בית אפרים אבן העזר חלק ד לו

משום דמחלפא באשה שהלכה בעלה למדה"י וזה שייך בבא בעל אבל כל זמן שלא בא מחמת הקול אין להפרישה מבעלה דלא שייך בזה מחלפת באשה שהלך בעלה למדה"י וזהו שכתב וא"כ בנ"ד שאין ברור שיש לה יבם כו' ולא שייך למקנס משום מחלפת כו' וכן אחר כשחידש ההיתר מחמת זה שילדה אף שמת תוך ל' כתב דלא קאמר התם דאף שיש לה בנים תצא אלא היכא דנשאת במזיד שידעה שיש לה יבם כו' דשייך קצת לומר דקנסינן לה אבל בנ"ד שלא הוחזקה ועדיין לא נודע שיש לה יבם רק ע"פ האנשים שאמרו מה שאמרו מתוך קטטה כו' ע"ש שמבואר דהחילוק דכיון דבזה לא שייך קנסא שוב אין לדמותו לא"א וחזרינן לדין קול שאחר נישואין שאין לחוש לו כלל כנלענ"ד ליישב דברי אא"ז מהר"י מינץ ז"ל ומבואר שאף שהגאון ז"ל הוסיף ידו לצדד היתר מצד הולד מ"מ תפס לשון ראשון ג"כ דאף בלא וולד יש להתיר היכא שעדיין אין היבם ברור (ולפי ההיתר מצד הוולד כתב שם דאפי' נודע שיש יבם בעולם כ"ז שלא בא למקומה מותרת לבעלה כו' וצ"ע על הד"מ והרמ"א ובהגה"ה סוף סימן קס"ד שכתב דברי מהר"י מינץ אלו ולא הזכיר דאם יש לה בנים דוקא כדמשמע שם דדוקא לפי שיש לה בנים התיר כשנודע שיש לה יבם אלא שאינו כאן משום דבכה"ג סמכינן אא"ז ע"ש ובסוף התשובה) וכמ"ש בד"מ שכ"כ בסדר חליצה שלו ושם בעובדא דידיה מבואר להדיא שהאשה לא היתה מוחזקת ביבם אבל לא היתה מוחזקת שאין לה יבם ולא היה שום פוצה פה ומצפצף על נשואי האשה עד שנתים אחר הנישואין שיצא הקול ע"ש שכתב מדלא היה שום אדם מערער ופוצה פה כו' ולכן כל הלומדים שברומ' לא היו מסכימים שמרת בילא תחזור לבעלה אם היה שום חזקה כו' וכבר הארכתי בתשובתי וביררתי שכן דעת כל הפוסקים ועוד מצאתי שבלבוש אה"ע שכתב בסימן קנ"ח סעיף וא"ו מי שלא היה מוחזק באחים ואין לו בנים ואמר יש לי אחים לחייבה בחליצה ויבום אינו נאמן וכן אם בא אחד כו' דכיון שהאשה הזאת כבר היא מוחזקת וקיימא בחזקת היתר לעלמא שאינה זקוקה ליבום שהרי לא היה בעלה מוחזק באחים לאו כל כמינייהו להוציאה מחזקתה לאוסרה ע"פ ע"א עד שיהיה כאן שני עדים כשרים שיש לו אחים עכ"ל ומדבריו המפורשים באר היטב נלמד שכן הוא דעת ראשונים אשר לפנינו שלא בא לחלוק אלא לפרש ומדבריהם מבואר שאף לכתחלה משיאין אותה ואפילו אם הבעל או ע"א אומר שיש לו אחים אין משגיחין בו ומכ"ש בכה"ג שלא אמר זה רק דרך ספור דברים ויש לתלות באמתלאות ומכ"ש אחר שכבר נשאת שאין ספק בעולם שאין בדברי העדים ששמעו מפי הבעל שום ממש להפריש האשה מבעלה ומכ"ש להוציאה וכאשר הארכתי בענין זה בראיות ודברים נכוחים בתשובתי ואם אעפ"כ ימצא מי שכנגד האמת יתעקש ותואנה יבקש קורא אני עליו נשי עמי תגרשון כו' אך לפי דעתי גם המחייב פרישה לא הפריש מן החיוב ולא בפירוש איתמר כ"א מכללא דבעי דרישא. וע"ד שכתב רש"י בריש כתובות שמתוך שיבא לב"ד יצא הקול ויתברר הדבר ויבואו עדים ואחר כי עברו מספר ירחים ואין קול ואין קשב הוא הפה שיתיר ויאמר השב ואין כאן בית מיחוש מחמת שהאשה היתה מחזרת בעת חוליו אחר גט דודאי אין בזה צד הודאה ושוי' ח"ד כלל ומכ"ש מדברי תשובת מהר"י מינץ דלעיל ומדברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ה ס"ס ג' שכתב וז"ל ואי משום דשכרו קרובי האשה עדי חמס לכתוב גט כו' די"ל דלא הוי הודאה כו' דאפי' היתה מודה בפירוש שקיבלה קידושין ממנו לאו כל כמיניה לאסור עצמה על אותן שקידשה כבר כו' ומצינו שהקילו חכמים בדבר זה אע"ג דשויה ח"ד כו' וכן כאן בנידון זה יש לדון לפי הענין ולומר דלא הוי הודאה לאסור בעלה עליו כיון דאיכא למיתלי במידי דלא הוי הודאה כו' וגם מה שאמר לו ר' משה שיתן גט אין בזה כלום דלרווחא דמלתא עשה שלא יהיה שום תרעומות בנישואין עכ"ל ועיין באה"ע סס"י מ"ו בדברי הח"מ והב"ש שם וקצרתי: ומדי עברי בדברי הלבוש ראיתי דבר תמוה בסימן קנ"ז סעיף ט' שכתב בהך דינא דהיתה לה חמות מותרת משום ס"ס שמא לא נתעברה ושמא ילדה בת משא"כ ביצאה מלאה שאין כאן אלא ספק אחד ע"ש והדברים תמוהים מאוד בעיני שכל דבריו בזה הם נגד הש"ס דרוב מתעברות ומה שאין מתעברות לא חשיב אפילו למיעוט רק מיעוט מפילות שמצטרף לפלגא דבת ולא נזכר ס"ס כלל כ"א רובא וחזקה וא"צ להאריך בזה שמבואר לכל מעיין שהטעמים שנתן בזה לא נזכר בדברי הש"ס ופוסקים וכעת לא ידעתי ליישב דבריו ז"ל וצ"ע: והנה במ"ש כ"ת עוד ימצא בזה בתשובתי הארוכה ולא עצרתי כח לעיין ביתר דבריו כי הפסיקוני בענינים הנוגעים למעשה הצריכים לשעתה ובענין זה לפי דעתי הדברים אשר כתבתי יספיקו עדי כלו לכל מחזיק בכנף מעיל האמת וזה דבר השמיטה שהשמטתי צד היתר מחמת גבה"ע שלא בפניו אשר הערכתי שלא יהיה פתחון פה לבע"ד לחלוק ולומר שדעתו לחזור ולגבות עדים בפניו ועיין מ"ש בק"א לשו"ת ב"ח החדשות על דברי ר"מ הארוך ובמ"ש בספרי בית אפרים בק"ה בתשובה בענין פסול השוחט וגם בענין קלא דבתר נשואין לא רציתי להאריך אחרי שאין אנו צריכין לבוא לידי מדה זו כ"א לרווחא ולפנחי' בעלמא. דברי אהובו זעירא מן חבריי': הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה קלד שאלה ממדינות וואלחיי וזה תופסה איש אחד נפטר וחיים לן שבק ובנים לא היו לו כו' אבל זאת ידוע ע"פ נשים בקיאים שאשתו נתעברה מבעלה הנ"ל והוכר הולד עודנו בחיי בעלה ולערך שבעה חדשים אחר מיתת הבעל ילדה ולד ויהי בהקשותה בלדתה אזי שמו מגמתם על היולדת ושכחו מני הילד והיו מונח במקום הצינה ואחר כך כאשר שבה רוחה של היולדת חזרו פניהם אל הילד והנה מת והמילדת אמרה שהי' חי במעי אמה ואפשר משום הצינה מת אבל יצא חי לאויר העולם וכעת נשאר לבעלה אח קטן וצריכה לעגן כמה שנים עד יגדל הנער ויהיה ראוי לחלוץ ועוד יש בההוא עובדא שבעת הנשואין היו רכים בשנים ולא נודע אם היה הגיע החתן לי"ג שנים ויום אחד בשעת הקידושין רק עפ"י אבי החתן שאמר שהגיע ולא הודע בלתי אביו וכו' והנה נפלו בזה כמה ספיקות האחת אי סמכינן בהכרת נשים לסמוך עליהם להעמיד הוולד בחזקת כלו חדשיו הב' אי נאמנת המילדות באמרה שהרגישה במעי אמה שהיה חי בעת שיצא לאויר העולם. הג' אם האב נאמן שהגיע בנו ביום חתונתו לי"ג שנים ויום אחד גם אם יש לספק אם עדיין לא היו לו שערות אז ואף בעת פטירתו לא נודע אם היו לו שערות ויש כאן מקום עיגון גדול ושאל השואל להורות אם יש לה תקנה מן התורה להתירה לעלמא בלא חליצה ושכמ"ה: תשובה ראיתי את פתגם המעשה. ואשר נגזר עליו מאב בחכמה אבן הראשה. חוטר מגזע החכמה. ונצר משרשי הענוה והקדושה ה"ה כבוד מחותני ידיד ד' וידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר מענדיל נ"י האב"ד דק"ק ראוונע ולפי רוב הענוה שלח ידו בשלומי ותשובתו הרמתה. אשר הראה את גדלו וידו החזקה ורעם גבורותיו לפוצץ הררי עד וכל דבר הקשה ועשה דרך בקשה כי נפשו חשקה למהוי אנא זעירא במנינא ולדידי חזי לאצטרופי מתוך חומר הנושא ונפשי יודעת מיעוט ערכי הן אנכי איש צעיר באלפי מנשה ורבבות אפרים ומעט מהיות משה איכה ארעה איכה ארביץ עם האיל המנגח נגבה וצפונה תיש בעל קרנים ברוחו פי שנים אבל מה אעשה כי יפקוד עלי איש על העדה גבר בכולא לתורה ולתעודה מייחל למלקוש אמרי פי. אי לזאת אף כי הדבר אין בי. אמרתי אקיימה מאמר ר"י ויודע אני בעצמי שאיני כהן מורה בפרט לפצות פה בעסק יבמה ששקולה כדבר ערוה החמורה. אשוע ואומר הנני ומשמי קדשו יענני. להנחותי הדרך הסלולה והכבוש' ויאיר עיני במאור תורתו הקדושה: הנה בדבר הספק האחד בב"י בשם תשובת הרא"ש כתב דא"נ אשה לחברתה שכלו חדשי הולד והב"י והד"מ כתבו שזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אם נאמן ע"א לומר ניתן לו בן במה"י והב"ש הקשה דהא בלא"ה הרא"ש סובר דע"א ביבמה אינו נאמן וגם רמי דברי הטור אההדי וכבר עמד ע"ז בפרישה וכתב דניתן לו בן במה"י שאני דהוי מילתא דעל"ג והב"ש הקשה מדברי הראב"ד ולע"ד כוונת הדרישה דבאמת הטור חלק בזה על הראב"ד וס"ל דגם