בית אפרים אבן העזר חלק ד יט

ר"א א"כ כדמעיקרא דיינינן להו וכאלו זה תחלת טענתם בעוד שלא החזיק זה כלל משא"כ בההיא דשטרא זייפא דשם לפי דבריו החזיק מתחלה ברשות ואלו רצה היה עומד בשטרו שפיר מהני ליה המיגו להחזיק הקרקע בידו: שוב מצאתי בש"מ לבב"ב שכתב בשם הרשב"א וז"ל ור"ש ז"ל גרס לסוף אודי ליה דאיהו קריבי' כלומר שגם הוא קרובו ואפ"ה אוקמא ר"ח כולא בידיה כיון דאודי דאיהו קריביה דיקלא בחזקת יורש קאי ואידך ה"ל המע"ה ולא אמרינן בכי הא הפה שאסר ואפי' לגבי פירי כו' ולא ירדתי לסוף הדין הזה דדיקא נמי כיון דמפיו של זה אנו חיין בו נימא הפה שאסר כו' ומ"ש מהא דפסק אשה שנתארמלה ומודה ר"י באומר לחבירו שדה זו של אביך כו' ואינו דומה לספק ובני יבם דאותו ספק (נ"ל שצ"ל ודאי) ניכר לכל ולא מפיו של ספק אנו חיין אבל הכא גבי דיקלא מפיו של זה אנו חיין כו' עכ"ל ושם קודם לזה ראה והתקין לפי גרסת לסוף אייתי סהדי דלא תיקשי משנים אוחזין משום דהכא ידיע מלתא בסהדי כו' ואר"י מאי קאמרו אביי ורבא כו' אבל הכא כיון דאי הוי לן סהדי דאכל כמה דאמר איהו מפקינן לכולא פירי מיניה השתא נמי כיון דאודי אודי' כו' ע"ש כי קצרתי והדברים מבוארים כמ"ש. אלא שלענ"ד ליישב קושיא על הגירסא ההיא דס"ל דה"ל מיגו להוציא ולא דמי להאי דשדה של אביך דאין שור שחוט וגם ברי ושמא ועיין בש"ך בכללי מיגו. משא"כ כאן י"ל שרב אידי היה טוען ברי ואין להאריך כי בלא"ה אין מקום לפרש גירסת הראב"ד בענין אחר כיון דבש"ס לא קאמר רק לבסוף אודי ליה דאיהי קריביה משמע להדיא דהא מלתא בלחוד הוא דאודי שגם ר"א קרוב אבל מ"מ במה שאמר תחלה אנא קריבנא טפי דהיינו שאף לפי דברי ר"א היה טוען שהוא קרוב יותר ועכשיו הודה בקרבת ר"א. אבל מ"מ לא חזר בו ממה שאמר תחלה שהוא קרוב יותר (והיינו דכ' הרשב"ץ ואע"פ שהיה אפשר שיהיה יותר קרוב ממנו כמו שהוא טוען מסתמא ר"ל דמן הסתם הוא טוען כן ואינו חוזר מטענתו הראשונה) אך הרמב"ן דמפ' דהאי גברא מסופק כתב וז"ל ולי נראה דלא גרסי אנא מקריבנא טפי אלא אנא קריבנא לסוף אייתי סהדי כו' ובסוף דבריו כתב ועוד דאפי' כגירסת הספרים שכתוב בהם אנא מקריבנא טפי זה היה מתחלה שהיה טוען על ר"א בקורבה רחוקה כו' ומכיון שבאו בסוף עדים שר"א ראוי לירושה ועשה הוה ספק כו' ע"ש מבואר שא"א לפרש שחזר לבסוף ממה שאמר מתחלה אנא מקריבנא טפי רק הרמב"ן מפרש לפי גרסתו לבסוף אייתי סהדי כו' משא"כ לפי גירסת הראב"ד לסוף אודי כו' וגרס תחלה דהאי גברא טען אנא מקריבנא טפי כדמשמע מהרשב"ץ שהראב"ד לא חידש בגירסא זו רק לבסוף כו' לא גרס טפי אבל בטענה שפיר גרס אנא מקריבנא טפי א"כ פשיטא שאין מקום לפרש דהשתא הדר ביה. וגם ממה דקאמר אנא מקריבנא טפי ונסתפק בזה ופשיטא דכל כי האי ה"ל לש"ס לפרושי כיון שהעיקר הדין תלוי בזה אלא ודאי דבאמת לא אודי רק על קרבת ר"א ותו לא ועיין מ"ש אא"ז מהרש"א על הגה"ה אשר בפרשב"ם ולפי דבריו הויא שיטת ואין לפרש דגרסי' כו' הכתוב בתוס' שם ואי לאו דמסתפינא ה"א דמ"ש בהגה"ה שר"א היה קרוב יותר תיבת יותר הוגה מאיזה תלמיד והוא ט"ס והך הגה"ה הוא כגירסת הראב"ד ובלא"ה הלשון אינו מתוקן כראוי ומגומגם ותיקון הלשון לענ"ד כצ"ל ושרא ליה מארי' למי שאמר זה שהודה על אכילת פירות אלא לא הודה אלא על הקרקע (ור"ל דעל אכילת פירות לא היינו צריכין להודאתו כי היו עדים בדבר) ומ"מ מאי דאכל עד השתא לא מפקינן מיניה כיון דליכא עדים בדבר שר"א הוא קרוב אלא על פיו של זה ואביי ורבא סברי כיון דאודי אודי שהרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ופיו מחייבו ממון ואי הוי גרסינן אודי' ליה דאיהי קרוב טפי ה"ל לפרושי הא אמאי לית ליה לר"ח הך סברא כצ"ל ואפשר שזהו מהגהות הראב"ד על פירוש רשב"ם והיינו הגירסא שמביא הרשב"ץ בשמו וכמ"ש הלשון והענין מתוקן כראוי ועיין בבעל המאור ובמלחמות וקצרתי: ומ"ש בקצוה"ח שם דבעיקר השגת הרשב"ץ דאין לחוש דקרוב קודם ודאי לא נעלם מהריב"ש דאין ספק מוציא מידי ודאי אלא דכבר מחלק הריב"ש דדוקא היכא דידוע בסהדי כו' אבל במה שהקורבה דחזקה א"ל בזה אין ספק כו' והיינו כיון דליכא סהדי אלא במה שאמר נפתלי כו' א"כ הו"ל ספק בגוף הקורבה וזה ודאי אין לך קורבה דחזקה יותר מזה ולכן צריך עכ"פ ראיה שאין לו יורשים קודמים עכ"ל. והנה במחכ"ת הביא דעת הריב"ש למה שלא עלה על לבו מעולם וגרם לו זה לפי שלא הרגיש בט"ס שבדפוס שכתב ולא דמי לההיא דמארי בר איסק כו' אבל בנדון זה שהקורבה היא דחוקה אין זה ודאי יורש כו' והי' הוא ז"ל סבר שצ"ל שהקורבה הוא דחזקה וליתא אלא יתיב זבוב גו עיגול' דריש ומשיך לי' ואשוי לי' ד' וכצ"ל אבל בנדון זה שהקורבה היא רחוקה (וכמ"ש ג"כ לשון זה לעיל מיניה גבי מרי בר איסק שהוא בנו ודאי הוא יורש שלו משא"כ בקורבה רחוקה. וכבר הארכתי בענין זה לעיל ונפלאתי מחכמת הרב ז"ל אשר לא שת לבו לזאת וכאשר כתבתי כן העתיק מהר"א בן ששון ז"ל בתשובה סי' נ"ב וסי' צ"ג ע"ש: הנה הארכתי בזה לברר שדעת הפוסקים נוטה דלענין נחלה מורידין את הקרוב הקרוב לפנינו ואין חוששין שמא יש אחר קרוב ממנו במקום שגדל האיש שמה. וא"כ ע"כ לאו מטעם שזה ודאי ראוי לירש אתינן עלה וכעובדא דמארי בר איסק שהוא בנו ודאי שהוא יורש בלי ספק כדמוכח בההיא דקריבי' דרב אידי וכמ"ש הב"י בח"מ בשם האגודה שהביא ג"כ ראיה מדברי הש"ס אלו וכדברי הרשב"ץ אלו דכל שזה קרוב ודאי אפי' בא אחר ואמר שהוא קרוב יותר חשבינן ליה כרחוק לגבי דהאי ואפי' אם כבר אכל פירות מוציאין ממנו ולכאורה היה אפשר לומר דהתם טעמא משום דהאי גברא דלא ידעינן ביה שהוא קרוב שדינן ליה בתר רובא דעלמא ואף שהוא טוען ברי כי קרוב הוא ואין האחר יכול להכחישו בבירור וכה"ג כתב בכתובות דף י"ב למ"ד ברי ושמא ברי עדיף הא דאיצטרך קרא לאהדורי אבידה בסימני'. וגם זה אין להמוצא חזקת ממון משום דהמוצא מצי אמר לא ממך נפל אלא מרובא דעלמא ועיין בפ"י בקידושין דף ס"ג גבי הא דאמרינן נאמן ליתן גט כו' אלא דאכתי קשי' ליה ניזל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאומר אני קדשתי אלא לחד מרובא דעלמא וע"ש שכתב כיון דגם בלא דברי העד יש ספק אין זה אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב והארכתי בזה במקום אחר וכתבתי דהיינו טעמא דמהני הא דאשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא אף שלא ע"פ עדים כשרים ורמזתי בזה בק"ה לספרי בית אפרים ע"ש. אך כאן שזה בא לירש והוא נוגע ובע"ד אמרינן דמרובא דעלמא הוא ולא קרוב דמיתנא הוא וזה שידוע לנו שהוא קרוב מורידין אותו לנחלה. אך כ"ז כשאנו דנין על איש פרטי אבל בדרך כלל ודאי יש לחוש שמא יש אחים לזה בתוך רוב העולם שבזה לא יצא מכלל רובא דעלמא בשביל שנאמר שיש אחים של זה בעולם ולכן לענין יבום יש לחוש אך דלפי זה יקשה עלינו איך מורה דין קרוב לנחלה ניחוש ליה הכי דשמא יש לו אחים שיש להם ישיבה בעולם ולהם משפט הירושה אלא ודאי דכל שלא נודע לנו אין חוששין כלל והוי כחזקה שאין לו וא"כ ה"ה לענין יבום אין לנו לחוש לדעת פוסקים אלו והרשב"ם שכ' מטעם ס"ס שמא יש לו בנים אפשר דאזיל בשיטות הריב"ש כמש"ל מתשובת מהריב"ל שמדייק מהרשב"ם כהריב"ש וא"כ כיון דסוגיא דעלמא לענין נחלה נקטינן כהפוסקים דלא חיישינן לשמא יש גואל קרוב ממנו וכמבואר בסי' רפ"ד ממנו נקח גם לענין יבמה דלא חיישינן דאע"ג דבעלמא איסורא מממונא לא ילפינן כבר כתבתי דלענין עגונה אשכחן דמקלינן טפי לענין ממון מלענין נחלה ואף דבעגונ' טעמא משום דייק' וביבמה איהי גופא ודאי לא מהימנא דסניי' ליה ולא דייקא נראה דמ"מ דיוקא זוטא איכא כמ"ש התוס' שם. וגם נראה דכה"ג שאין ידוע אם יש יבם בעולם לא שייך רחמ' ליה ולא סניא ליה ואף לפי מ"ש הרמב"ם שלפי שאינו רק איסור לאו הוא קל בעיני' וא"כ אין לסמוך על דיוקא דידה כלל. מ"מ נראה דמהאי טעמא גופא שאינו רק איסור לבד אין להחמיר בספיקו כ"כ ואע"פ שהמפרשים בההיא דאם נקיל בשבויה דחו החילוק מחמת איסור חמור משום דאמרי' ביבמות מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת וכבר כתבתי מזה בק"ה לספרי בית אפרים מ"מ הדבר ברור שלענין ספיקא לחומרא יש לחלק ביניהם ובפרט לשיטת הרמב"ן דס"ל כל ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא רק