בית אפרים אבן העזר חלק ד לד

ואמנם הך מלתא שכתב מכ"ת דמיעוט' דזכרים הוא מיעוט מצוי כתב כן בשער המלך לתרץ אליבא דהרמב"ם הך דיצאה מלאה חוששת דומי' דחיישינן לנפלים לפי שהוא מיעוט מצוי ע"ש באורך ובאמת שאני תמה שאחז החבל בשני ראשין דאם נימא מיעוט מפלת הוא מיעוט דשכיח' א"א לומר כלל דמיעוט דזכרים שכיח שהרי מחצה ע"מ דזכרים ונקבות הוא בבירור וכיון שכן מה בכך שזו מעוברת הא מיעוט המצוי שתפיל ואם תלך אחר הרוב ג"כ מחצה זכרים ומחצה נקבות וא"כ אדרב' מיעוט זכרים הוא מיעוט דלא שכיח ואפשר לדחוק בכוונתו שלא הביא מהתוספות רק לדוגמ' דבמיעוט המצוי חוששין אבל באמת הרמב"ם לא ס"ל בטעמ' דרשב"ג משום מיעוט המצוי אלא מטעמ' שלא יאמרו פיהק ומת או דס"ל לרשב"ג גזה"כ הוא וכמ"ש בזה בספרי בק"ה ע"ש: ומה שהקשה בשער המלך על התוספות דס"ל דנפלים הוי מיעוט המצוי דא"כ נימא דחכמים מודו בחשש נפל וכדס"ל לרשב"ג כבר כתבתי בזה אבל בלא"ה לק"מ דטעמא דרשב"ג דבמיעוט המצוי אמרינן סמוך לחזקה וכמ"ש התוספות והא דמשאל"ס אשתו אסורה דאם לא היה מצוי אף באיכא חזקה רוב' עדיף ובס"ד דלא אסיק אדעתיה דמתני' מטעם חזקה הוא ע"כ כר"מ מוקי לה ובמסקנ' נמי לא בעי לאוקמי כרשב"ג כיון דבאמת עיקר להלכה כרבנן אלא דאנן מחמרינן כרשב"ג היכא דאפשר וניחא ליה טפי לאוקמי כר"מ דסתם מתני' ר"מ ולפ"ז בלא"ה לא א"ש מ"ש בשער המלך בטעמ' דיצאה מלאה משום דמיעוט' דזכרים הוא מצוי דז"א דהא עכ"פ חזקה לית' התם דהא חזקה ורובא לשוק הוא וא"כ המיעוט המצוי אין לו על מה שיסמוך ועוד דהא פסקו בסתם חושש' משמע אף בדלא אפשר ואם מטעם מיעוט המצוי אתי עלה אין להחמיר בזה יותר מבלא שהה למ"ד אלא ודאי דלאו מהאי טעמא הוא ומכ"ש שלפי מ"ש התוספות טעמא שלא יאמרו פיהק ומת דלא שייך הך חומרא הכא ומ"ש בשער המלך שם דאיילוני' אין להכחיש המוחש דלאו מצוי הוא ואפי' אחד מעיר כו' אמת שכדבריו משמע בהגהות מרדכי סוף חולין ע"ש אך בנדה דף ל"ב אמרי' אימר דשמעית ליה לר"מ במיעוט דשכיח כו' ואמנם ודאי אין ר"ל דשכיח טובא רק דעכ"פ שכיח קצת והתם משמע כיון דחזינן שאירע כן ג' פעמים מיעוט דשכיח קרי לי' ע"ש שוב ראיתי שמכ"ת הזכיר ג"כ מזה: והנה השער המלך בסוף דבריו כתב ליישב דברי הרמב"ם ע"פ דברי הרשב"א דכיון שעיברה א"ח שמא הפילה דדמי למיתה כו' האמנם דבר הקשה הוא שהתוס' שם כתבו הקשה הר"ש כו' ואומר ר"י ה"נ יש להסתפק שמא כבר מת והוא נפל הרי דחיישינן לשמא מת ולשמא תפיל ליכא למיחש אם לא שרבינו ס"ל ליישב קושיות הר"ש באופן אחר ואנחנו לא נדע עכ"ל. ותמיהני אחרי שידוע גודל בקיאותו בספרי הראשונים נתעלם ממנו דברי הרמב"ן בב"מ דף קמ"א דהא דעובר זוכה דווקא כשילדה לבסוף ובב"ב ל"ג והפילה דלאו נפל ממש אלא שכלו לו חדשיו ולא הוציא הפדחת חי כו' ובמקום אחר כתבתי בזה על דברי קצוה"ח בסי' רע"ו וכאן קצרתי: ובאמת בישוב דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י דברי הרשב"א דמיעוט מפילות הוא חזקה המסתלקת מן הרוב ולכן ביצאה מלאה ל"ח למפילות וכמש"ל והא דבש"ס לא מוקי כרבנן ומודו רבנן במיעוט המסתלק מן הרוב א"ש ג"כ ע"פ הדרך אשר כתבתי לעיל דודאי רוב מועיל בכל גוונ' דלא ניחוש למיעוט רק לענין שנצטרף לחזקה איכא לפלוגי בכה"ג ובס"ד דלא ידע מחזקה איצטריך לאוקמי כר"מ ובמסקנ' באמת מפרש הרשב"א דאפי' כרבנן אתי' ומה"ט דמיעוט המסתלק מן הרוב מצטרף לחזקה ומ"ש הרמב"ם בהל' תרומות היינו משום דלשמא תפיל חיישינן שזה מצטרף לחזקה אף שעומד נגד הרוב וכמש"ל ועיין בפ"י קידושין דף פ' שכתב די"ל בהא דיבמות דאמרינן סמוך דחזקת זקוק' לא נתבררה בשום פעם מה אמרת שהיתה בחזקת זקוקה ליבום לבסוף אדרב' כיון דרוב נשים כו' א"כ היתה בחזקת שלא תהי' זקוקה כו' מש"ה ס"ל לר"מ דהוי פלג' ופלג' כו' ע"ש ולכאורה גם אליבא דרבנן מצינן למימר הכי אמנם גוף סברתו צ"ע דה"ל לשנוי בפשיטות אהא דפריך רישא שהוחזקה ליבום תתיבם נימא דלאו חזקה גמורה הוא כיון שסוף שתתעבר או היא או צרתה וא"ל דאה"נ משני הש"ס ז"א דא"כ ל"ל למימר ורוב' עדיף מחזקה כו' אך בלא"ה כתבו התוס' דלר"מ לא צריך וקושט' דמלתא נקט וצ"ע: ומ"ש מכ"ת מדברי הד"מ סי' קנ"ט ביצא קול שיש לה יבם ל"ח וכתב שדברי מהר"י מינץ בסי' קנ"ז הביא לענין יבם מומר שסברה שמת אבל בלא ידעה אם יש לו אח כלל ל"ח והוא פשוט דכל קלא דבתר נשואין כו' והנה מכ"ת בהעתקתו בדברי הד"מ דילן ראשית דבריו וז"ל הד"מ ובתשו' ריב"ש סי' תפ"ב דהרבה גאונים מתירין אפי' נשאת אם חלץ לה היבם אח"כ אפי' למאן דמחמיר אם אין היבם ברור אלא שיצא קול שיש לה יבם ל"ח וכ"כ מהר"י מינץ בסדר חליצה שלו עכ"ל ואם הדברים מתפרשים כמ"ש מכ"ת שהי' קלא דבתר נשואין מה זה ענין למחלוקת בענין יבמה שנשאת וחולצין לה אחר נשואין אי שרי' לבעלה לענין זה דאין כאן לפנינו מי שיחלוץ לה ופשיט' דאם נימא דקלא דבתר נשואין מלתא היא אפי' למאן דמיקל התם בחלצו לה אחר נשואין מצי סבר דבקול שיצא שיש יבם ואין כאן מי שיחלוץ חיישינן ליה ולכאורה נראה שכוונתו בזה שיש מקילין בנשאת בשוגג כשחלץ אח"כ ואפי' למאן דמחמיר לגבי נשאת אף בשוגג מ"מ היינו כשהיבם ברור ושגגה שכסבורה שמת היבם ועתה בא היבם אע"פ שחלץ לה תצא מבעלה דשוגג כה"ג כמזיד דמי דכיון שידעה בבירור שיש יבם ולא דייק' אם מת כמו ששמעו עליו אם לא החמירו עליו בסופה משא"כ כשאין היבם ברור רק שיצא קול שיש יבם דכה"ג קי"ל בסי' קנ"ד דחוששין לקול לכתחלה להמתין עד שיבאו עדים והיא עמדה ונשאת ועתה בא היבם וחלץ לה בכה"ג אית לן למימר דל"ת דבקלא לא הוה למידק כולי האי ולכן א"ש מ"ש אפי' מאן דמחמיר כו' אלא שצ"ע לדינ' וכיון דמדינ' אית לן למיחש לקלא שלא תנש' מסתברא דאם נשאת חשובה כמזידה לענין שאם בא היבם וחלץ לה תצא דהא דק"ל בקלא דקמי נישואין אם עמדה ונשאת תצא כמבואר בסי' ו' ביצא הקול שכתב גט כו' ואפשר דהכא מיירי שיצא קול שיש לה יבם ושוברו עמו שיצא הקול ג"כ שמת ועתה בא היבם וחלץ לה אעפ"כ ל"ת מבעלה כיון שלא היה יבם ברור רק קול סמכה על הקול האומר שמת ולא דייקא טוב' משא"כ אם היבם ברור דאז פשיט' דהוה לה למידק אם מת או לא דע"ז סמכו חכמים בתחלה להתירה ע"פ עצמה או ע"א משום דדייקא מתוך חומר כו' אך צ"ע בלשון הד"מ שכתב אם אין היבם ברור דמשמע שדבר בהוה שגם עתה אין היבם ברו' דאלו כוונתו על שלא היה ברור מתחלה ועתה נתברר הי' לו לומר אבל אם לא היבם ברור ואמנם בלא"ה תמוה מאוד מ"ש בד"מ בשם הריב"ש סי' תפ"ב שהרבה גאונים מתירין אפי' בנשאת אם חלץ לה אח"כ ולא נמצא מזה דבר בריב"ש שם לענין נשאת רק לענין נתקדשה כתב דאף הסוברים שלמקדש לעולם אסורה אפי' חלץ לה הם לא אמרו אלא בנתקדשה במזיד וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והרא"ש וכל האחרונים ז"ל כו' אבל לענין נשאת לא מיירו כלל ומכ"ש מ"ש בד"מ לענין אם יצא קול אין קול נזכר שמה אף ברמז בעלמא ותימה על הב"ש שנמשך אחר מ"ש בד"מ וכתב ג"כ בשם הריב"ש שאם אינו ידוע שיש יבם אלא בקול ל"ת וליתא ובדברי הד"מ אפשר דמ"ש אפי' למאן דמחמיר כו' לא קאי אמש"כ לעיל ובריב"ש רק הוא מלתא באפי נפשיה שהוסיף משה מדעתו או שחסר בדפוס תיבת ונ"ל אך מ"ש בראש דבריו בשם הריב"ש הוא ג"כ תמוה ולבי אומר לי כי יש חסרון מבפנים בהעתקות דברי הד"מ וכצ"ל והריב"ש סי' תפ"ב כתב ביבמה שחלצה ונתקדשה ונודע שהיבם מסר מודעא והשיב שכופין ליבם שיחלוץ ותנשא לשני (והן הן הדברים שהעתיק הב"י בב"ה) וכתב בשו"ת מהר"י מינץ סי' י"ד דהרבה גאונים מתירין אפי' נשאת אם חלץ לה היבם אח"כ ואפי' למאן דמחמיר אם אין היבם ברור אלא שיצא הקול שיש לה יבם ל"ת וכ"כ מהר"י מינץ בסדר חליצה שלו כצ"ל והדברים מבוארים למעיין בתשובות מהר"י מינץ שם בענין אחד שלא הי' מוחזק באחין ואחר הנישואין יצא קול שיש אח להמת וכתב שם מתחלה דגרע טפי מקלא דבתר נישואין ושוב כתב וההי' איתתא לא מיבעי' לה"ג שכתבו על יבמה שלא ילדה וזקוקה ודאי לייבום אם נשאת והיה לה בנים אם הי' בעלה ישראל חולץ לה כו' פשיט' דהאי איתתא שרי'