן וכמו טבל שמעיד עליו שהופרש ממנו תרומה או על אשה שמת בעלה במדה"י. ולכאורה היה אפשר לחלק בדבר דאשה שמעיד לה שמת בעלה במדה"י גם בהיותו במדה"י עדיין הוא מוחזק אצלינו בחזקת חי וממילא דאיכא איסורא דא"א משא"כ בזה שמיד שהלך למדה"י לא הוי שייכ' חזקה גבי מה שהיינו מוחזקים בו שאין לו בנים שהרי הדבר ידוע לנו שאפשר שישא שם אשה ויוליד בנים ואדרבא אית לן לאוקמי האי גברא בחזקת ישראל הכשרים דמסתמא לא היה יושב בטל ממצות פריה ורביה כיון שבנים לא היו לו ומסתמא נשא שם אשה ורוב נשים מתעברות ויולדות. אלא שצ"ע דהא בהא דהלכה צרתה למדה"י כו' משמע דאם לא הלכה צרתה עמה ל"ח שמא נשא אשה במדה"י. ולכאורה קשה דלמה לא מוקמינן ליה בחזקת כשרות שנשא אשה והוליד ומצאתי ביש"ש שכתב שיש מדקדקין מלשון רש"י דאם הלך בלא אשה חוששין מאחר שאסור להיות בלא אשה ואפילו חכמים הראשונים היו מזמינים להם נשים כדאיתא פרק החולץ וא"כ י"ל בודאי נשא ואיכא למיחש שהוליד עמה ולא נהירא דדוקא האי צרתה קאמר הא לצרה אחריתי בשום ענין אין חוששין כו' וכ"כ בש"ג בשם ריא"ז ובאמת הא מילתא טעמא בעי דלמה לא ניחוש לה למלתא ואפשר לומר דבלא הלכה צרתה עמה אע"ג דמוקמינן לה בחזקת כשרות אין זה רק חזקה דאתיא מכח רובא שרוב ב"א המה כשרים ואיכא מיעוטא דלא חיישי להכי או שיודעים בנפשם שאינם ראויים להוליד ולהא דאסור לעמוד בלא אשה לא חיישי כולי האי שאינו רק מדרבנן והלכך כיון דאיכא נמי מיעוטא דמפילות הנך שני מיעוטים עומדים נגד הרוב והו"ל כפלגא ופלגא שהרי י"ל דהוא מן המיעוט שלא נשא שם אשה כלל ואת"ל נשא שמא לא ילדה או הפילה וכל שיש כאן שני מיעוטים המסתלקים מן הרוב כפלגא ופלגא חשבינן ליה וכדאמרינן בברכות דף נ"ג מיעוטא לכשפים כו' ובמקום אחר הארכתי בזה ולפי זה אתי שפיר דברי הטור שפסק דנאמן לומר ניתן לי בן במדינת הים שהתם מסייע ליה חזקת כשרות דהאיש שבודאי נשא שם אשה והוליד וכסברת היש"ש בזה משא"כ במת בעלך ואח"כ בנך דלא מהימן על עדות מיתת הבעל כיון דאיהו לא דייקא וכמ"ש כנלענ"ד: ועפ"ז זכיתי להבין דברי הרא"ש במ"ש דלא מבעיא ליה אלא במת יבמך אבל במת בעלך ואח"כ בנך פשיטא ליה דע"א לא מהימן אע"ג דאיהו מהימנא משום דלית לה מגו כו'. וזה תימא דלהך צד האיבעיא דמת יבמך נאמן ולא משגחינן בדיוק דידה מה"ת לא יהא נאמן במת בעלך ואח"כ בנך נהי דלית ליה מגו לא גרע ממת יבמך דליכא מגו ואפ"ה נאמן משום מלתא דעל"ג וכבר עמד בזה מהרש"ל ביש"ש והרבה גדולים ומה שכתבו לתרץ בזה משום דמה שאמר העד מת בנך הוא מילתא יתירתא והוי ריעותא וכ"כ בשו"ת מהרי"ו הביאו הט"ז ג"כ תמוה דמנ"ל להרא"ש להמציא סברא זו שאין הכרח לזה כלל בש"ס וכן מדברי הרמב"ן והרשב"א נראה דלא ס"ל כלל הך סבר' גם התי' הב' שכתב מהרש"ל צ"ע וכתב שם בעצמו דכל זה איננו שוה לו דכמו כן איכא למבעיא במת בעלך ואח"כ בנך כמו במת יבמך וכן נראה מדברי התוס'. וכדי ליישב דברי הרא"ש על נכון צריך אני לבאר תחלה פירוש הסוגיא לשיטת רש"י דמפרש דמבעיא ליה במת בעלך ואח"כ בנך ומבעיא ליה דילמא כיון דלא דייק' לא מהימן ולכאורה קשה דמה אנו צריכין לדיוק שלה דבזה יש לסמוך על אמירת העד לחוד דהא בלא אמירתו שמת בנה היתה בחזקת היתר ועיקר עדותו שמת בעלה ומה שהוסיף במיתת בנה אינו מעלה ומוריד וא"כ מה בכך דסניא ליבם ולא דייקא מי מת ראשון: ואמנם כבר נתחבטו בדבר זה הגאונים הט"ז והגאון מהר"ם אם חזקת ההיתר נגרע ע"י העד שהודיע ממיתת הבן וכבר עמדו בזה אבות העולם בעל המאור והרמב"ן במלחמות שם ובחדושיו ובחדושי הרשב"א ובנ"י וע"ש בדבריהם בזה ולכאורה משיטת רש"י מוכרח ג"כ דבכה"ג הוי כאתחזק חזקת יבום ע"פ העד גופיה שאומר שמת הבן. אך לענ"ד נהפוך הוא לפי דקשיא לי על רש"י שפירש דמיבעיא לי' בבעלך ואח"כ בנך דמהימן משום מלתא דעל"ג וכן הוא באמת דר"ש פשיט מבעלך ואח"כ בנך דמהימן ולכאורה לא מסתבר כלל לומר שזה הוי מילתא דעל"ג דמאן מפיס לידע איזה מת ראשון וכ"כ להדיא בחדושי הרמב"ן שם דזה אינו מלתא דעל"ג כ"כ ע"ש. ולכן נלע"ד דרש"י סובר דהכי קמבעיא ליה דאי הוי טעמא משום דייקא א"כ אמרינן כיון דעד זה בא להתירה לעלמא והוא סניא ליבם לא דייקא כלל בגוף העדות שאמר מת בעלה דבאמת כאשר שמעה ממיתת בנה היא מתיראת מיבם לכן ניחא לה בעדות זה שאומר מת בעלה ואח"כ בנה והלכך לא מהימן העד על גוף מיתת הבעל כלל משא"כ לטעם על"ג א"כ שפיר העד